David Michaeli Movement 15
הספר "הערות זמניות על תנועה" (הוצאת מדף, 1997; מהדורה מעודכנת 2017) הינו החלק הראשון בטרילוגיה של שירה הוראתית העוסקת ביחסי אדם-מרחב-מפגש. החלק השני הוא "כתבי המופת של טאי-ג'י צ'ואן ג'ינג" (תרגום מקור מסינית ופרשנות, 2003) והשלישי הוא "תשעת נקבי הפנינה" (2017).
ברגע האחרון,
בעת סגירת הספר "הערות זמניות על תנועה" לדפוס, מיקמתי בין הפרקים סדרה
של ארבע-עשר ציורי תנועה. עשיתי את סדרת הציורים הזאת ללא תכנון, בהתקף, כמו תמיד,
פעולה מרוכזת לאחר השתהות ריקה ללא סוף. אולי זו תופעה משותפת למי שהתנסה בתנאי
קיצון. לרגע הזה התכנסו כנראה שנות תרגול ועשייה בתנועה, בשטח ובציור. זה היה מעט
לאחר שעת הצהריים, עם כוס קפה שחור שהצטננה מכבר, בהיתי בעימוד כשנדחפתי עם הבזק
של השראה לפרוש גיליון גדול של נייר של תשעים גרם על שולחן האוכל, לרוץ לחדר השני לחטט
ולמצוא את שפופרת הצבע האקריליק השחור מן המדפים לגרוף ממנה צבע בכף יד ריקה, לשוב,
לגעת בגוף הנייר ללא מכחול, לתת לתנועה לעבור דרכי להימתח ולהיחתם על הנייר. להמשיך
לגרוף צבע ולהשיק אותו אל הגיליון. זו הייתה התנועה עצמה שנחתמה על הדף. ידעתי
את התנועה הגדולה והיא ידעה אותי ונפתחו לפני בבירור, פניה השונים: נפילה, המראה,
סיבוב, התרכזות, ביקוע, התפוגגות, הדהוד. לא ביקשתי לתאר את הגוף מבחוץ, אלא להיות הווקטורים
וההתאבכויות של הכוח הפועלים בתוכו, לעבד ולשמר את ידיעת האנך החי מול האופק
המשתנה. להיות שלוחה של "נשימת העולם". הציורים בספר הגמור מצאו את
מקומם בהתאמה לפסקאות השירה ההוראתית.
תמיד
כשהתבוננתי בסדרה כחלונות של פעולה, עלה בי זיכרונה של סדרת הציורים המופשטים
המדהימים ה-"Color Field"
של מארק רות'קו (Mark Rothko) היוצרים,
בקפלה ביוסטון בה הם מוצגים, נוכחות של הנשגב. אם בקפלה הציורים פותחים דלת
השואבת פנימה אל הרוח, אצלי נמצא חלון שמעבר לו נושבת התנועה. רות'קו מגיע אל
הנשגב דרך צמצום הצורה לכדי רטט של צבע. אני רציתי לזקק את כתם
הפעולה אל המופשט המוחלט מעבר למסכות הדימוי השונות. רות'קו לוכד כתמי צבע
המכים בצופה את הגלים של חווייתו הדתית-רגשית. אני משתמש בכתמי הצבע השחורים במרחב
הלבן, כיש ואין חיים, המניעים, לפחות בי, את רטט התנועה של חווייתי
הדתית-רגשית. אם אכן מתקיימת זיקה כלשהי היא טמונה בניסיון הלכידה של "שקט
חי" המקום שבו המופשט הוא נוכחות חיה. התוצאה יכולה להיות "קיר" או
"מראה" המחזירים את המתבונן אל נוכחותו שלו. האין זה בדיוק הקיר מולו
ישב בודהידהרמה במשך תשע שנים במערה?
ה"שקט החי",
המקום שבו המופשט הופך להיות נוכח, מכיל גם איכות נוראה כפי שכתב רילקה ב"אלגיות
דואינו" בשירו: "ולו גם אצעק, האם ישמעני מי ממערכות המלאכים? ואפילו אם יקרה זאת ואחד מהם פתאום אל ליבו ייקחני, הן אכלה מעוצמת קיומו. כי היפה איננו אלא תחילת האיום, שאנו עדיין עומדים בו, ואנו סוגדים לו משום שבשלוותו לא ישעה אלינו להשמידנו. כל מלאך איום." (עברית: משה אטר).
היצירה שלי
מאופיינת בסדרות. במבט לאחור, ייתכן שסדרה זו של ציורי התנועה השפיעה בהמשך גם על
סדרת כתמי הדיו, שעשיתי באותו סוג של התקף, של עשרת ציורי "לתפוס את
הפר" (משל הזן המפורסם שאיירתי בשנת 2002 עבור ספרם של יעקב רז ודן דאור
"איש מחפש פר"). אין לי ספק, שסדרה זו של ציורי התנועה, שאני תופס אותה
כמיצב הסובב את המתבונן, סללה עבורי את הידיעה של המבנה המעגלי כאשר אני כמתרגם
ניצב במרכז המעגל של שבעת בנייני הפעולה בעברית ושדרכם כחלונות פעולה בחנתי שרשים
של כל אידאוגרמה סינית בתרגום של כתבי המופת בשנת 2003. עבורי, סדרת ציורי התנועה
ב"הערות זמניות על תנועה" היא עדות כלשהי, בזמניות של חיי, לחתירה
הקבועה שלי להתיך את הגבול בין תפיסה לתנועה הגדולה על הגיליון האינסופי של השקט
החי.


אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה