על זמן ונשימה - אינהלציה של זיכרונות (לא סופי)

המרפאה לאף אוזן וגרון היא חלק מנוף הילדות שלי. תחילה ברחוב שד''ל בקומה השלישית בבית מסגנון מעורב, בגובה צמרות הפיקוסים של שדרות רוטשילד, בשעה ארבע על שרפרפים קטנים שתו קפה מדויק בספלוני חרסינה מעוטרים, עם מאפה קטנטן, בואיקוס, בחדרה של סבתי אבאטה, על הספה, גדולה לבנת שיער עם רגלים לבנות תפוחות, קרסוליים ספרדיים עבים, שערות שפם, לדינו שנשמרה אצלי ממנה רק המנגינה, ליד המטבח והמזווה האפלולי מוצף ריחות מלוחים מתוקים, שאליו הייתי מתגנב תדיר לאכול את הבונדוקים, אגוזי הלוז החבויים בצנצנת גדולה, קוביות וופלים קטנטנות מצופות שוקולד ולשתות מיץ פטל מתרכיז מתוק, סמיך, אדום כהה מסחרר. 
עם אמי ויקי אליעזר מיכאלי, הסייעת הרפואית של המרפאה, שאיתה הייתי מגיע באוטובוס 62 מרחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, עם דודתי הרוקחת אליז אליעזר אברהמי, ובזכרוני לנצח הדודה אליס, שיצרה את הקוקטייל הסודי של האינהלציה, דודי מויס אברהמי הרופא האגדי של מערות הפנים, מבוכי האוזניים ובארות הגרון, הפנס והמראה העגולה על מצחו ומרחיבי הפתחים מנירוסטה על המגש לידו, צנצנת עם סוכריות ג'לי צבעוניות מסוכרות בלבן ניצבה תמיד על המדף עבור הילדים שישבו על כסא הבדיקה הגדול עם מצחם הכואב ואפם הדולף. עם בת דודתי דניאלה אברהמי הראל, הכימאית המדויקת והנחושה שניסתה ללמד אותי חשבון ללא הצלחה, עם בן דודי המרוחק ממני בעשר שנים ארי אברהמי האדריכל שעם התבגרו הוריש לילד שהייתי דגמי עץ של ספינות ספרדיות שבנה. 
ירכתיה של סנטה מריה הקולומביאנית הזכירו לי את ירכתיה העצומות של סבתי. גוון העץ היה זהוב אדום. הייתי מפליג איתה באוויר אחוזה בידי. לימים פגשתי בספינה זו בפתיח של סדרת הטלוויזיה קוסמוס של קרל סגאן משנת 1980, ספינת הדמיון בים החלל הממתין לגילוי ולוח השנה הקוסמי. 
בלוני החמצן הגדולים, הלחישה הקבועה של מערכת הדחיסה של המשאפים, וקבוצת הנושמים עם מסכות הפה והאף אוחזים מבחנות זכוכית מפותלות בעיצוב ברוח המאה התשע-עשרה הטכנולוגית, המדעית, האוריינית, האופטימית, עם צינוריות פנימיות זעירות שמהן וסביבן ליחששו תרחיפי התרופה ויצרו וילונות צונחים על קירות הזכוכית המתקררים של המיכל. את המבחנות הזמינו במיוחד אצל נפח זכוכית בתחנה המרכזית. לאחר שנסגר, עושה אותן עתה נפח זכוכית בהוד השרון.
מולם ניצבה מכונת הזמן של הגלים הקצרים שבה תרגלתי כילד את המדיטציות הראשונות שלי, לשבת 15 דק' בשקט ללא תזוזה ולתהות מה מתחולל במערות הפנים שלי או במוחי תחת הזמזום החשמלי הנמוך שהגיע משני משדרים שכוונו מן הצדדים אל משולש הגבות ושורש האף שלי. בדרכם אל הסינוסים העמוסים, הגלים הקצרים היו חולפים-מחוללים דרך האונות הרקתיות. ענני הקוקטייל התרופתי שהתאבכו בחלל החדר הותירו חותם ריח קבוע מסביב שהתערב עם מאפים של פסטל, מיץ פטל מתוק ואבטיחים גדולים במרפסת המטבח. 
במרפסת הגדולה בקומה השלישית יכולתי להיות בגובה צמרות הסיגלונים ולהתבונן אל כיפת בית הכנסת ממול. כשהייתי מוריד את מבטי אל הרחוב ראיתי את מכונית הפז'ו 504 של הרופא. על קירות המרפסת צייר בן דודי ציורי קו של פועלים וחלוצים. במרפסת הגדולה נישאה בת דודתי למשה הראל שנטל את התרמיל המשפחתי של רפואת אף אוזן גרון על גבו. באחד מביקוריי לפני סופו של הבית מיפה הרופא את הבור שנפער בשליש הגבוה של השמיעה שלי בעקבות ירי בסמוך לאוזניי. אם לפני כן לא התייחסתי לתקתוקו של השעון, מאז איני שומע את תקתוקו בפועל. ולצערי גם את שירת הציפורים הקטנות.

ולאחר מכן עברה המרפאה לרחוב מאנה. אבי משה מיכאלי מורה הדרך הביא ושתל עץ סיגלון, מתנה לביתה החדש של המרפאה. המדחסים הגדולים, כסא הבדיקה הגדול, שולחן הרוקחות האלכימי מצאו את מקומם מחדש. קבוצות הנושמים והשואפים עברו ללא מחשבה נוספת אל המרפאה הישנה - חדשה. שם נשמו יחדיו אנשי ונשות תיאטרון ורדיו, סוחרי שוק הפשפשים מיפו, הקהילה הבולגרית, ילדים מנוזלים ופקוקי אוזניים מבת-ים, חולון, בני-ברק וירושלים וגם אנו כמבוגרים שבאנו לפתוח סתימות מודלקות של דרכי אוויר ולאפשר לזיכרונות לזרום. את הקפה של ארבע אחרי הצהרים המשיכו לשתות על שולחן העץ הגדול בדירה שמולה הייתה המרפאה.
הרופא המיטיב דר' אברהמי חדל ממלאכתו בפילוס דרכי נשימה, משה ודניאלה אחזו בהגה המרפאה. הדודה אליז שהלכה וקטנה, אך זיכרונותיה מביה''ס לרוקחות בשטרסבורג הלכו והתחדדו, המשיכה להפעיל את מכונת הזמן והנשימה עד גיל 102.