Explore The Core / The rocket factory / Karin Brunnemann / Technography

“Explore The Core” 

The fascination.

The engineering.

The rocket!

A Glimpse.

Into the Future! 

The fin of an actual rocket through a cylinder of burnt rocket fuel

ARDEA is the name of the rocket and is short for Amateur Rocket Development Adventure. And in Latin, it means "heron" 

לאט לפתע

לְאַט, לְפֶתַע, עוֹזֶבֶת הַתְּשׁוּקָה

קַוִּים חֲרוּצִים שִׁנֶּיהָ בִּבְשָׂרֵינוּ

כִּתְרֵי קְרִינָה, מַכְתְּשִׁים בַּיֹּפִי,

בְּפִתּוּל חֲסַר אֲוִיר, אֹפֶק בָּשָׂר

רְאוּת מְצֻיֶּנֶת.

קָפֶה שֶׁל בֹּקֶר וְעִתּוֹן וּזְוָעוֹת וְגִנָּה

עוֹד מְעַט עֶרֶב וְעוֹד מְעַט בֹּקֶר

מִסְתַּכְּלִים בְּהֵיחָבֵא אַחַת עַל הַשֵּׁנִי

בְּכַעַס נוֹרָא,

בַּחֲנִיכַיִם חֲסוּמֵי תָּאֲוָה

וּבְחֶסֶד שֶׁאֵין לוֹ קָצֶה

פחד

כתוב, 20/4/2008
שיר משנת 1984. פחד, אודות הנעלמים בארגנטינה. לכל הטריטוריות חסרות החירות

פָּחַד

רַגְלֵי טוֹבְעוֹת עֲקֵבוֹת שְׁחֹרִים מִתְפַּשְּׁטִים

הַזֵּעָה מִצְטַבֶּרֶת בְּחָרִיץ הָעַכּוּז

בָּתֵּי הַשֶּׁחִי שֶׁלִּי מַסְרִיחִים

שַׂעֲרִי מִטַּנֵּף מִתְמַלֵּא קַשְׂקַשִּׂים

דָּבוּק מִסְתַּבֵּךְ לְרַגְלַי

נִגְרָר מִתְלַבֵּט וְנוֹעֵץ צִפָּרְנַיִם

הַפַּחַד שֶׁלִּי חֲסַר לֵב, לָבַן, בְּלִי עֵינַיִם.

זַעֲקוֹת רָצוֹת הָלוֹךְ וְחָזוֹר

מִפִּי הַטַּבַּעַת שֶׁלִּי לִגְרוֹנִי

בַּאֲגַם שֶׁל פַּחַד מִשְׁתַּקֵּף אוֹר עֵינַי

וְלִבִּי שׁוֹקֵעַ לְצַד הַשֵּׁנִי.

מַכּוֹת שֶׁל חַשְׁמַל בְּיוֹם חֹרֶף

שָׂמוֹת אֶת קוֹלִי עַל מַדָּף

מְפֻתָּל וְחָרוּק מְאֻמָּץ וּפָתוּחַ

לָנֶצַח.

לְיָדוֹ נִשְׁעֶנֶת שׁוּרָה שֶׁל קוֹלוֹת

בַּמִּגְרָשׁ גְּרוּטָאוֹת מִפְלַצְתִּי

הֵיכָן הֵם הֵיכָן הֵם הֵיכָן הֵם

נוֹהֲמִים הַשְּׁכֵנִים מִסְתַּכְּלִים

לְאָחוֹר וּלְצַד

כְּשֶׁאֳנִי נִגְרָר מְחֻשְׁמָל מְנֻפָּח

וְגַפֵּי מִזְדַּקְּרוֹת

וְהַפֶּה הוּא קָצֶה שֶׁל צִנּוֹר

הֵיכָן הֵם הֵיכָן הֵם הֵיכָן הֵם

הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת בַּלַּיְלָה

שׁוֹתְקִים הֶעָלִים

מֻתָּכִים אֲרוּזִים מֻדְבָּקִים

מֻשְׁקָעִים אַל שְׂדוֹת נֵפְט שֶׁל הַנֵּצַח הַבָּא

אַנִּי וְהַפַּחַד

אַנִּי וְאַתָּה.

קרא לו בשמו

קְרָא לוֹ בִּשְׁמוֹ. סוֹף.

סוֹף מְפֻסְפָּס בִּרְצוּעוֹת זְמַן.

מַפְלִיץ בַּקִּרְקָס.

לֹא אָרוּץ אֶל חֲבִילוֹת הָעֹנֶג

בְּפִנָּה הַצְפוֹן מַעֲרָבִית

אוֹ לְעִסְקָאוֹת הָאֶתְגָּר

בְּפִנָּה הַצְפוֹן מִזְרָחִית לְנַעֲנֵעַ סוֹרָגִים

אוֹ לְהַבְטָחוֹת בַּפִּנָּה הַדְרוֹם מִזְרָחִית

וְלֹא לְהִתְמַכְּרוּיוֹת בַּפִּנָּה הַדְרוֹם מַעֲרָבִית

אֶתְבּוֹנֵן בְּפָנָיו מְנֻקָּדוֹת

נִמְשֵׁי כּוֹכָבִים שְׁחֹרִים

שְׁתִיקַת מְעַרְבֹּלֶת אֲפֹרָה

כַּאֲשֶׁר יִתְפֹּס אוֹתִי בְּיָדוֹ הַמֶטְרוֹנוֹמִית

גּוֹלֵשׁ בַּמִּדְרוֹן שֶׁל גַּן הַקּוֹפִים

אֶתְקַע לוֹ בִּגְרוֹנוֹ אֶת עֶצֶם הַשִּׁיר

קְרָא לוֹ בִּשְׁמוֹ. סוֹף.

סוֹף מְפֻסְפָּס בִּרְצוּעוֹת זְמַן.

כַּאֲשֶׁר יִתְפֹּס אוֹתִי בְּיָדוֹ הַמֶטְרוֹנוֹמִית

גּוֹלֵשׁ בַּמִּדְרוֹן שֶׁל גַּן הַקּוֹפִים

אֶתְקַע לוֹ בִּגְרוֹנוֹ אֶת עֶצֶם הַשִּׁיר

הזיה היא צידו השמאלי של ההיגיון / ערוגות האור / דוד מיכאלי

  291123/ David Michaeli / Cafe 

הזיה היא צידו השמאלי של ההיגיון. כך, היא גם צלילת עומק אל משכן הסלע הקשה של הנשמה היהודית והישראלית במדבר יהודה. כאשר הייתי במקום הזה, בקתדרלת הסלע על סף המפל העליון הגדול של נחל ערוגות, נוכח הריק הגדול, סיפרתי לחבר שהלך אתי, ישראל טאובר, איש המפות, שאלומות האור הניצבות בנקיקים מזכירות לי את הביטוי "נקרות האור" הנמצא בתרגום העברי של ראובן אבינועם (גרוסמן) לשיר קובלאי-חאן של סמיואל טיילור קולרידג'. טעיתי כמובן. המשפט הוא: "דביר שמש הוא ובו נקרות כפור קר!". (מבחר שירת אנגליה, מסדה, 1944). השיר על גנו האגדי של קובלאי-חאן בצ'אנג-טו, או שאנגדו, או שאנאדו, או קסנדו, או זנדו, על פי גלגולי הביטוי והחלום במרחב ובזמן, נכתב בעקבות חיזיון חלום כתוצאה מהשפעת אופיום שקולרידג' נטל כדי להקל על כאב בטן. כך סיפר. בחזיון, היצירה נפרשה על למעלה ממאתיים שורות שיר שההשראה הכתיבה לקולרידג' בפרוטרוט. קולרידג' המעומעם, הנרגש, מיהר לשבת לכתוב את השורות, כאשר לאחר חמישים וארבע שורות הקיש על דלתו מכר או זר שלדבריו היה מפורלוק. לאחר שנפטר מהמפריע וחזר לשולחנו גילה כי יתר השורות נעלמו מזיכרונו וכך נותרנו עם חמישים וארבע שורות בלבד, וגם עם מושג ספרותי של "האיש מפורלוק" כהפרעה קריטית למעשה היצירה ואיבוד הזיכרון המנסה לבטאה. על פי כותב מפרס, קובלאי-חאן הקים את גנו בשאנגדו, בעקבות חלום מפורט. באחת ממסותיו - סיפוריו חורחה לואיס בורחס דן בחלום הפרפר המפורסם של ג'ואנג-דזה, הנחלם על ידי חולם אחר בזמן אחר, ומצביע על האפשרות הלייבניצית, הקוונטית, של אירוע-רגע יחיד הנחלם בחלומות של אנשים שונים בזמנים שונים. חזיונות של גן קסמים בעקבות השפעת עישון או שיקוי סמים - קסמים אחר, מופיעים גם אצל "הזקן מן ההר" במבצר אלאמות של החשישיים. הגן הוא כתם עיוור נכסף באיד הצמא של הנווד האסיאני. כך גם המדבר הוא כתם עיוור נכסף במבוך של איש העיר המערבי. בספרו על האימפריה המונגולית, מיכאל פראבדין מספר כי קובלאי-חאן השאיר בגנו הקסום חלקת מדבר לרוחו של הנווד.  

השיר מופיע גם בספר האהוב עלי של דוגלאס אדמס "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי" בתרגומה של דפנה ארנולד סמית. ראובן אבינועם תרגם גם את ד''ר דוליטל של היו לופטינג האהוב עלי מילדות. 

בכל אופן המסע בחום הנורא אל דביר השמש, גן הסלע היבש והדומם של המפל הגדול בנחל ערוגות במדבר יהודה הוא תמיד חיזיון לכשעצמו ותמיד מסע בין ממדים וזמנים. חזרתי עם צליל המלים "נקרות האור". השורות הופיעו בראשי כבר בשטח ובמהלך הנסיעה חזרה. שירבטתי אותן על דף. למחרת, מול גני, עם אבן מנקיק ערוגות על שולחני, השלמתי את השיר בגבעתיים ללא הפרעות כלשהן (מפורלוק). כאשר סיימתי והתבוננתי בו גיליתי כי השיר הוא בן חמישים וארבע שורות.

עֲרוּגוֹת הָאוֹר

בְּאֶרֶץ קֹדֶשׁ בַּמִּדְבָּר, 

נִפְעַר עֲרוּץ כַּבִּיר

מֵעִיר הַקֹּדֶשׁ שֶׁבַּהַר, 

אֶל תְּהוֹם הַמֶּלַח הַמַּצְחִיר

מִתִּשְׁרֵי וְעַד נִיסָן מֵימָיו פּוֹרְצִים, 

מַרְעִישׁ אֶת הַנְּקִיקִים

וּמֵאִיָּר וְעַד אֱלוּל דְּמָמָה וָחֹם, 

רַק הֶגֶה שֶׁל יוֹנִים

טָסוֹת בְּלַהֲקֵי פִּתְאוֹם, 

בְּגֹבַהּ הַפִּירִים

שָׁם עֲרוּגוֹת שֶׁל סֶלַע רָם, 

נוֹפְלוֹת מַעֲמַקִּים

עַל מֵי הַשְּׁחוֹר הַמּוּצַלִּים, 

נִצָּבוֹת נִקְרוֹת הָאוֹר.

פֶּתֶל דֶּרֶךְ בֵּין קִירוֹת, 

פְּרִיחוֹת הַסֶּלַע מַגְבִּיהוֹת

נוֹפֶלֶת דֶּרֶךְ עֲרוּגוֹת, 

קוֹלוֹת שֶׁל אֶבֶן מַקִּישִׁים,

וּצְלִיל הַחֹם נוֹרָא, 

נְתִיב טִפּוֹת הַדָּם שֶׁל שֶׂה הַסֶּלַע

נִמְשַׁךְ עַד אֲפֵלַת עֵינֵי נָמֵר, 

נִמְשָׁךְ בְּדַרְכְּךָ תְּהוֹמָהּ

אֶל נִקְרוֹת הָאוֹר, 

שָׁם מֵי שָׁחֹר בַּצֵּל.

וּלְבִיאָה שֶׁל רוּחַ שָׁם נִדְרֶכֶת, 

עַל עֲרוּגוֹת דְּמָמָה וְזָעַם קֹר

וַאֲהוּבָה הָעַז יוֹרֵד תְּהוֹם, 

אֶל תּוֹךְ נִקְרוֹת הָאוֹר

מָצוֹק חָלָק וְצִפּוֹרִים פְּרוּשׂוֹת מִתַּחַת, 

בְּרֵכוֹת דְּמָמָה עַל שְׂפַת תְּהוֹם

חַלּוֹן הָאוֹר בִּכְנֵסִיַּת הַנֵּצַח, 

תְּפִלַּת יוֹנִים בְּתוֹךְ כִּפּוֹת הַסֶּלַע

וְרֵיחַ כּוֹכָבִים קָרִים שׁוֹטֵף חוֹזֵר 

עַל רֶתַח אֲבָנִים

הִיא מֵילִילָה אֶל אֲהוּבָה, 

בְּתוֹךְ נִקְרוֹת הָאוֹר

הַסֶּלַע רָם קוֹלוֹת יוֹנִים, 

עַד אֶל תְּהוֹם שָׁחֹר.

וּמַיִם אֲפֵלִים קָרִים דּוּמָם, 

הַרְחֵק בָּעֹמֶק,

וַחֲצָיַת תְּהוֹם נֶאֱהָבִים, 

עַל מֵיתָרִים שֶׁל אוֹר.

הָאֲפֵלָה חַמָּה, תְּהוֹם וְרוּחַ, 

הֶמְיָה שֶׁל אֲבָנִים נוֹשְׁמוֹת

וְהַיּוֹנָה שָׁלְחָה נַפְשָׁהּ, בַּעֲבוּרְךָ. 

בְּעָבְרְךָ, הַנַּח שָׁם אֶבֶן. אֲפֹרָה.

מִתּוֹךְ הַחֵרָגוֹן לְהִמָּשֵׁךְ, 

מִתּוֹךְ פְּרִיחוֹת הַסֶּלַע הַגְּבוֹהוֹת

בְּתוֹךְ קִירוֹת דְּמָמָה עִם הַוְּרִידִים הַפּוֹעֲמִים, 

שִׂיחַ הָרְפוּאָה יֵעוֹר

לְצַד תְּנוּעַת אֶפְעֶה מַחֲלִיק, 

מִתַּחַת עֵץ קוֹצִים זָקֵן שֶׁבְּמֵצַר הַנֵּצַח.

וּכְשֶׁיֻּתְנַע הַזִּכָּרוֹן

נָבוֹא בְּרַעַם לְלֹא קוֹל;

תְּהוֹם שָׁחֹר, נִקְרוֹת הָאוֹר, 

רוּחַ יוֹנָתִי בַּעֲרוּגוֹת הָאוֹר.

קישור למסה צפריר על ברכת צפירה בנחל צאלים במדבר יהודה 

באיזה קלות מבוזבזת חירות

חירות / אבן מים, דוד מיכאלי 

ציורים: דוד מיכאלי, 1995

בְּאֵיזֶה קַלּוּת מְבֻזְבֶּזֶת חֵרוּת     

דָּמִים שֶׁל דּוֹר רִאשׁוֹן נְמַסִּים

בְּעִקְבוֹת חֹסֶר הַיִּרְאָה

מוֹפִיעַ, - אֵיךְ זֶה יִתָּכֵן, - הַפַּחַד

לֹא יָדַעְנוּ בִּכְלָל שֶׁזֶּה קַיָּם

חָשַׁבְנוּ שֶׁזּוֹ מַחֲלָה שֶׁנִּכְחֲדָה

וְהִנֵּה עַכְשָׁו, - מוּטָב שֶׁלֹּא נְדַבֵּר, -

אוֹ אִם מֻכְרָחִים, - בְּלַחַשׁ, -

לִהְיוֹת נָגוּעַ -

הַאִם כֻּלָּם, - הֲיִתָּכֵן, - וְלָמָּה, -

וְאֵיךְ מַחְזִירִים עַכְשָׁו אֶת הַזְּכוּת

לְחֶלְקַת שֶׁקֶט פְּנִימִי וְגַאֲוָה כְּמוּסָה

שֶׁל בְּנֵי חוֹרִין

הוֹ, לְהִלָּחֵם, - אֵיזוֹ טִרְחָה -

וּמַדּוּעַ גִּילְיוֹטִינָה, גּוּלָאג וְגִ'יהַאד

מַתְחִילִים לַעֲזָאזֵל בָּאוֹת גִּימֶל

וְהַאִם לָעֻבְדָּה שֶׁבַּנְק מַתְחִיל בָּאוֹת בֵּית -

יֶשְׁנָהּ מַשְׁמָעוּת - אַלְפָא-בֵּיתִית,

וּמִתּוֹךְ כָּךְ אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁיַּיִן

בֶּאֱמֶת עוֹזֵר, - עֲדַיִן, -

וְיֵשׁ לָנוּ לְפָחוֹת שָׁעָה שֶׁל הַשְׁפָּעָה

לִפְנֵי שֶׁנִּזָּכֵר שׁוּב בִּסְפִינָה שָׁטָה

- עֶרֶב, קַיִץ, - כְּבָר כָּאן

Tales about manhood and memory / The Wall

Tales about manhood and memory / The Wall

With the Wall came a dryness of the eyes. A constant irritant and a thin, annoying flow from the cavities of the nose to the back of the throat and downwards. Hitting it gave me a painful itch. The approaching nothingness, a stifled breath in high altitude, a dissolving knowledge, fading to the corners of its features, an awaiting curtain of void. Once I learned to see it, the Wall was everywhere. In the brown and grey smog laying over the Dan metropolitan area, visible when looking westwards from the hills of Ben-Shemen. I saw it in the near horizon, as cold and warm air interchange, during the morning practice, where the city ends and the sea begins.

People were walking on the beach. The Wall cradled them gently. They walked along its path and turned around; back and forth. Combat helicopters on routine morning duty passed by. The coffee at the beach restaurant was awful but it was served by a young man, a god of dawn, wearing a wetsuit, his long hair tied nonchalantly on his back.  Before operating the espresso machine, he swam alone. Religiously practicing summers and winters. He was the only one I have seen who tried swimming through the Wall instead of following its path, until one stormy winter day, he hit his head against a kurkar rock, and struggled with the waves receding from the beach in front of the Herbert Samuel dock, to return, bleeding, to the coffee machine.   

In 1984, after despairing ad nauseum of the smell of gun-oil and the odor of hashish that followed, I dove into symmetry studies at the Herzliya’s polytechnic. First as a free listener, then as a fulltime student.

Symmetry and its various expressions, calmed me down and its beauty captivated me. I will not forget that day in the laboratory when my teacher cut a twisted model of the Möbius strip and the infinite, enclosed perspective that cascaded, translucent, from the Klein bottle.

For 14 years, I studied permutation symmetry. I explored the sacred radial wave symmetry up to the revered pentaradial symmetry of the starfish, the crystals conforming to a hexagonal six-fold radial symmetry and the dual radial symmetry of gambling that maintains the same image through gain and defeat. I dove into reflection symmetry and its amalgamation with the wonders of indentation, that is the ability to remain constant when the world changes.

There, for the first time, I discovered the mathematical possibility of a-principia as a doorway.

Later on, I read that Pierre Curie who was hit by a carriage (The Kabbalist Working of the Chariot! The Mahāyāna!) hurrying through a muddy street, tried to phrase it and what lays beyond it. An impossible task, of course.    

The wonder was not just in the fact that there is an opening. a gate, but also in the fact that it created the Wall and it created the opening. A complete realization of symmetry. 

The action of passing through required ignoring the doorway itself as fee to the principle of symmetry causing me severe headaches until I learned to gamble and skillfully lose my memory to touch that which cannot be encapsulated by formulating letters.    

Present day mathematicians describe symmetry as a finite group of transformations, so that a couple of these infinitesimal transformations give rise to a third infinitesimal transformation of the same kind. Every shape has its unique symmetry group. This way, all types of symmetry can be described mathematically, reciprocated naturally by a blindness whose mirth surpasses the thinking brain.     

I was joined on the beach by a friend who practiced law. For a morning hour, on the beach, we balanced and turned to one mathematic element. Without noticing, we built our own group.  The sea´s fabric changed in the mornings and with the seasons. Ever since Salvadore Dali lifted the water´s blanket to glimpse underneath it, we have not stopped doing so, discovering creatures and the terrifying textures of the deep.  The great movement pulsated and we saw it running under the watery cover to the shells in the sand and under our feet, flooding and passing through us, shaking the ground.  At times, dark images of the order of Hashashiyan appeared and disappeared into transient light waves with their democratic victims. There were always people searching for rings and coins lost in the shallow waters, nude women, and moist dogs running with squashed plastic bottles in their mouths.   

After the daily practice of the complicated model, we sat down to drink the bad coffee, diluting its flavor in cold water. The lawyer smoked Dunhill from a red box with gild letters. His face wrinkled and skin freckled. When he smoked, his face would turn somber and focused as he looked inwards to the wall until the cigarette died and he joined the people marching on the sand. When I looked at him, I heard the big engines of the fighter jets he flew years ago. Then, at the moment the airplane lifts its beak, slowly losing its awareness of its weight, he is crucified to the seat at the brink of the acceleration by metal, fire and ally bonds. A minute window appeared in the wall, a vacant, liberated flight of great love. Joy fused to horror. But as soon as he sailed in the clear medium, he turned and joined the large structure and netted cruises of communication systems sounds and passwords.  For years he took off to the singular, instantly-evaporating moment and then, he stopped; turned his head, trying to preserve a miniscule, luminous, faded memory with sobbing smoky suckles, and ignore the large, partially sunken, lump of memory of uniforms and orders and gunfire and glimpses of a gyrating land that dragged him downwards again in grey and brown. I want to break free, he told me once and squashed the cigarette into the light sand. A blueish line of smoke spiraled up and disappeared.

The next day I brought glue paper and scissors to the beach. Tiny pebbles squeaked under or feet. I slowly cut a strip of paper out of a double folio paper, careful not to stain it with the coffee on the low table.  What are you doing? he asked. I want to show you a Möbius strip, I replied. I held the strip up, took its bottom edge, twisted the strip once and taped it to the other edge. The resulting ring created a coiled circumference. The sharp edges of the paper made me think about the snail that can safely slither on a blade. Watch, I said to him. I started cutting the strip in the middle lengthwise. The paper’s circumferences grew further apart like two rings in the silence of the hot air. The final blades closure remained. Watch, I said, waiting. He observed with concentration as I closed the blades and the two rings twisted into one paper loop double in size. He inhaled with wonder.

For a while I stared at the elliptical space encircled by the thin paper strip that quivered in the breeze over a small puddle of coffee on the table’s wooden top. Let’s continue, I said. Again, I started splitting the big loop’s length.  Oh, he said, his consciousness now wide willing to expand further, there will be an even large ring now.  I continued cutting in silence till the final blades’ movement. Look, I said. He watched with a combat pilot’s concentration. I closed the blades as the circumferences dropped softly to the side, two entangled rings, entrapped into each other, reaping his consciousness that waited to expand with the circumference, with a convoluted deception.   When he laughed, I laughed with him letting go of the paper strips that slowly fell to the sand, spiraling like smoke in horizonal eights. Beatings of helicopter blades in the infinite distance.

For the entire last year on the beach we practiced complex symmetries in an attempt to slide through the opening in their center.  One foggy morning, a tall, thin women from the FSU marched southwards on the sand in a short young girl´s dress. Legs bare and skinny, knees scratched, Italian heal-length boots. Her white shirt stained brown and grey covered by a short jacket. Swaying forcefully with each step a square shopping bag. Hair sticky and fair, her face covered by a horrific multitude of red plague lesions. The five-year-old wall wounding her flesh like painful barbwire, her world reciprocating her trapped generosity with rape of hunger and disease. Seeing us practice, she burst into a beaten child´s laughter, covering her mouth with her hand. You… the sounds said, passing like smoke through the gap, so silly…. I have found…. Soon. The walls of clouds fleeting around us silently closing us in again. Sharp shreds of seashells laid on the beach.