הערות על התמצאות

על כוס קפה מצוין הייתה לי השבוע שיחה נעימה מאוד עם אסף מרון וכמובן מצאנו בכוס הקפה "מביצי כינים ועד קרני ראמים" ממרחב זעיר ועד מרחב אדיר. בכלל, זה התחיל מהרהורים על צלופחים ומסעם. וגם, נגענו בהתמצאות. בהחלט נדרש קפה נוסף. הנה עוד כמה הערות

הערות על התמצאות

 

מדוע לאסי יכולה לשוב הביתה? או דגי הסלמון? או פרפרי המונרך? או החסידה? או עלווית החורף? מדוע ייגרע חלקנו במסע הביתה? במקרה שלנו זו תהיה תפיסת המרחב כעיקרון מובנה של המוח. השאלה המתבקשת היא מה משקף עיקרון מובנה זה של המוח? וממנו שאלות כמו: מהו המקור שהוא נגזר ממנו? האם זהו סיבוב כוכב ארץ? האם זהו ציר הסיבוב? השדה המגנטי? האם זאת הכבידה? וכל אלו ממה הם נגזרים? ובהמשך, מה בדיוק הם יחסי התפיסה והמרחב?

זהו גם הסיפור הדאואיסטי על הנזירים המתבוננים בדגל מתנפנף ברוח: האחד אומר הדגל נע ברוח. השני אומר הרוח מניעה את הדגל. המורה שלהם אומר התפיסה שלכם מתנועעת. דהיינו, אנו פוגשים את הנחת הנסיין משפיע על הניסוי בגרסה מקיפה של ריבוי נסיבות שבה המעצב הוא העיצוב, או המתבונן הוא התופעה.

נוכל למצוא התייחסויות כלשהן לתפיסה המתנועעת אצל החושבים והחוקרים הבאים (רשימה אקראית לפי ציר זמן):

לייבניץ (1714), החביב עלי, טען כי "כל נפש יודעת את האינסוף, יודעת הכול, אבל באופן מבולבל (עקרונות הטבע והחסד סעיף יג, עמ' 86, ציטוט מעבודת דוקטורט של ליסון אלעד)"

קאנט טען כי יש בנו יכולות נפשיות מולדות המתקיימות ללא תלות בניסיון. וכי הרי רובנו חשים כך.

סנטיאגו רמון אי-קחאל קבע ב 1884 כי אירועים חיצוניים מיוצגים במוח כעקבות עם ממדים של מרחב וזמן. כלומר, כדפוסי פעילות עצבית אשר יוצרים שינויים סינפטיים. לפיכך תהליכי למידה וזיכרון משמעם חיזוק הסינפסות הרלבנטיות (הגברה סינפטית ארוכת-טווח long-term potentiation ,‏ (LTP): חיזוק עוצמת הסינפסה שבין שני תאי עצב לאחר הפעלתם).   

הסופרת הדנית איסאק דינסן (קארן בליקסן 1885-1962) אמרה באחד מסיפוריה: "מעטים מאוד מאתנו יכולים לומר כי הם פטורים מהאמונה כי העולם הינו יציר דמיונם. והוסיפה: אם כך הוא האם אנו מרוצים ממנו? גאים בו?"

מקס ורטהיימר ממייסדי תפיסת הגשטאלט אמר בשנות השלושים של המאה העשרים כי יש בנו תבנית המשליכה את חוקיה על הקלט החושי.

בשנות השלושים של המאה העשרים הגדיר אדוארד טולמן, פסיכולוג אמריקאי שפגש את קורט קופקה ממייסדי תפיסת הגשטלט, את המושג "מפה קוגניטיבית" כייצוג מנטלי פנימי של ההיערכות המרחבית של העולם החיצון באמצעות למידה של סימנים ומבנה. את תהליך הלימוד האינטואיטיבי כינה "למידה לטנטית" (בעברית תורגם כלמידה סמויה).

קנת קריק הציע ב-1943, שמחשבתנו יוצרת מודלים בקנה מידה קטן של מציאות, כדי לסייע לנו לצפות את האירועים.

בשנת 1949 אמר דונלד הב כי למערכת העצבים יש רגישות לסידוריות בזמן, דבר המעיד על סיבתיות וכי התמדה או חזרה על פעילות מהדהדת (או 'עקבות') נוטים לייצר שינויים תאיים התורמים ליציבותה.

בשנות החמישים של המאה העשרים אמר ז'אן פיאז'ה, פסיכולוג שוויצרי, כי הידע שלנו על העולם מאורגן במוח במבנים קוגניטיביים שכינה אותם סכמות.

בשנות הששים אמר קווין לינץ', מתכנן ערים ואדריכל אמריקאי כי הסביבה משפיעה על האופן שבה אנו תופסים אותה, אנו יוצרים מפה מנטאלית של האזורים והמרחבים שבהם אנו חיים. במפה זו  חמישה אלמנטים: נקודות ציון, נקודות מפגש, צירי מעבר ראשיים, גבולות בין מתחמים, ומתחמים בעלי זהות הומוגנית.

בשנת 1971 גילה ג'ון או'קיף שתאי עצב מסוימים באזור במוח שנקרא היפוקמפוס, שקשור בזיכרון,  פעילים כשהחולדה נמצאת במיקום מסוים וכשהיא נמצאת במיקום אחר תאים אחרים פעילים. כלומר כל מיקום שלנו במרחב מיוצג על ידי תאים פעילים במוח. או'קיף קרא לתאים הללו "תאי מיקום" (place cells). הוא מצא שזיכרון של סביבה מסוימת  מאוחסן במוח כדפוס הפעלה של תאי מיקום ספציפיים. בלימוד סביבה כלשהי אנחנו יוצרים במוח דפוס של תאי מיקום מסוימים. כשנגיע שוב לאותה סביבה, תאי המיקום יפעלו ונזכור איפה אנו נמצאים.

בשנות התשעים כתב ג'ק נאסאר כי המפות הקוגניטיביות שלנו הינן רגשיות. יש לנו ולחברי קהילתנו שיפוט ערכי מתעדף, שלילי או חיובי, לגבי מקומות שונים במרחב העירוני.

בשנת 2005 מצאו מיי-בריט ואדוארד מוזר (נורבגים עמיתי מחקר שהתארחו אצל או'קיף בהכשרתם. שלושתם קיבלו על כך את פרס הנובל לפיזיולוגיה ורפואה בשנת 2014. הניסויים בוצעו באמצעות תנועת חולדות במרחב).

כי תנועתנו במרחב מיוצגת כרשת (grid) זיכרון של מסלולים ותנועה במוח באזור האנטוריינל קורטקס באמצעות תאי עצב (grid cells) שהופעלו מכמה נקודות שיצרו תבנית גיאומטרית כקדקודים של משושה שהתחבר רשתית למשושים אחים, מקבילים, או חופפים או בזווית שונה. (אנטוריינל קורטקס פועל כמרכזיית מידע להיפוקמפוס וממנו)

בשנת 2017 מצאו אולנובסקי וחבריו ממכון וייצמן במוחות עטלפים את הייצוג של הכיוון ליעד והמרחק ליעד בתאי מוח הנמצאים גם הם בהיפוקמפוס.  

אם נסכם, מיקום – כיוון – רשת. הפעלת תפקודי מרחב במוח ותרגול פונקציית הניווט במוח תלויה בתאי שריג (grid cells) המשתמשים במידע  של תאי מיקום (place cells) ותאי כיוון ומרחק ליעד. מכיוון שעל פי קאחאל, אירועים חיצוניים מיוצגים במוח כעקבות עם ממדים של מרחב וזמן, כלומר, כדפוסי פעילות עצבית אשר יוצרים שינויים סינפטיים, לפיכך תפיסת המרחב שלנו היא אלסטית. פסיכו-אקטיבית.

"תחושת המיקום והיכולת לנווט היא יסוד קיומנו, היא מעניקה לנו את תפיסת העמדה שלנו ביחס לסביבה. תהליך ניווט הוא שילוב של תחושת מרחק המבוססת על תנועה וידע קודם" (הוועדה לפרס נובל 2014). 

האם תחושת המיקום והבוזמניות של תופעת צעד ומרחב, היוצרים את עצמם כייחודיות ורצף, הם המקור והתשתית של תחושתנו העמוקה ביותר?  בין הצעד ליעד זורחת ההתבוננות. העקבה כתוצאת כל פעולה שהיא, היא הדפוס שטבענו. ומכיוון שזו פעולה - זאת המציאות. 

 

צעדים ומרחבים, 2017