החניכה האישית שלי עצמי הייתה באמנות הקרב היפנית ברוח הזן, קראטה-דו, שמשמעותה ביפנית דרך (דו 道 דאו בסינית) היד (טה 手 וגם פעולה ומיומנות, ועזרה) הריקה (קארא 空 וגם שמים). רק אחרי-כן עברתי מרוח יפנית לרוח סינית בלימודי הטאיג'י צ'ואן שמשמעותו בסינית לחימת ידיים (צ'ואן 拳 ) מקוטבת (ג'י 極 הקצה, העילאי, קוטב – כי בכל רגע אפשר להפוך ציר) עילאית (טאי 太 הגדול, הנשגב, העילאי).
העשייה שלי בתנועה, במרחב ובכתיבה אפשרה לי לנסח תמונה כלשהי, אם כי מאוד כללית, על פעולה ותודעה ומושג העצמי, או, מושגי הצורה והכוונה ומושג העצמי, ולמעשה מדובר על אמנות וגם על פילוסופיה.
ובכן, על פי הכתובים שאנו מכירים, נראה כי בתחילת האלף השני בסין פיצלו רעיונות הבודהיזם את מושגי החושים ממושגי הנפש. הם פיצלו את התודעה ליש ולמתבונן, וגם לפגום ולשלם. התפיסה הזאת הגדירה מחדש את השאיפה לשלמות כמושא של השתוקקות ונתנה לו צורה של יעד לתרגול.
בתוך המתח החושב שנמצא בין המושגים של דימוי ומקור שהם יכולים להיות המושגים של בארדו ונירוואנה, נולדה הגרסה המזרחית של מושג העצמי עם אפליקציות של טיפוח ועיבוד עצמי: פרקטיקות של תרגול. לצידה של התפיסה הזאת התקיים המושג האנושי, הפרטי, שאינו דתי, של גיבור מוסרי ואיש המעלה, שאנו מכירים אותו במערב כמושג האביר.
בהמשך, בקו הזמן העולמי של המאות השש-עשרה, השבע-עשרה
והשמונה-עשרה, ביססו המהפכה התעשייתית והחשיבה המדעית את המושגים של השכפול, הדפוס
והתפוצה.
הטכנולוגיה הרחיבה את הקשר בין הקהילות ואפשרה להפיץ את המושג של "העצמי" שהיה מושג רדיקלי מול המבנים החברתיים המסורתיים, משום שעד המפנה הטכנולוגי הזה המושג הזה היה בבעלותם של קהלים מצומצמים, תקיפים, עשירים ובעלי שליטה על זמנם. הטכנולוגיה אפשרה להמחיש באמצעות דימוי וכתב את יכולת ההתבוננות שהייתה שמורה למלומדים ונזירים.
באותו קו זמן, ההתפשטות התעשייתית והתאגידית של טכנולוגיית הנשק החם ייתרה את הנשק הקר ואת העימות האישי, והביאה לתיעוש המלחמה יחד עם גידול פרוע בהיקפי המלחמה. ההתפשטות של הנשק החם התעשייתי גם ביטלה את מעמד הלוחמים ואת הקוד ההתנהגותי שלהם. המהות של הלוחם שעברה פיחות מעמדי, פנתה פנימה לתוך עצמה והפכה את מושגי הקרב והעימות לכלי פרטי של פיתוח עצמי.
דרך האדם הלוחם כקוד רומנטי של כבוד ויושרה, התאימה בצורה מושלמת למושג הטיפוח והעיבוד העצמי, ובנתה מיתוס של גיבור בודד, נזיר לוחם ואביר נודד. במאה השמונה-עשרה והתשע-עשרה אנחנו מוצאים את התופעה גם במיתוסים של המערב הפרוע באמריקה ובמאה העשרים אצל גיבורי קומיקס וסרטים. הרי מיתוסים הם תופעה אנושית אוניברסלית ואנו זקוקים להם.
באותו קו זמן, בסין המתקדמת אל המאה העשרים, דרך האדם הלוחם כקוד של אחריות קבוצתית, התאימה בצורה מושלמת להתקוממויות העונתיות של "הלוטוס הלבן" ותמכה את המרידות החברתיות מול ממשל נחלש. הממשל הנחלש היווה קרקע פוריה לשגשוג של פורצי גדר הן לארגוני פשיעה שהשתמשו בקבוצות לוחמות, והן לכתות אמוניות שאמצו לחימה וסמלים יחד עם הבטחה לחיי נצח ועמידות לכלי יריה (מרד הבוקסרים הוא דוגמה מאלפת).
התקשורת המתפתחת הגדילה את חוג העולם ואת העירוניות וסיפקה במה ואופקים חדשים שאינם כבולי מעמדות ליחידים בעלי כישרון ורעב להכרה. כך, הביטוי העצמי מצא ערוץ להגדרה עצמית באמצעות מיצג, ובבחירה של אורח חיים של אמן חוקר כמו שחקן ורקדן.
במאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, התקשורת המודפסת, יחד עם המאבק הלאומני הפוליטי והמלחמתי, עיצבו מסגנונות הלחימה אמנות יישומית מגויסת וגם ביטוי של העצמי המקצועי והפוליטי. כמו בכל אמנות הופיעו המניפסט, הביקורת ופסקאות השירה, שבמזרח הייתה בעלת משמעות הוראתית.
היסטוריה, מסורות ואגדות שגויסו כסימוכין לטובתם של המניפסט, המחקר העיוני והשירה, שימשו גם את הקהילות ואת חברות המהגרים הסיניות בהונג-קונג, בטאיוואן ובאמריקה כמטען של מורשת קיסרית ופיאודלית. הקרב האישי הפך לאתגר של מחקר עצמי עם קהילות של חסידים ורבנים, ולאמנות קצה של חיים ומוות על מנת להגיע אל המוחלט שמעבר לדימוי ולפחדים. גאולה.
הדלתיים הסגורות של צ'יינה טאון, המבנים המשפחתיים המורחבים, גם בעסקים וגם בפשע, ויחסי החניכה כשיטת לימוד בצל קורתו של המאסטר, הקסימו את הקהילה המערבית והדמוקרטית שהייתה צמאה לבידור, והתפשטו דרך אותה קהילה מערבית כסוכנת של תקשורת.
לאחר שבירת הגבולות המסיבית של מלחמת העולם השנייה, שנות הששים של המאה העשרים פתחו את עידן הרב-תרבותיות. בשנים האלו החל יבוא של מושגים מן המזרח אל המערב, שמיצבו אותם כאופנה וכסמל סטטוס של נאורות, אורח חיים ובריאות שמקורם יוחס לתור זהב נשכח. זו הייתה פופולריזציה של בודהיזם עם עננים של דאואיזם, זן יפני ומשחות סיניות, וגם חניכה של אמנויות הקרב.
כך, החל משנות השבעים של המאה העשרים, החלו יותר ויותר צעירים מערביים בעלי אמצעים להגיע למזרח הרחוק למסע אישי של לימוד וגילוי. חניכים אלו הפכו עם שובם לסוכני תרבות פעילים של מסורת רעיונית ותרבותית שעיצבה את השיח והמציאות של אמנויות הקרב הפנימיות. עד ימינו אלה.
עם זאת, יותר מן הסיפורים הפרטיים של הגיבורים והשיטות השונות, זוהי דינמיקה של אמנות. המקרה הפרטי של מורה זה או מורה אחר או טכניקה זו או טכניקה אחרת הם רק שלב בצמיחתה של אמנות הקרב כדרך של חקירת יחסים, וכדרך לעיבוד העצמי בְּתָוֶךְ של דימויים מתחלפים.
התפיסה הצ'אן-בודהיסטית הסינית ופיתוחה היפני הזן-בודהיסטי, הוקרנו אל התודעה העולמית באמצעות סוכנות הסיפורים המצולמת של המאה העשרים ושחקניה. הולי-ווד... והתפיסה הזאת הפכה לחלק אורגני מחוויית הלוחם של ימינו בצבא, בטרור ובאמנות.
התפיסה הזאת עוצבה על ידי אמנים כמו ג'נג מאן צ'ינג מטיוואן שהיגר לארה''ב, כמו ג'יצ'ין פונאקושי מאוקינאווה שפירק את המהות הסודית הסינית לשיטה מודולרית פתוחה לכל יחד עם עקרון של זיכיונות לימוד, וכמו ברוס לי שהיה אחד מסוכניה ויצואניה המבריקים של אמנות הקרב הסינית והפך למיתולוגיה חוצת גבולות.
הדיון הפילוסופי העתיק ביחסים שבין צורה ומהות מתממש במושג הסיני הבסיסי והקדום טי-יונג 体用. מהות ויישום. מימוש מקביל לכוונה וצורה. כך, בסוף המאה התשע-עשרה הסינים אמרו כתשובה למודרניזציה המערבית המתפשטת בכוח בארצם: נקבל מהמערב את הצורה והתועלת, אנחנו ניתן את המהות.
זו תפיסה שאנחנו מוצאים את ביטויה בשמות כמו אמנות הצורה והכוונה, שינג-אי צ'ואן, או באמנות העילאית של היפוך הציר והחלקים שהוא מגדיר: טאי-ג'י צ'ואן או באמנות שמונת הממשקים לעולם, מושא החקירה של הבה-גואה ג'אנג.
אנחנו מתחקים אחרי המהות בסיפורי החניכה, בביוגראפיות, באגדות, בשירה ההוראתית, ביישום, בתרגול ובחיפוש שיטתי אחר המופלא שבקשר.
אמנות הקרב במזרח הרחוק על כל פניה השונות והדומות בסין, קוריאה, יפן, הפכה מפרקטיקה לחימתית לאמנות העומדת בפני עצמה וייצאה את עצמה לעולם. כך גם בכל מקום נמר התופעות הנראה הוא אותו נמר, ובכל מקום דרקון הפעולה המופשט הוא אותו הדרקון.
