הערות על אופק

 

הערות על אופק

 

יסוד מהותי לקיומנו ומיקומנו הוא האופק ומשמעותו לגבי רצון, הנעה, מיקוד והשתוקקות הנמצאים מתחת לקוגניציה ולרגש, תפקידו הפסיכו-אקטיבי, מכלול יחסנו אליו. אופק הוא גבול טווח המבט בשטח. האופק מהווה מסגרת למיכל תפיסתי אישי וקבוצתי יחד עם הגדרה של חוג יעדים פוטנציאלי, כאשר אנו אומרים ומשתוקקים: להפליג אל האופק.

חוג האופק מגדיר את מקומו של היחיד כמרכז ואת עוצמת תחושת החשיפה המתבטאת במרחק. אופק פיזי המגולם במרחק הינו פער המציע פעולה של גישור ומילוי כהשלמה של רצפים, מציע קשב, אתחול תחושתי החל מפחדים ועד לתחושת עתיד כאופק רגשי ומטאפיזי.

האופק הינו תפיסה הנגזרת מיכולות ההתבוננות שלי ומסמנת שטח כמרחב שחלקו ממשי וחלקו מושגי. זו היא מפה קוגניטיבית. האופק יוצר את תחושת הזמן. אופק מוגבל יוצר תחושת חסימה היכולה להתפרש ככליאה או מוגנות. ככל שהאופק מוגבל יותר תחושת הסגירה גדלה. אופק פתוח יוצר תחושת חשיפה היכולה להתפרש כפחד או התגוננות או אתגר. ככל שהמרחב פתוח יותר הרצון שלא להיחשף גדול יותר.

עוצמת החשיפה המתבטאת במרחק מאתגרת שני כוחות הופכיים ומשלימים של שימור ותנועה המבוטאים כתכונות: תכונת הקיום השואפת לשמר את עצמה באמצעות שליטה במרחב ובזמן ותכונת הרצף השואפת למלא כל חלל פוטנציאלי.

מבחינת הכוח הקיומי השואף לשימור, ככל שמרחב החשיפה גדל כך עולה תחושת האיום ומרכיב הדחק. לכן עולה מרכיב ההסתגרות (חומה, ספינה, ספינת חלל, ביגוד, חסימה פיזית, חסימה התנהגותית, חסימה נפשית) כפורמט הישרדותי המאפשר שליטה ושימור של זמן ומרחב המכילים מקטעי רצפים של סדר כקודים של פעולה והתנהגות עם תוצאות מאשררות.

מבחינת תכונת הרצף השואפת למילוי, ככל שממדי המרחב גדלים והאופק מתרחק כך עולה מרכיב הפער. החלל הפוטנציאלי למילוי יוצר פעולות מהותיות של תחושה, דמיון, יוזמה, תכנון, המרצפות את החלל עם רישות - גריד, ופעולות של אומדן טווחים, שאיפה לצלוח את המרחק, גישור וכניסה למרחב כדי להכתיב תוואי חדש שמשמעו רצף וסדר. מבחינת דרכי הראיה שלנו והתפיסה האנושית של האופק החיצוני אפשר לומר כי הכוח הקיומי מכוון מגבול הצורה פנימה וכי כוח הרצף מכוון מגבול הצורה החוצה.

בשטח פתוח האופק הינו רחוק ומהווה פוטנציאל לכיוון ולתנועה. לכן הוא מסמל התפתחות. אופק פתוח מאפשר תפיסה הרמונית של חוג, מרחב מעגלי, את כיווני שושנת הרוחות ואת הצופה כמרכז מתבונן.

סוגי האופק שנפגוש הם אופק פתוח, אופקי משנה מקומיים, גבולות תאי שטח, ואופק מקוטע או שבור. אלו הם מרחבי התמודדות אשר מפעילים אצלנו שני כלים תודעתיים:

הכלי התודעתי הראשון הינו המבט מאתנו החוצה. בכלי זה שלושה מרכיבים: אומדן, הערכה, פעולה. הוא מכוון לאומדן ולהערכה של פוטנציאל מרחבי, מיקומנו ויחסנו למרחב ויחסו של המרחב אלינו.  הוא שואף להשלמת פערים וכיסוי הריק. זהו הדחף להשלמת הרצף והסדירויות של פני השטח. כמו שאיפה למילוי משבצות בדף של מחברת או כמו השלמת משפט מוזיקלי. הוא מופעל מול מדרון כאשר אנו מבצעים אומדן מרחקים עד לתחתית, מול מעלה כאשר אנו מבצעים אומדן מרחקים עד לפסגה, ומול פער כאשר אנו מבצעים אומדנים של גישור, השלמת נפח, מילוי.

הכלי התודעתי השני הינו המבט מאתנו פנימה אל עצמנו. הוא מכוון לערות קיומית, לרמת הרמוניה, הסכמה או אשרור שכולם מתבטאים בקשב. אנו ממשיגים את האופק לטובת הטווח הרגשי כאופק רגשי. גם כאן פועל עיקרון הרצף בתחושות וברגש הנלווה. הרגש שאנו חשים פועל או מופעל גם הוא על פי עקרון הרצף. התכונה שלנו להשלים משפט כתוב או משפט מוזיקלי היא השאיפה להשלמת הרצף. תחושת העתיד שלנו היא שאיפה להשלמת רצף. באמצעות הדמיון אנו יוצרים ובוחנים רצפים שונים ובודקים את היתכנותם. גם יחסינו ורצוננו לשכפל את עצמנו ולהתרבות הם התכונה של המשכיות הרצף.

אנו בוחנים תקפות של רצפים רגשיים, אישיותיים וקהילתיים מול אופק פיזי ממשי. מתן אמון מייצר אופק רגשי הגורם למטופל להפעיל את הכלי התודעתי הראשון לאומדן, הערכה ופעולה של גישור, השלמת רצף ומילוי. גם אם המטופל הפעיל רק את שלב האומדן ולא המשיך לשלבים הבאים מבטו כבר מופנה החוצה.

את הדגמים והרצפים אפשר להמשיג באמצעות דימויים של תכונות יסוד: ייצוג זכרי וייצוג נקבי. הדימוי הזכרי הוא pattern שמקורו האטימולוגי הוא פאטר-אב, פטרונוס-מגן, פטרון-אדון. זהו דגם אב של רצף, סדירות ומקצב עם תכונה של שכפול, ואפשר לגזור מהם את המושגים סדר, מרקם, דפוס, קוד, מתווה, מודל התנהגותי, דוגמה לחיקוי. הדימוי הנקבי הוא "מטריצה" שהוא מערך, תכנית, תבנית, דפוס עם תכונה של מסגור, הכלה והכללה של עצמים, יחסים ופעולות.