גלעד שליט - מציאות / אייל שני

שלום חברים
אולי חלק מכם יקראו ויחשבו שיש לי מוח מעוות, ולמה אני משווה בין השניים, אבל לפעמים נידמה לי שיוסי בובליל מקבל כל יום יותר פרסום ואהבה ועניין בציבור מאשר 848 יום של גלעד , אני מביט על זה ואני אומר- מדובר על שני אנשים שאחד אח גדול ואחד אח קטן, והכל כל כך הפוך אחד מהשני, אחד צעיר סגור בעזה 848 יום והשני סגור בקושי 70 יום בוילה.
אחד מת לחזור להורים, למשפחה, לחברים, לאזרחות כמו שאר חבריו, ובטח מתפלל שכולנו נוציא אותו מהמקום הרע והאפל שהוא נימצא בו, אביו ואמו תומכים בו ועוברים בכול הארץ לרוחבה ואורכה. האח השני בוגר כבר עבר ממחצית חייו ונימצא סגור בוילה, גם הוא ב"אי שם". יש לו שם בריכה, יש לו אוכל, סיגריות, רופא, חבריה ואפילו בתו איתו.
הגדול לעומת הקטן רוצה רק להישאר בוילה ולהיות סגור 100 ימים. את הגדול אנחנו מכנים הדורבן, ואתה הקטן- הקורבן. את יוסי בובליל דואגים להזכיר לנו 24 שעות ביממה בכול אמצעי תקשורת אפשרי, ואפילו פעם בשבוע אנחנו שולחים סמס שהוא יישאר כי ככה אנחנו "עם אוהב".
לפני כמה ימים ראיתי את התוכנית והיה פרק הדחה, ואז ארז טל אמר שנשלחה כמות סמסים (
s.m.s) מטורפת. אני מתאר לעצמי שזה כמה מאות אלפים, ואני שואל את עצמי כמה מאות אלפים יכולים לשלוח סמס, אבל חצי מזה לא יכול להגיע לכיכר רבין...
נכון, גלעד נהפך לשגרה, יוסי נהפך לשיחת הסלון של יום שישי, לשיחה באוטובוס, לכתבות הקטנות בעיתון. אהה וכמעט שכחתי יוסי לא רוצה סתם להישאר בבית, הוא ירוויח מזה מליון שקל... אז אולי זה ישמע לך מוזר גלעד אבל כנראה שלחופש יש מחיר. למאה יום מקבלים מליון שקל, גלעד, אתה מתקרב לאט לאט ל900 יום ואני בטוח שבעד שום סכום שבעולם לא היית מוותר על החופש שלך אפילו ליום אחד אחרי מה שאתה עובר... ובוא נהיה מציאותיים, גם תעבור ... ואני שואל את עצמי ואת אלוהים- מי ישתחרר קודם? יוסי או גלעד?, זה שרוצה להישאר, או זה שרוצה לצאת? ההבדל הקטן... כנראה למעלה בכנסת לא מבינים שהחיים שלך הם לא תוכנית ריאליטי. זה עצוב גלעד, כי עכשיו עומדת להתחלף ממשלה.
ואחרי כל ההקדמה הנ"ל אולי נצליח לשחרר את גלעד שליט בעזרת "הפצצה" של smsים למנהל-מגיש התוכנית (אדון אולמרט).אני עדין לא יודע אך אני מתחיל להפיץ את מה שיושב לי בראש ובלב כבר המון זמן, אבל אולי ככה מתחילות מהפכות גדולות.

ובקשה אישית קטנה מכל מי שמקבל את הנ"ל,נא שילחו את זה לכל הנמענים שלכם.
אולי באיזה שהיא דרך זה יעזור במשהו לשיחרורו של גלעד שליט.

אולי ?

Eighteen minutes six seconds / d.m.g.r

[18:03:49]: Let me see your eyes

[18:05:57]: Right now my eyes look like those of night train...

[18:06:38]: It is a good look

[18:07:49]: It is unique. You could say immediately that this person came with the night train...

[18:10:11]: Why?

[18:11:27]: Don't know. Maybe you could see the accumulating effect of 10 hours of landscape passing by with train noises and sleeping benches

[18:13:14]: And the coffee and the recycled air condition

[18:14:31]: More like heating at this time of year...

[18:17:57]: And it is only the fall yet

[18:18:14]: Ah ha

[18:18:40]: Does wolves run after the train howling?

[18:19:08]: The train has bells?

[18:19:19]: Unfortunately the more trains the fewer wolves we have...

[18:19:45]: Never heard it ringing

[18:19:53]: Did you take night trains?

[18:20:20]: Well we hear them inside us do we?

[18:21:42]: Night?

[18:21:51]: Eve

[18:21:55]: Oh

הר השאלה והתשובה / לי פו

הר השאלה והתשובה
לי באי (לי פו) (701-761)

מסינית:דוד מיכאלי

בשאלך אותי למה אשכון בהר הירקן
אחייך ללא מענה, ליבי נח במקומו
פריחת אפרסק ושטף נהר חולפים הלאה
שמים וארץ נפרדים רק בין בני אנוש

山中問答

問余何意棲碧山

笑而不答心自閑

桃花流水窅然去

別有天地非人間

11 11 11 1918 מלחמת העולם הראשונה

איינשטיין על שלום

מתוך ספר קובץ מאמרים בעריכת אוטו נתן והיינץ נורדן עם הקדמה של ברטראנד ראסל, הוצאת סיימון ושוסטר ניו-יורק, 1960. מאנגלית: ניצן מיכאלי

איינשטיין היה מן הקולות היחידים שלא נסחפו בהתלהבות האירופית הרומנטית והרצחנית למלחמה והתנגדו לה בתוקף. במהלך ביקורו בארצות הברית של אמריקה (1931), העניק איינשטיין ראיון לג'ורג' סילבסטר ווירק בניו יורק שהיה דובר עבור גרמניה. המחשבות שכה העסיקו אותו בימים ההם מסוכמות יפה בראיון זה. איינשטיין מצוטט באומרו:


יש די כסף, די עבודה, ודי מזון שניתן לספקם על ידי ארגון מקורותינו בהתאמה לצרכים, במקום להיות עבדים לתיאוריות כלכליות ומסורות נוקשות.

מעל לכל, אסור לנו להרשות שכוונותינו ומעשינו ישתנו מעבודה יוצרת ובונה לכיוון של מלחמה נוספת. אני מסכים עם האמריקאי הגדול בנג'מין פרנקלין, אשר אמר: ''מעולם לא היתה מלחמה טובה או שלום רע.''

אני לא רק פציפיסט, אלא פציפיסט מיליטנטי. אני מוכן להלחם עבור השלום. דבר לא יסיים את המלחמה אלא אם האנשים עצמם יסרבו ללכת למלחמה.

כל מטרה נעלה קודמה בתחילה על ידי מיעוט תוקפני. האם לא כדאי לאדם למות למען מטרה בה הוא מאמין, כמו שלום, מאשר לסבול מדבר שאינו מאמין בו, כמו מלחמה? כל מלחמה מגדילה ומחזקת את השלשלת של מעגל הרשע וכובלת ברוע את התקדמותו של המין האנושי. קומץ של סרבני מצפון יכול לבטא ולהעלות לתודעה מחאה נגד מלחמה.

ההמונים לעולם אינם דוגלים במלחמה עד אשר חשיבתם מורעלת על ידי תעמולה. אני מסכים עמך כי עלינו ללמד להתנגד לתעמולה ופרסום. עלינו להתחיל לחסן את ילדינו כנגד תודעת המלחמה על ידי חינוכם ברוח השלום. הבעיה עם אירופה (נכתב ב-1931 ד.מ.) היא כי אנשיה חונכו בתודעה שגויה. ספרי הלימוד שלנו מאדירים את המלחמה ומסתירים את זוועותיה. הם מתכנתים את הילדים עם שנאה. הייתי מלמד שלום על פני מלחמה, אהבה במקום שנאה.

הספרים צריכים להיכתב מחדש. במקום למחזר שנאה עוינות ודעות קדומות, עלינו להזריק רוח חדשה אל תוך מערכת החינוך שלנו. חינוך חייב להתחיל בעריסה. לאמהות על פני העולם ישנה האחריות לטמון את זרעי השלום בנשמת ילדיהן.

אולי אין זה אפשרי במהלכו של דור אחד למחוק את יצר המלחמה. זה אפילו אינו רצוי להעלימו לחלוטין. על האנשים להמשיך להילחם, אך עליהם להילחם עבור דברים ראויים. לא עבור קווי גבול דמיוניים על פני האדמה, דעות קדומות גזעניות, וחמדנות פרטית במסווה אהבת הארץ והמדינה. כלי נשקם יהיה רוח האדם ולא טנקים וחומר נפץ מרסק.

רק לחשוב איזה עולם נוכל לבנות אם העוצמה המבוזבזת במלחמה היתה מיושמת בצורה בונה! עשירית מהאנרגיה על אמצעי הלחימה השונים במלחמה עולמית, רק חלק מהכסף המתפוצץ ברימוני יד וגז רעיל היה מעלה את רמת החיים של כל מדינה ומונע את האסון הכלכלי של אבטלה עולמית.

עלינו להתכונן לאותה הקרבת גבורה עבור השלום, שאנו מבצעים אותה ברוחב לב אשר כזה עבור המלחמה. אין דבר יותר חשוב מזה או קרוב יותר ללבי.

דבר ממה שאעשה או אומר לא ישנה את מבנה היקום. אבל, אולי, על ידי אמירתי, אוכל לעזור לדבר הגדול מכל – כוונה טובה בין בני האדם ושלום על פני האדמה.

אלברט איינשטיין 1931

11 11 11 1918 סיום מלחמת העולם הראשונה / דוד מיכאלי

Iron butterfly / david michaeli / 1992


סטיגמטה תעשייתית / מלחמת העולם הראשונה / דוד מיכאלי

ב - 11 לחודש נובמבר 1918 בשעה 11:00 בבוקר חתמו נציגי גרמניה על הסכם שביתת נשק בקרון רכבת בקומפיין שבצרפת. מעשי האיבה הופסקו רשמית לפני הצהריים ופעמוני הכנסיות צלצלו באירופה לציין את סיום מלחמת העולם הראשונה. מאז מבצבצים ומופיעים בכל נובמבר על ידיה של ליידי אירופה כתמי הדם של מלחמת העולם הראשונה. סטיגמטה תעשייתית. החיטוט הרומנטי של הר הקסמים צעד כחומר גלם בעיוורון אל מישורי אירופה ונמחה. עולמית, רב מערכתית, תעשייתית, תקשורתית קבעה מלחמת העולם הראשונה היקפים ומדדים פירוטכניים חדשים של רעש, אש, הרג והלם. התעשייה ניזונה והשתכללה. מכונות. תחבורה, שימורים, אריגים, עיתונות, ספרות, שירה, פזמונים, צילום, פגיונות, כידונים, רובים, קליעים מסתובבים, רימונים, מרגמות, שרפנל, צפלין, מטוסים, טנקים, צוללות, גז, להביור, רפואה, כירורגיה, שדות קבורה, פרגים. הבריטים עונדים לזיכרון פרח אדום בדש.

11 11 11 1918 סיום מלחמת העולם הראשונה / אגור שיף

Kathe Kollwitz: The Grieving Parents, a memorial to Kollwitz' son Peter, Diksmuide, West Flanders, Belgium

מפץ / מלחמת העולם הראשונה / אגור שיף

כבר תשעים שנה עסוקים היסטוריונים בניתוח המניעים והסיבות שהביאו להתפרצות האלימות המאורגנת הזאת שנקראת היום "מלחמת העולם הראשונה". ארבע שנים שלחו מדינות אירופה את בניהן, כשליש מעתודת הדור הצעיר שלהן, להיטבח בשדות הקרב של אירופה, ובסך הכל, במהלך הקונפליקט, הסתלקו מעל פני האדמה כשמונה מליון גברים שגילם לא עלה על שלושים. לי ברור לחלוטין שהסיבות למלחמה לא היו טכניות. מרוץ חימוש בינלאומי שהגיע לרוויה או כשל ניהולי של רשת הבריתות שנכרתו ערב המלחמה, אלה הן רק תוצאות של דינמיקה שסופה כבר נחרץ ונכתב על הקיר.המאה ה-19 הביאה, בעקבות תהליך מואץ של תיעוש ואורבניזציה לשינוי דרמאתי במבנים החברתיים של מדינות אירופה. על מנת שייווצרו מסגרות חדשות שיוכלו להכיל את המעמדות החדשים, מסגרות שיתאימו לדרישות החדשות של משטר וכלכלה (בין אם סוציאל דמוקרטי כמו במערב אירופה ובמרכזה ובין אם קומוניזם סובייטי "טהור") היה צורך שהחברה האירופית תעבור אבולוציה מואצת. כמה מואצת? מואצת עד כדי כך שבמקום שתמתח ותפרש על פני שנות דור, היא תיהפך לפיצוץ אלים וטראומתי. בדיוק כמו במאיץ חלקיקים שמדמה את המפץ הגדול. ואכן, אחרי ארבע השנים הנוראיות האלה, היתה אירופה, (ואיתה העולם המערבי כולו), בשלה לקבל עליה את התנאים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שאליהם כיוונה את עצמה ובהם חפצה.

11 11 11 1918 סיום מלחמת העולם הראשונה / רוברט גרייבס

Chronica / david michaeli / 1993-1999

שלום ולא להתראות / רוברט גרייבס

רוברט גרייבס כותב על חזרתו לאזרחות לאחר מלחמת העולם הראשונה. כמה זה מוכר אצל כולנו. יש בשותפות משהו מנחם.

שלום ולא להתראות, 1929. מאנגלית: מאיר ויזלטייר, זמורה ביתן ומשרד הביטחון, 1987.

...מבחינה נפשית ועצבית הייתי עדיין ערוך כולי למלחמה. פגזים התפוצצו באישון לילה במיטתי, אף כי נאנסי שכבה בה לידי; אנשים זרים שנתקלתי בהם לאור היום עטו פתאום פנים של ידידים שנהרגו, כאשר שבו אלי כוחותי וכהר הייתי מסוגל לטפס בגבעות שמאחורי הרלך ולפקוד מחדש את כברת הארץ האהובה עלי, לא הצלחתי להימנע מלהתבונן בה כבשדה קרב אפשרי. הייתי תופס את עצמי מתעסק בפתרון בעיות טקטיות, מתכנן את דרך ההגנה הטובה ביותר על בקעת ארטרו העליונה כנגד התקפה מן הים, או מתלבט בשאלה היכן הייתי ממקם תותח אילו ביקשתי להסתער על חוות דולריידיוג מכתף הגבעה, ומהו המחסה הטוב ביותר לחולית רומי הרימונים שלי. עדיין דבק בי ההרגל הצבאי להחרים כל דבר שהבעלות עליו אינה ברורה; כמו כן התקשיתי באמירת האמת – כל אימת שבאו אלי בטענה כלשהי, נטיתי מיד לצאת מן העניין בעזרת איזה שקר כנהוג בצבא. יישמתי את הטכניקה הנקוטה בעת השתלטות על מגורים חדשים או על מערך חפירות חדש בבואי לבדוק את מצבי הנוכחי. מזון, אספקת מים, סכנות אפשריות, אמצעי תחבורה, תברואה, הגנה מפני מזג אוויר, דלק ומאור – סימנתי ברוחי כל סעיף כמשביע רצון.
שרדו בי הרגלים פרועים נוספים מימי המלחמה, כגון עצירת מכוניות כדי לבקש הסעה, פתיחה בשיחה עם נוסעים בקרונות רכבת ללא שמץ מבוכה והתייצבות להטיל מים בצדי דרכים בלי בושה ובלי לשים לב לסובבים אותי. כמו כן התמדתי בטכניקה של סבולת: היתה בי התמדה בוטה בסידור עניינים, איכשהו, כך או אחרת, בלי שים לב לפכים קטנים, מתוך הסתפקות בקווים הכלליים של כל עניין, אך לפחות מיתנתי את צורת דיבורי הגסה ללא מצרים... הקושי הגדול מכולם היה נעוץ בהתמודדות עם בעיית הכסף, שלא הטרידה אותי מאז הימים הראשונים שלי במחנה רקסהאם... כחוש מאוד, עצבני מאוד ועם הצטברות בת ארבע שנים של חוסר שינה...ידעתי כי שנים תנקופנה בטרם יהיה בי הכוח להתמודד עם חיים שאינם חיי כפר שקטים. מגבלותיי היו מרובות: לא הייתי מסוגל להשתמש בטלפון, חשתי בחילה כל אימת שנסעתי ברכבת, וביום שבו פגשתי יותר משני אנשים חדשים סבלתי מנדודי שינה...

11 11 11 1918 סיום מלחמת העולם הראשונה / נתן אלתרמן

אל תתנו להם רובים

נתן אלתרמן, שנות השלושים, על מלחמת העולם הראשונה.


בואי נא, אחות, ושבי לך כאן מנגד,
פן אחדל לנשום ואת גם לא תדעי.
פה, בבית הזה, מתים כל כך בשקט...
קר לי לבדי.

עוד גדול הלילה, המנורה צהבהבת,
את עצי הגן הרוח מניעה.
עד שבאת הלום ישבה כאן השחפת
היא טובה כמוך, אחות רחמניה.

היא חיבקה אותי, כמו הייתי ילד,
היא אמרה לי "בכה מעט אל תתבייש.
ילדך יתום ואשתך אומללת
ואתה תינוק בן ארבעים ושש."

אחותי, הלא ידעת ודאי, הגידי,
למה החולים נראים קטנים כל כך?
ואני הלא אדם-חייל הייתי.
הן דיברתי פה אל פה עם כלי תותח.

זה היה מכבר, העת אמנם חולפת,
את בגדי השרד איני לובש מאז.
לי השאירו רק מדליה ושחפת...
את יודעת מה זו התקפה של גז.

עוד אזכור אחות - שמיים לא שמיים,
רוח מתגלגלת על שטיחי קמה,
חודש מאי היה נאה מכל המאיים
שידעה אי פעם אמא אדמה.

הגדודים הלכו כאחוזי סחרחורת,
כילדי בית ספר שקיבלו יום חג,
חיילים זקנים התירו המחגורת,
והריחו יחד שמש וטבק.

מן הראש הסירו את כובעי הפלד,
סלסלו שפם וסלסלו בקול:
היי רגליים-ליים דרך מצלצלת
הי נלכה-לכה עד אשר ניפול.

ובמנגינות פרחו עצי תפוח,
ואימי שלי צבטה את לחיי.
ועל השדות התגלגלה הרוח
וזרקה אלינו מלוא חופניה מאי...

עוד אזכור אחות, פתאום... פתאום לפתע
באה האימה, ידענו את ריחה.
אמא צעקה - מדוע התחבאת?
למה זה, ילדי, לבשת מסיכה?!

ונפרוץ קדימה אל המערבולת,
מסיכות הגז השוונו זה לזה.
לאחד קטן פגעתי בגולגולת
ושלושה גדולים דקרתי בחזה.

כל חייל כאילו לא זימר אף פעם.
כל חלל כאילו השתומם למות.
באידי המוות, בפצצות הרעם,
איש אחיו רצח מפחד ותמימות.

עוד אזכור אחות - כי לא צריך לשכוח.
הם היו כמוני, הם היו טובים,
רק אסור היה לקרב אותם לשלוח,
רק אסור היה לתת להם רובים.

וכעת - הנה המלחמה איננה.
המנורה צהבהבת ואני ואת.
שבע-עשרה שנה עברו מאז עד הנה,
שם הרגו אותי, לאט, לאט, לאט.

והכל נשכח ופה מתים בשקט,
והמוות פה צנוע ומנומס,
רק אני יודע - ריאתי יורקת
עוד את השנאה, הרצח והגז.

רק אני יודע שבמערבולת
בהיותי פתאום אחר, איום כזה...
לאחד קטן פגעתי בגולגולת
ושלושה גדולים דקרתי בחזה.

אחותי עוד רגע. שני בנים לי, שניים,
אהבתים מאד, ליבותיהם טובים
אבל בבוא היום... למען השמיים,
אל תתנו להם רובים!

11 11 11 1918 סיום מלחמת העולם הראשונה

Drafted shadows / david michaeli / 1999

צללים מגויסים

צללים מגויסים הורגים את עצמם
צללים בחלום של אחר
שוב אני הורג אותך אחי
התעורר! התעורר!

אנחנו פרים של קרב בזירה
אנחנו כלבי מרוצים ושמירה
אנחנו צללים מגויסים אחי
התעורר! התעורר!

אחי הוא הצל שבצד השני
אשליית ניצחון זה רק הרג
אתך אני מת, אתה מת אתי
אחי התעורר! התעורר!

אבנים לבנות בשדות קטל
זיכרוננו חולף כצללים אדומים
אנו פרגים, פגרי עונת הרג אחי
התעורר! התעורר!

אחי עיוור, קר, מת, מגויס
צלך על פני מכסה ונפרש
אתך אני מת לנצח אחי
התעורר! התעורר!

צללים מגויסים מוטלים למרחק
על פני אופק בוער
לכודים בחלום אדוני מלחמה
אחי התעורר! התעורר!

דוד מיכאלי, 1992

ומכיון / דוד מיכאלי / And because / David Michaeli

וּמִכֵּיוָן

 

וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּל מַבָּט צוֹרֵב

וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּל מִלָּה שׂוֹרֶפֶת

וּמִכֵּיוָן שֶׁהַדְּבָרִים כָּלִים

וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּל מֶחְוָה כּוֹאֶבֶת,

 

וּמִכֵּיוָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּאֵין מַחֲזִיר

וּמִכֵּיוָן שֶׁאֵין שׁוּם רַעַם

וּמִכֵּיוָן שֶׁהַשְּׂרָפִים בּוֹכִים

וּמִכֵּיוָן שֶׁשֶּׁקֶט עַד עוֹלָם...

 

וּמִכֵּיוָן שֶׁמִּתְכַּוְּצִים מוּבָן

וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּל טַבַּעַת הִיא כְּאֵב

וּמִכֵּיוָן שֶׁאֵין בָּרָק אוֹכֵל

וּמִכֵּיוָן שֶׁדֶּמַע נֶאֱצָר מוּצָף בַּלֵּב,

 

וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּךְ וְאַף עַל פִּי

וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּךְ לַמְרוֹת

וּמִכֵּיוָן שֶׁאֵין שׁוּם זְמַן אַחַר

הַמְשֵׁךְ לָלֶכֶת, לֶאֱהֹב, לִחְיוֹת...

 קישור לסרטון ביוטיוב

And because 

 

And because every look scorches

And because every word burns

And because things end

And since every gesture hurts,

 

And since what was said is irrevocable

And since there is no thunder

And because the Seraphim are crying

And since there’s always stillness down under…

 

And since we wince, of course, 

And since every pain is ringing

And since there is no vengeful lightning

And since heart-kept tears are flooding

 

And because of that and so despite

And since that is and even though

And since there is no other time

Thus walk, thus love, thus live...

קישור לסרטון ביוטיוב

 

עדיין / דוד מיכאלי

egg 3, david michaeli, 1993

עדיין רוקד בכיתה ג' במעגלי בן לוקח בת, ידית קלצ'ניקוב מצופה בלכה מעבירה בידו תחושה חמה של ביטחון. הוא לא התבגר האיש הזה. מורות עדיין כועסות עליו כי לא הכין שיעורים. את התרגילים במתמטיקה אינו מבין אבל את מספר הכדורים במחסנית בעלת צורת הקשת הוא יודע לספור היטב. שלושים כדורים חסר אחד, כדי שהכדור הראשון יישלף בקלות, יחליק לתוך בית הבליעה ללא מעצור. שופף על ברכיו מחליף מחסנית, ידית הדריכה כל כך מותאמת לאגודל נמשכת בנקישה מחליקה. קו הלסת נושק למדרגת הקת החלקה, עץ מלוטש, האופק עטוף בכַּנפות הכוונת. הוא לא התבגר כלל מול גוויות צפות על מי התעלה החומים אבל דרכם הוא רואה את הילדה היפה של הכיתה. הוא כל כך מתבייש. הוא לא התבגר, לא התבגר כלל האיש הזה. נשק יפהפה שטוח. הקימור החלק של ההדק הכהה. מוצלב על החזה, מחסניות מוצמדות עם סרט שחור. מדלת המשרד יורה במזכירה בתרגולת של טיהור חדר. בוקר טוב אומרת לו המזכירה הרוגה על הכסא המסתובב מחייכת, כל כך ביישן חושבת לעצמה בחביבות, הוא לא התבגר כלל, האיש. הזה. הוא מחכה לך בחדר ישיבות היא אומרת לו בחיבה. עם הרימון הוא מהסס. לא נשארו להם מספיק רימונים בפעם האחרונה. הוא לא התבגר כלל האיש הזה. פותח את הדלת ומחליק ימינה, עיניו צרורות ארוכים מעיפות נתזים מהבטון, לוכדות את המחבל, האיש הזה שם על כסא העור המהודר, טוהר טוהר טוהר, הוא לא התבגר כלל האיש הזה, יושב מקפיד שגבו לא יפנה אל הפתח, תמיד זוכר להסתכל אל הגובה, יש מישהו עם נשק למעלה על מדף הבטון, זה התקציר הוא אומר, מהדק את האפוד הכבד, אפשר להסביר באריכות על כוס קפה, הזבובים שבחוץ אינם נכנסים למקום הזה אבל הוא שומע אותם, מזמזמים מעל הגוויות ועוד מעט יבואו גם הכלבים, הוא לא התבגר כלל האיש הזה. מונית! מונית? כאשר היא... עוצר לידו נגמ''ש, הציריות צורחות בתוך ענן אבק אדום, ארגזי תחמושת של מקלעי הדופן מקישים בפראות, על הדופן הקדמית מרוח חומר אפור, נזהר לא לגעת בו כאשר הוא עולה על דופן המתכת, הוא ראה את המוח הזה ניתז, פעמיים קפה הוא יורה במלצר מאחורי הדלפק, גם קרואסון שקדים, הוא יורה בלקוחות, בודק את הרחוב שעוברת בו תנועה כבדה של שריון, האספלט נכתש לאבק, בבית הוא יורה באשה בילדים ובכלב, בחדר השינה הוא מתכופף דרוך ליד נעלי הבית ומחליף מחסניות, מי שהחזיק קלצ'ניקוב חם לא ישכח זאת לעולם, כל הצעירים האלה עם האם 16 אינם יודעים מהחיים שלהם, הו, אבל הם בסדר. מקצוענים. הכל כל כך התפתח, מאז, הוא לא התבגר כלל האיש הזה. ילדה קטנה רוקדת מולו במעגל. בחרי בי בחרי בי מתחנן ליבו, היא בוחרת, היא בוחרת בו, שערותיה כל כך עדינות, בסוכה מקושטת בחצר, מרבד פרחים סגולים מאווש תחת בוגונוויליה פראית ענקית, ריח של עכברים, אפלה מסביב, נשיקות ילדים כה עמוקות, בוסר מתוק, בוסר עמוק, בוא נלך כבר אומרת אשתו חסרת סבלנות, הוא ניגש לבוש אפוד קרב, הוא לא התבגר כלל האיש הזה. מחר יום הולדתך החמישים היא אומרת לו בחיבה מרוחקת כאשר קעריות המרק מתנפצות מהצרורות הארוכים הנברשת נעלמת לחושך מואר בפצצות תאורה, טוהר! טוהר! טוהר! ילדיו קופצים בחדר הסמוך מול משחקי הקרב הממוחשבים הוא לא התבגר כלל האיש הזה. לא.

גשם ראשון / מורן בצר

בגשם ראשון
יותר מכל רוצה
להיזרע

גיאוגרפיה היא מסמך / עמי אורן

ארץ בחאקי
קרקע וביטחון בישראל

עמירם אורן ורפי רגב

608 עמ' הוצאת כרמל



בקצרה:

54% מול 46% אדמה מגוייסת
כמעט מחצית מאדמות מדינת ישראל מגוייסות.



העובר בכבישי ישראל או משוטט בארץ חש שהוא נמצא בארץ ככל הארצות. אבל אם יתבונן היטב יראה שלא כך הדבר. בלב הארץ ובשוליה, באזורים המיושבים ובשטחים הפתוחים, בערים הגדולות ואף ביישובים הקטנים, מצויים תשתיות ושטחים ביטחוניים רבים המשתרעים על כמעט מחצית משטחה של מדינת ישראל. גודלם, תחומי התפרסותם וההשלכות הנובעות מהם, הם מאפייניה של תופעה גאוגרפיתֿמרחבית מיוחדת וחסרת תקדים בהיקפה, והיא המניע לכתיבת ספר זה.

התשתיות והשטחים הביטחוניים הם המסד הקרקעי של העצמה הביטחונית. האיומים שמולם ניצבת המדינה והמענה הצבאי להם, ההסדרים המדיניים לסוגיהם, ההתפתחות הטכנולוגית והאילוצים התקציביים, כל אלה חייבו במרוצת השנים שינויים במבנה הצבא ובדרכי הפעלתו ולכן חלו גם תמורות בפריסת התשתיות והשטחים הביטחוניים.

לנוכחות של מחנות ומתקנים צבאיים, תעשיות ביטחוניות, שטחי אימונים וניסויים וגם תשתיות סְפר וגבול בקרבה למקומות היישוב של האוכלוסייה, או אף בתוכם ממש, יש השלכות רחבות היקף על חיי היוםֿיום האזרחיים. בעבר מציאות זו לא הפריעה לאזרחים. משחלפו השנים, והפיתוח בארץ הלך וגבר, הייתה הקרקע למשאב שההיצע שלו מוגבל. מלבד זאת, כמה מהתשתיות והשטחים הביטחוניים האלה הפכו להיות מטרד אקולוגי וגם מפגע סביבתי. היום הם זרים לסביבתם האזרחית וגם מגבילים פיתוח או מפריעים לו או מונעים אותו. בגלל סיבות אלה ועוד אחרות הפכו רובם לא רצויים.

היקפם הנרחב של התשתיות והשטחים הביטחוניים ופריסתם, רישומם הניכר כמעט בכל אזור בארץ וקיומם במשך זמן רב כמעט לא עוררו בציבור עניין. ההיבט הגאוגרפי-מרחבי של הביטחון בישראל היה תקופה ארוכה לוּט בערפל. השיח הציבורי, הדיון המקצועי, המחקר האקדמי, וגם המענה המשפטי בהיבט זה היו מועטים. ואם אמנם הם התקיימו, הם התמקדו לרוב בהיבט הנקודתי ולא המערכתי. קשה לתת הסבר משכנע מדוע לא טופל בהרחבה נושא כה רחב, בעל היבטים מגוונים ובהם תכנון, כלכלה, משפט, עיור, אקולוגיה ותרבות. אפשר לנמק את הפרופיל הנמוך של העיסוק בנושא הממד הטריטוריאלי של הביטחון בעובדה ששנים רבות הביטחון בישראל היה נושא קדוש ולכן לא היה עליו ערעור. ייתכן שההסבר פשוט יותר – מצבה הביטחוני המיוחד של ישראל מחייב היקף ומגוון תשתיות גדולים, ולפיכך אפשר שהתקבלה עובדה זו כמובנת מאליה.

נושא הספר הוא השילוב בין קרקע לביטחון בישראל, הווה אומר הביטוי הטריטוריאלי של צורכי הביטחון. לידתו של ספר היא באיגוד ידע שלנו המחברים, העוסקים בנושאים אלה שנים ארוכות. קרוב לעשור שירתנו באגף התכנון במטכ"ל ולמדנו את מלוא היקפו של מערך התשתיות והשטחים הביטחוניים, ההליכים החוקיים והמנהליים שלפיהם הוא מוסדר וכן את המציאות היוםֿיומית בממשק שבין צבא לאזרחים בהקשרו הקרקעי. מתום השירות בצה"ל נדרשנו לעוד כמה שנים של לימוד ומחקר כדי לייצר את הפרספקטיבה הנאותה שתאפשר להתמודד עם שפע הנושאים שקובצו והיו לחיבור המקפל בתוכו את מהותה ואת תכניה של התופעה המרחבית שספר זה עוסק בה.

הספר מציג את "סיפור" התשתית והפריסה הביטחונית, הכולל גם את הכרוניקה של התפתחותה בכל שטח ובכל מקום שבו שלטה ועדיין שולטת ישראל. השאלות העיקריות המוצגות בספר הן: כיצד הגיעה התשתית הביטחונית לממדים כה גדולים; באיזה אזורים הייתה התשתית הביטחונית נרחבת במיוחד ומדוע שם דווקא; כיצד נוצלו המקום והמרחב על ידי הצבא בתקופות הזמן השונות; האם הקצאת המקרקעין לפריסת התשתיות הביטחוניות הייתה ועדין היא יעילה; דווקא לנוכח משאבי הקרקע המוגבלים של המדינה, מדוע הקרקע לצורכי ביטחון, אינה מצויה במחסור; מדוע התהליך התכנוני לקביעת קרקע לצורכי ביטחון שונה מהתהליך הנקוט לגבי קביעת הקרקע לכל הצרכים האחרים; כיצד התשתית הביטחונית יוצרת קונפליקט עם צורכי המגזר האזרחי ואיזה סוג של הפרעה מתקיים מצדה; האם ייתכן דוֿקיום בין תשתיות אזרחיות ושימושי קרקע אזרחיים.

המענה לשאלות אלה ניתן בשלוש שערי הספר. בשער הראשון מתואר הנושא בממדי הזמן והמרחב, כלומר היווצרות התשתית והפריסה הביטחונית מאז קום המדינה ועד שלהי העשור השישי. בשער השני, נקודת המבט מתמקדת ב"הלכה והמעשה" – החוק והנוהל שעל פיהם מוסדרת התשתית הביטחונית. בשער השלישי נבחן העניין מזווית הראייה של הניגוד והדוֿקיום – המפגש במרחב בין השימוש בקרקע לצרכים הביטחוניים לבין שימושה לצרכים האזרחיים. בחלקו האחרון של הספר ניתן דגש על כמה סוגיות מהותיות הדורשת הערכה מחודשת.