כמיהה לפיוט / דבי עשב

ציור: דבי עשב

כמיהה  לפיוט עתיק. ללחש.

במרקם המילים המדרבנות סיפור קטן.

בארשת הפנים המשתנה.

בתנועת היד שהסיטה שיער. ארשת משתנה.

שרוול רוח נח ממתין לכיוון.

רפסודה על ערסל מעורפל.

המשוט פוצע את המים... גורף גורף...

אל תשכיח חלום זיכרון.

רחש הגלים משקיע סערה קרבה.

אל שיר עתיק. זמזום. חך צרוד..

מבט ים ירוק. אל קול שלא נשמע. אל צחוק מהדהד בקלות קשה. אל המגוחך.

הסיפור הקטן. בארשת משתנה נכלא הברק בענן.

הר שאלה ותשובה / לי באי / מסינית: דוד מיכאלי / / נמר בהיר דרקון אפל - אמנויות לחימה סיניות בראי התרבות / אבי מוריה

 הר שאלה תשובה

מאת: לִי בָּאי 

 

בְּשָׁאְלְךָ אוֹתִי לָמָּה אֶשְׁכֹּן בַּהָר הַמוֹרִיק

אֲחַיֵּךְ לְלֹא מַעֲנֶה, לִבִּי נָח בִּמְקוֹמוֹ

פְּרִיחַת אֲפַרְסֵק, שֶׁטֶף נָהָר, חוֹלְפִים הָלְאָה

שָׁמַיִם וְאֶרֶץ נִפְרָדִים רַק בֵּין בְּנֵי אֱנוֹשׁ

 

山中問答

問余何意棲碧山
笑而不答心自閑
桃花流水窅然去
別有天地非人間

 

701-761  Li Bai李白 מהידועים שבמשוררי סין, בעל נשמה דאואיסטית: ספונטני, רומנטי, בז למוסכמות, שתיין גדול. זכה לכינוי "בן- אלמוות גולה", ומת כשנפל שיכור לנהר בניסיון לחבק את הירח. 

הייקו והייבון / דוד מיכאלי

 

במשיכה של טוש

זורח על הנייר

ירח מלא

 

טעון במצב וספוג בתחושתו אני נותן לחתימה להתהוות ללא מחשבה. העולם נעלם לרגע. רק הצפרדע וצליל היעלמותה במים, רק העלה המהסס בדרכו למטה, רק הרגש המתוק הכואב שעולה בי. אני מתעד את הפעולה חסרת הפנים שלבשה את צורת הצפרדע הנעלמת, את צורת העלה הנח על האדמה בסוף דרכו. פני נמתחות לשפתי הצפרדע הרחבות, מתחדדות לחרטום החולדה, צורתי משתנה, זהותי נעלמת. אני הנוצה, אני הרוח, אני הכובד הגוצי, אני היגון המתעוות. אני הפעולה. התנועה הגדולה זורמת דרכי, משנה צורות לפי היותה וזמנה, נקווית על הדף, נחתמת ונעלמת. על הדף לפני צוחקת אלי תמונתה שנשארה. החתימה נדרשת ממך כאן, אדוני, וכאן, וכאן. תודה. אני חותם שוב ושוב. אני החתום בזה מאשר בזאת כי חייתי, הרגשתי, ונתתי לזה, לזה ולזה ביטוי.

מנה חומוס פול!

זורק את המפתחות

על גב השולחן

 

בחומוסיה הקטנה החמה מהדהדת רוח הדברים המופיעה שוב ושוב על פני הזמנים. מהחוץ הסוער, ההומה, הלוהט או הקפוא, פורץ פנימה העובד, הלוחם, הנודד, עדיין טעון בפעולת החוץ החריפה, אל זמן קצוב של הפוגה. אותה הרוח פנים שונות. הייקו שנכתב לפני הרבה זמן בארץ אחרת הלוא היא יפן, על ידי איש בשם בוסון, מתאר רוח זאת כך:

 

חדר ללילה!

שומט את החרב

בחוץ סערה 

(תרגום עפ''י י. הופמן)

עולם האבק

נעלם לקול בכיו

של השואב

מחטט בשיני

מכבד את זכרה

של התרנגולת

ניתז בשמחה

צליל האסלה הזהוב

בבוקר אביב

כל אחד שעבר את מחצית חייו יכול להעריך השתנה טובה, והאביב תמיד מעורר.

הגולגולת שלי

מחייכת בפה מלא שיניים

מתחת לארשת פני הרצינית

 

מתחת לכל המסכות שלי, של עסוק, אמן, הורה, אומלל, מאושר, מורה, מאהב, בודד, מתבדח, כועס, רציני, מבקש עזרה, מנצח, נחוש, וכו' וכו', תמיד אני רואה את חיוכה הנצחי של הגולגולת, וזאת הסיבה האמיתית מדוע איני יכול להחזיק את המסכות שלי באופן עקבי ולאורך זמן.

שוֹמֵר מָסָך

עַל פְּנֵי גַן הַמִילִים

חַשְמָל מִתְהַפֵּךְ

הזמן עלינו צף / דוד מיכאלי

 הזמן עלינו צף

 

הַזְּמַן עָלֵינוּ צָף

וְאָז, אוּלַי וְאִם, נִשְׁאַף

בְּנֶשֶׁף רַךְ, נָחִים

עָלִים עַל הַשֻּׁלְחָן וּסְבִיבוֹתָיו

בָּשָׂר נוֹכֵחַ, אֵינוּת הַלַּהַב

טִפּוֹת לְאֹרֶךְ הַבַּקְבּוּק הַקַּר

הַפְּקָק נֶחְלָץ, מִזֶּה, מִכְּבָר,

וְשִׂמְחָתֵנוּ אֲרוּגָה גְּוָנִים

הַשְּׁתִי הוּא זַעַם וְגַם עֶצֶב

הָעֵרֶב הוּא קַרְנַיִם נוֹהֲרוֹת

וְעַל הַחוֹף עַל קַו הַמַּיִם

סוֹף הָאָרֶץ, נֶצַח יוֹם

הֵם צֶדֶף עִקְבוֹתֵינוּ בַּחֲלוֹם.

סוף הצליל / סיפורים על גבריות וזיכרון / מפגש על שירה / טל

 

סוף הצליל

 

הרחק מאחור

נמוגים אל האובך

ואדיות ענק

 

צלילה של הצפרדע הנעלמת במים של בריכות ילדותי המוצלות שוהה בקונכיית אוזני כאחד מצבעי עולמי. הקרוב ביותר לצליל זה הוא צלילה של האבן השטוחה, מבזיקה בדרכה אל האופק, טופחת על פני המים שמונה פעמים במאמץ וגאווה, מראה את עצמה לרגע אחרון וצוללת אל תוך חיוכו של היוצר.

נתמזל מזלי שאלו הם תווים ראשיים בזיכרוני המתערבל משום שבספרייה זו קיימים גם נקישות של ירי, נהם מכונות גדולות, אנחות ושתיקות, דפיקות בדלת, מונולוגים יבשים של מורים ופסי קול משוכפלים הנמזגים כצללים אל הרישומים של חוויות המקור.

סיפור הוא תמונה תודעתית, תחנה, שממנה מסתעפים קשרים לעולם הסיפור והתופעות במישור ובזמן. גם אם אין לקורא ידע או יכולת לגלות את כל הפרטים וההקשרים, עצם הקישורים הסמויים יוצר צללים רבים מעבר לסריג המילים המאותתים לנו כי לא היינו לבדנו מעולם ולא נהיה. למילים עצמן, למושגים ולשמות המופיעים יש תפקיד תמונתי וצלילי על מנת ליצור את התחושה. השורש חשוב יותר מהצורה המפוסלת של המילה, המהווה עבורו כלי רכב ומכונת זמן, בהיותו צומת מקשרת בקיום שבו כל דבר קשור לכל דבר.

לעיתים, על מנת למשוך את המבט הקורא אל הריק היוצר שמעבר לצורות, שאלתי כלים הדומים לקואן כהנחה התובעת חריגה מחומת הצורה, ולהייקו התובע דממה על מנת לראות.

אחד המובנים לאחד מצלילי וסימני ''לי'' הקיימים בשפה הסינית הוא עורקי אבן הירקן או שבילי התיחום של החלקות המוצפות של שדות האורז. קווי עולם אלו יוצרים ביניהם חלקות זוהרות של גביש או פני מים אשר המבדיל ביניהן הוא משך הזמן שבו הן לכודות בדרכן אל התמורות. זהו תפקידן של המילים כלוכדות רוח.

אני שוזר מיתר משורשים ומנסה להפיק צליל שהדהודיו ינתרו על בריכת העולם בדרכם אל האופק מספר פעמים גדול ככל האפשר. היוצר מחייך בידעו כי יצלול בחיוכו של היוצר.

פרק 2 שיר 4 / תשעת נקבי הפנינה / דוד מיכאלי / מדף הוצאה לאור

 4

מוֹרַת מַעֲמַקִּים,

מַהוּ סוֹד הַתְּנוּעָה וְהַקִּיּוּם?

מַפְרִיד וּמְפַצֵּל בּוֹנֶה וְהוֹרֵס הַקְשֵׁב:

 

פַּצָּח אֶת הָאֲוִיר סְבִיב גּוּפְךָ.

פַּצָּח אֶת הָאֲוִיר סָבִיב גּוּפִי.

זְרוֹם אֶל הֶחָלָל שֶׁנּוֹצָר.

 

רְאֵה

הַגַּל הָאַדִּיר שֶׁל הַחַיִּים

הָפַכְתָּ יַחֲסִי אֵלָיו

בְּעֶצֶם הַתְחָלַת שִׁמּוּשְׁךָ בַּחֹמֶר וּבַצּוּרָה

 

הַגַּל הַזֶּה, חוֹלֵף בְּךָ בִּמְרוּצָתּו

שֶׁאֵינָהּ נִפְסֶקֶת לָעוֹלָם

אַל מֶרְכָּז הָעוֹלָם

 

הוּא

מְאַשֵּׁר אֶת קִיּוּמְךָ

עַד אֲשֶׁר תִּתְפּוֹרֵר מַמָשוּתְךָ 

וְתַהֲפֹךְ לְחֵלֶק מִן הַגַּל