הקדמה
התחושות
והמפגשים
עברו ואינם.
נשארו המלים.
כמו עקבות של גל על החוף,
או צדף ריק - קליפות.
אבל כשאנו
פוסעים על קו המים המתנועע
והמשתנה ללא
הפסק,
אנו אוהבים
לראות את הצדף,
את עצם
הדיונון ואת עקבות רגלי
הסרטן.
הם מספרים לנו
שמשהו היה, שמשהו ישנו.
כבני אנוש
הנוטלים חלק בעולם
אנו חולקים
בסיס משותף
של דימויים.
לכן אפשר לחוש
משהו בקליפות
המפוזרות על
פני הדפים.
עקבות, סימני
דרך,
ותחושת הכרות.
הדרך להתייחס
אל הדפים היא
כקטעי שירה.
איננו יכולים
להיות ברגע עצמו
דרך מידע כתוב
או דרך מתכון,
אבל
אפשר לשמוע צליל רחוק.
מבוא
זהו סיפור ישן
מאוד והוא עוסק במילה ידע
ידע מוליך
לתחושה
תחושה מוליכה
לתנועה
תנועה מוליכה
להבנה
זיכרון ההבנה
הוא ידע. נשלם המעגל.
יש סיפורים על
מישהו,
הוא הגיע מעבר
להרים גדולים לארץ גדולה מאוד
וכנראה הלך
בזמנו בדרך כל אדם
בדרך כל
העולם.
לפי הסיפור
הוא השלים את המעגל
ובא לספר על
כך.
עובדה היא
שהתקיימו קבוצות של אנשים
אשר ניסו
להשלים את המעגל.
האנשים האלו
בנו מקומות וחיו בהם,
ושם עסקו
ביחידות ובקבוצה במה שעוסקים
כל האמנים
בעולם מאז ומתמיד:
נם חיפשו ידע,
והם חיפשו הבנה.
תחילתו וסופו
של המעגל.
...
התלמיד בוחר
את המורה
בחיפוש שהוא
מודע לו או לא מודע לו.
כאשר מצא את
מורו
מתייצב מולו
התלמיד
בידיעה קמאית
שהוא סגור
והוא רוצה
להיפתח.
התלמיד מתייצב
מול מורו
מתוך בחירה
באפשרות להיפתח.
התלמיד מתייצב
מול מורו
על מנת שהמורה
יבקיע
את קליפתו
ויפער בו
פתח ודלת.
זהו תהליך
מפחיד,
מרגיז ולפעמים
מבעית.
ההתנגחות
יכולה להיות ארוכה.
קליפת הפחד
ניזונה
ממרכזו של
התלמיד.
זהו אותו מרכז
אשר
המורה רוצה
להגיע אליו.
המורה פועל לפי
אופיו
הוא יכול
להתקיף בכוח
הוא יכול
להזניח על מנת
לחזור
בפתאומיות
הוא יכול
לפתות ולרכך.
המורה הנכון
הוא
מישהו אשר
שערו פתוח
והעולם עובר
דרכו.
המרכז שהזין
את קליפת הפחד
מת.
...
התבונן בכפות
ידיך
כמו פרחים
הרם אותן כמו
פרחים
הבא אותן אליך
כמו פרחים
תן אותן לעומד
מולך
כמו פרחים.
אל תביט אליו.
הבט בפרחים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה