גלות, מסע, בחירה - טיפול דרך שטח - מהדורה 3 - מדף בית הוצאה לאור - המכון ללימודי שטח

אנחנו מציבים את הדרך לפנינו, הדרך מציבה לפנינו את עצמנו. זוהי סגולת ההתבוננות האנושית המאפשרת להולך להתבונן בעצמו, להבין את הדרך ואז, אם יצליח, לשכוח את שניהם. במרדף הידוע אחרי האופק אנחנו מגיעים באמצעות המסע שוב אל עצמנו דרך וילונות ההכרה השונים החל מפחדים וזיכרון, דרך המעבר מן האפס לאחד שהוא הכניסה לשטח, האקלום וההתמצאות ובחירת הכיוון, ההפסקות וההתבוננות, אמצע הדרך כשיווי משקל, הסיום וחזרה לזיכרון והפחד הבלתי נמנע שאחריו. עד כה היה המסע ביטוי גברי מובהק.

שבעה וילונות למסע. הווילון הראשון שאנו חוצים דרכו הוא פחדינו וזיכרונותינו. אנו מחזקים את עצמנו בלחן הנמשך של הסיפורים לקראת הרגע שבו הצעד הראשון בנתיב אל הזרות מתחיל לעצב את הזיכרון הבא, שיצטרף בתורו, כפי שאמר סקוט פיצג'ראלד במשפט הסיום של "גטסבי הגדול", ''אל סירת זיכרונותינו הזעירה החותרת באומץ כנגד הזרם הנושא אותנו ללא הרף לאחור, אל השכחה''. כאן הולך ונבנה מתווה של שביל וגרף מאמצים פנימי על כל משבריו. אנו מוותרים בכאב על דפוסים שאינם רלבנטיים עתה ויחד עם הכאב אנחנו נגאלים מכלאם. כל דפוס אחר, מעתה, לעולם לא יהיה טוטאליטרי כדפוס הראשון. זהו גרף בעל מבנה קבוע של התחלה, שיא וסיום וזהו אתגר של הפרט האנושי לסיימו הן במעשה הקטן היומיומי והן במעשה חייו כולו.

ברגע שבו עוזבים את המוכר והידוע, הווילון השני נוכח בפנינו: הכניסה לשטח. כל אחד מכונס בתוך עצמו, מרוכז וכבד ראש לקראת הלא נודע. היו שלום אזרחים שלווים במסלול הבטוח, היה שלום עולם. ומן הצד השני: שלום עולם חדש. הדרך, המעלה, הרכס, הרמות. והאופק. המבט מתרומם לאיטו, מתוך עצמך, אנחנו בדרך. המשמעות, שבעיר הצפופה נעלמת ברקע המואר מדי, כמו הכוכבים, המשמעות שהפכה לשעמום תובעני וטובעני, כאן היא ברורה ומובהקת: קדימה! התנועה משמעה כיוון. לכן תמיד יצאו מחפשי המשמעות, הנואשים והמיואשים, אובדי עצות ונתונים במשבר אל הדרך. התנועה הברורה מחלצת אותנו מערפל המבוכה והאובדן אל אופק חדש המאפשר מיקוד ומטרה וסדר. המשמעות חוזרת לחיים עם הכיוון. לפני שנים רבות, במחנה הגדול של ילדותנו התמימה, המוגנת והמגויסת בצופים כתבנו על גשר חבלים מפחיד בגובהו: ''מי שמרגיש שהוא הולך ליפול שימשיך ללכת''. משפט שמלווה אותי עד היום.

הווילון השלישי שמו אקלום. מלאכת ההסתגלות, ההתמצאות וקריאת השטח. אנו משתמשים בחליפה וארכיטקטורה חדשה של פעולה, מקצבים, דופק, ראייה וכמובן אביזרים. חליפה חדשה זו הופכת אותנו לבעלי תפקיד ומגויסים. המטרות כה ברורות והפעולות כה מוצדקות ואנו באמת אכן מוצאים את הנ.צ., עד כי אנחנו יכולים בשם המשימה לשכוח ולהתעלם מן העולם כולו. זו הקלה גדולה אך זמנה קצוב תמיד. להמשיך בהתעלמות משמעו לבטל את הסביבה והזמן לטובת פעולה כדבר המצדיק את עצמו.

''ברווח שבין הדברים - כוחם'' אמר לאו-דזה הוותיק. הווילון הרביעי משמעו הרווח, החלל, ההפסקות והחניות. בהתאמה, מחסה, הגות ואמנות האירוח שלשמם הוקמה והותוותה הקונסטרוקציה המבצעית המסובכת הזאת של המסע, ומשם ייוולד חזונו של המערך הבא כשהוא מבקיע וקורע את האמת של הקודם.

נקודת השוויון של המסלול היא הווילון החמישי של המסע: הבחירה איך להמשיך. אם עד כאן הגענו בכוח התנופה מכאן פועל כוח המשיכה של נקודת הסיום. זוהי נקודת איזון ושוויון מוזרה משום שבינות כוחות הדחף והמשיכה המכסים אותנו תדיר ניבעה חלון זעיר שבו ניצב רצוננו כנוכחות שאינה תלויה ואינה נוטה לפני שהוא בוחר את הכיוון הבא. נעים להכיר. אם פגשת אותו-אותך פעם, הוא-אתה לרשותך תמיד.

כל אלו, תחנותיו של ההלך, בדרכנו אל הווילון השישי: הסיום. מלאכת הסיום היא ארץ בפני עצמה. דריכות מפנה את מקומה לרווחה ועייפות. זהו מקום מסוכן שבו יכולה להישמט עשייתך מידיך. מראה נקודת הסיום מספר לך כי יצאת החוצה מן החלום, או מן המציאות. בחר לך.

בדרך חזרה מסיום המסע מכסה אותנו הווילון השביעי, הפרידה, שכולה עננים. מכונסים בעצמנו, ובגעגוע סתום, שכן מלאכת הזיכרון כבר החלה, אנו שבים הביתה. לעולם אינך יכול לטבול באותו הנהר פעמיים. לעולם לא תגיע לאיתאקה כפי שסיפר לנו המשורר קוואפיס מאלכסנדריה או לאיכטלאן כפי שכתב לנו קרלוס קסטנדה הסופר המיסטיקן, אבל הן הן שהעניקו לך את המסע.