רותי, פנטופרו, ירושלים. Ruti, Pantofaru, Jerusalem
עבודה 511
חמוצים ודינוזאור מהעיר העתיקה
פנטופרות
רותי פנטופרו, חברה יקרה ואישה גדולה. אמנית, בוגרת בצלאל, עבדה במוזיאון ישראל, אם לרובין.
...בהזכירי את המודול, עולה אלהמברה והגיאומטריה המושלמת שעליה נבנתה מול עיני. רשתות של ריבועים, מחומשים, משושים, מתומנים. פיתולי צמיחת הוורדים ותנועת מזרקות המים משובצים בעצב הגיונו של היוצר. ''ג'ינת אל ר'אליף''. בהזכירי את הוורדים עולה באפי ענן ריחו העז של מסדר ורדים, הפורח במלבן צר, ארוך מאוד, בכניסה למוזיאון הבנוי על שולי מורדותיו המערביים של עמק המצלבה. בחודש מאי, מיוחמת מריחם, מגירה זיעה, נרגנת ומתנשפת, הייתה רות פ. מניעה את גופה הגדול, אוספת את עלי הכותרת המפונקים לעת ערב ומפזרת אותם למאות במרקם רועד לוהב, מתכהה במהירות על גבי סדין פשתן לבן, מכינה אותם לחניטה בצנצנות ריבה מרוכזות, מסורת מסבתה ברומניה. כפי שהייתה יוצרת את התצריפים הבוהקים המוזרים, כפותים, מלאי פינות אפלות, של תכשיטיה, פנינה לפנינה, רסיסי זכוכית, פתילי מתכת, פיסות משי, צעצועים זעירים, עגילים, כך פרשה וצרפה את העלים המסמיקים משלוח ועוד משלוח. הסדין היה כבד מריח ומגע של קטיפה חיה וגוועת. האוויר הזיע ורטט מעל העירום המתכווץ של עלי הוורדים. בימים האלה, אי אפשר היה לחשוב על דבר. בית האבן הסדוק היה מוצף אינסולין. לתוך אדי הארגמן של הוורדים נמהלו ריח זיעתה, ריח מי השירותים שכה אופייני לירושלים הישנה, ניחוח כורכום קל או הֶל שהתגנבו ברוח הצפון מזרחית מהשוק, בישול אתיופי על פתיליות, עקבות ריח סימון של חתולים מיוחמים, רוזמרין מרוחק מָזוּג לאורן וסדיני יסמין על קירות האבנים בחמסינים הראשונים.
מתוך הסיפור "המעצב", "סיפורים על גבריות וזיכרון", דוד מיכאלי, מדף בית הוצאה לאור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה