זמן המדבר פרק 1 - מקום

 

1

מקום

בכל מקום שבו אני עומד, נבנה עולם. בכל מקום שבו אני עומד, אני מרכז העולם. ממני צומחים כל הכוונים: קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה, למעלה למטה ופנימה. אני הציר. ממני נבנים הצפון, הדרום, המזרח, המערב וכווני המשנה. אני מרכז המצפן, אני מרכז שושנת הרוחות. ביושבי לנוח בלב השטח אני חש אט אט את התרקמות העולם של אותו מקום. הסלע הזה מימין, הגבעה הזאת מאחורי, הנקיק הצר העולה צפונה, ומולי השיח בדרום. והרי זה בית לכל דבר. אני יודע היכן אני במקום. ידיעת המקום היא דבר גדול. ברוך המקום. ברוך הוא. עכשיו אני יכול להזיז את הדברים לפי רצוני. לשפר, לבנות, לחזות, לתכנן. את הקפה אכין כאן ואת התרמיל אשים שם. את הנעליים אניח בצד ההוא ואני אשען לצד הזה.

כה מהר בניתי בית. אם אשאר שם, אזיז אבנים ואבנה קירות. אם אשאר עוד, אוסיף גג. אם אשאר עוד, אטפל אשפר אוסיף ארחיב ואתפשט לשטח חדש.

אני נצמד בשקדנות לא תאמן לטיפול בסביבתי. אני יוצר ובונה את סביבתי באופן אוטומטי ממש כמו ריקוד הציפור האורגת. כפות לתבנית שימיה כימי הזמן. זוהי יכולת מובנית בתוכי. בקודים שאני טעון בהם. אלו הדברים המאפשרים לי לנוח להיות מוגן ולהתרבות. כל דרישה וכל תכתיב המאלצים אותי לעזוב את מקומי, ואפילו שהיתי בו עשר דקות בלבד, מעוררים בי זעם, ותחושה של יציאה לגלות. עד אשר נבנה המרקם הראשוני של הבית וכבר עלי לנטשו. כה מתסכל, כה מרגיז. תחושת הבעלות שהחלתי על המקום חייבת להיזנח. בכל מקום שבו אני שוהה, אני בונה מערך מנטלי שלם. אני נמצא בבית מנטלי, ואני מסרב לעזבו. נדרש מאמץ ורגש לנטוש אותו, והביטו! כבר אני מחפש את הבית החדש. נע בתחושה של רעב וחיפוש, אני מחפש את המקום הבא להיצמד אליו, ושם אני מפעיל בלי דעת את כל אותו מערך אדיר של בניה.

אבל הדרך היחידה להגיע לדבר חדש, היא לנוע אל תוך השטח הריק הלא נודע על מנת למלאו ולהפכו לקיים נודע ומודע. הדרך היחידה היא דרכו של אברהם. לך לך. לך לך מארצך, ממולדתך, מביתך אשר אהבת. עזוב את הבית. צא מתא השטח המנטלי הנוכחי. נוע הלאה.  אנחנו הסקרנים, התאבים לידע ,הנעים במעגלי מוחנו, ונעים בנתיבי השטח, עלינו לצאת כל פעם מהמקום שהפך לבתינו על מנת שלא נקפא על מקומנו.  עלינו לנוע על תחושת הרעב הסקרנות והמשחק.

וכך אעזוב את חצר ביתי לראות מה יש מעבר לפינה ברחוב. אך אסיים את שתיית הקפה, אודה למקום שאירח אותי, ואנוע הלאה. כל המקומות מצפים לי ואני אורח בכל מקום. ובעוברי בהם, ביוצרי את שושנת הרוחות בכל מדרך רגל, הרי אני מפרה ומופרה בעת ובעונה אחת. אני צועד על כתמי האור הנפרשים לכל הכוונים כמו על סנדלי קרניים.  תא השטח הבא הולך ונפרש ומתגלה לעיני עם כל מדרך.  מקום חדש קורא. אני הולך מביתי כאן אל ביתי שם. אני אורחו של העולם.