הערות על
שפה (1)
המילה "שפה" בעברית קשורה במקור לקצה, שוליים או גבול. המילה "שפה" יכולה לציין את קצות הדברים, השוליים והגבולות כמו "שפת המדרכה", "שפת הנהר", או "שפת הכלי" (שולי הכלי).
גם השורש ס-פ-ה קשור כמו למילה "סף" כשפת פתח, גבול או קצה שאפשר לצאת
או להיכנס דרכו הן פיזית והן מטאפורית. בין הטיות המילה "סף" נמצאת גם
המילה "נספה", כסיום החיים.
מכאן גם ה"שפתיים"
של הפה האנושי המהותיות להפקת דיבור וכממשק פיזי לתקשורת ומכאן "שפה"
לתיאור הפקת הצלילים לעולם המהווים מערכת המילולית האנושית לתקשורת, ומכאן גם שהשפה
היא גבול בין עולמות פנימיים וחיצוניים
הערות על
שפה (2)
השפה
ממסגרת את העולם באמצעות מושגים, שמות ותיאורים. באמצעות מתן שם לתופעה, כמו אש, אנו
לא רק מתארים אותה אלא מעניקים לה קיום במרחב התודעתי. במובן הזה, השפה יוצרת את
העולם לא דרך הפיזי, אלא דרך התודעה. כך, שברובד עמוק יותר, השפה
היא לא רק כלי להעברת מידע או לתקשורת בין בני אדם, אלא כוח מעצב של תפיסת העולם
של הקבוצה ושל היחיד כאמצעי יסודי לפרשנות המציאות, לגיבוש זהות ולהתפתחות תרבותית.
נרטיבים קולקטיביים, מיתוסים, חוקים ורעיונות הופכים ליסוד המארגן של חברה. לפיכך,
שפה יכולה להיות גם כלי של כוח ושליטה וזה אשר מגדיר את השפה מגדיר את המציאות. עם זאת,
כפי שטען לודוויג ויטגנשטיין, "גבולות שפתי הם גבולות עולמי". כלומר,
היכולת להבין, לדמיין ולפעול בעולם תלויה במגבלות ובכוחות של השפה שאנו משתמשים
בה.
הערות על
שפה (3)
כוחות
השפה נתפסו באופן מסורתי כמאגיים. השפה כיכולת חיה של הפשטה, הסמלה
ועיצוב היא מאפיין אנושי של יצירה והתמרה של תחושה והתרשמות אימרסיביים לייצוג שאינו
אימרסיבי, אלא נפרד. פירוק המציאות למנות של מילים וסמלים מאפשר לבנות את המציאות
במערכים שונים על פי רצונו של היוצר. קסם. השפה מאפשרת לנו את ההתבוננות. אך
בו-בזמן זהו נתיב דו-סתרי. הצירופים החדשים אכן מרכיבים מציאות שבה יכולים אנו לטבוע
בקלות מפחידה. כל זרם תחבירי זמין יכול להציע היגיון שמפתה להיאחז בו כפיתרון למבוכה
ופחד קיומיים, זאת, כאשר לכלי ההיגיון לכשעצמו אין מחוייבות כלשהי לטוב ורע. לפיכך
המחבר הוא קוסם והמילים והסמלים הם קמיעות אשר היודע אותם אוחז בכוח על בעליהם.
לכן באגדות העבר השמות הפרטיים היו מקודשים ומוסתרים. הקריאה בשם היא אמנות.
הערות על
שפה (4)
זרם המעמקים של השפה והפעולה האדירה של קריאת השם מומחשים בתרבות ההינדית ככוח אלוהי ראשוני באמצעות ואצ', (Vāc) , אלת הדיבור והשפה, או "הביטוי הקדוש" שהיא ישות נעלמת ללא פנים וצורה - דבר חריג באיקונוגרפיה ההינדית. המלכה האלה היא ביטוי של הפעולה והיחס שבראו את היקום. היא ראשונה לכל האלים ומעניקה להם את היכולת לברוא ולפעול. ב"ריג-וודה" נמצאים הימנונים המוקדשים לואצ' כ"אם היקום" שמרחמה המצוי מתחת למים נובעים כל היצורים.
"בְּרִיהַסְפָטִי!
כְּשֶׁהֵנִיעוּ הֵם אֶת רֵאשִׁית הַדִּבּוּר, בְּנוֹתְנָם שֵׁמוֹת,
נִגְלָה
סוֹדָם, זֶה הַסּוֹד הַטָּהוֹר מִטָּהוֹר וְהַצָּפוּן מִכָּל מִשְׁמַר,
דֶּרֶךְ
הָאַהֲבָה.
כְּשֶׁעִצְּבוּ
הָרוֹאִים אֶת הַדִּבּוּר בְּמַחְשַׁבְתָּם,
בְּנַפּוֹתָם
אוֹתוֹ כְּגַרְגְּרֵי חִטָּה בִּכְבָרָה,
גִּלּוּ
חַבְרֵיהֶם אֶת חֲבֵרוּתָם,
אוֹת שֶׁל
בְּרָכָה נֶחְקַק בְּדִבְרֵיהֶם.
בְּעִקְבוֹת
הַקָּרְבָּן הֵם פָּסְעוּ אַחַר דֶּרֶךְ הַלָּשׁוֹן,
וּמְצָאוּהָ
בְּמַעֲמַקֵּי הָרוֹאִים,
אָחֲזוּ
הֵם בָּהּ וֶהֱפִיצוּהָ בֵּין רַבִּים.
פֶּה
אֶחָד שִׁבְּחוּהָ שִׁבְעַת הַמְּזַמְּרִים.
זֶה
שֶׁהִתְבּוֹנֵן לֹא רָאָה אֶת הַלָּשׁוֹן
וְזֶה
שֶׁהִקְשִׁיב לֹא שְׁמָעָה.
הִיא
חוֹשֶׂפֶת עַצְמָהּ כְּאִשָּׁה אוֹהֶבֶת, לוֹבֶשֶׁת פְּאֵר,
הַמְּגַלָּה גּוּפָהּ לְבַעֲלָהּ.
כך, על פי התיאור השירי, מתוך פעולת הקשר והיחס הפנימיים שבין הישויות, מתוך פעולת האהבה, נולד השם. התודעה.
(הערה זו וציטוט ההמנון מתבססים על ספרו של שלמה בידרמן, מסעות פילוסופיים במזרח ובמערב)
הערות על שפה (5)
אם נראה שיש כאן סתירה (תודה לאסף) בין העובדה שמשהו חייב להיות קיים ויש לראותו, לשמעו או לחוש אותו בטרם יינתן לו שם, לבין נתינת השם כבריאה ראשונית הקודמת לכל, אזי, התשובה היא שמדובר בתעלומת ההתחלקות הראשונית שבין האין ליש, ובתורת הסוד היהודית סוד הצמצום, ובתורת הקוונטים המודרנית קריסת האפשרויות, ובשפה העברית פניו הכפולים של השורש ע.ל.ם. שהם העולם והנעלם. סיבוב הגלגל או הגילגול התמידי שבין האין ליש יוצר את התופעות. וכפי שכל פעולה תובעת צורה כך כל תופעה תובעת קריאה בשם, אחרת היא מתקיימת עבורינו כשד שאינו מוגדר. ואם יש משהו בפסקה הזאת, הרי הוא הסטת המיקוד מן התופעה אל הפעולה, קרי, היחס. מן השם אל פעולת הקריאה. מן החלקים אל פעולת ההתחלקות, מן המתחלפים אל פעולת ההחלפה, מן המשתנים אל פעולת ההשתנות, מן הקיום אל פעולת ההתקיימות, ובמינוח ההינדי זהו המחול, הקיומי או היקומי, הגדול; ה"לִילַה רָאזָה". כך, שאם השפה היא גשר בין תופעה לתודעה, אפשר להכיר בכוחה של השפה לא רק כביטוי תיאורי אלא כבריאה, אבל לא של תופעה, כמו בפירוש השכיח, אלא של יחס. כך אנו יכולים לשנות וליצור את עולמננו במילה או אמירה .
הערות על שפה (6)
"ויאמר
אלוהים ויהי אור". הסטת המיקוד מן התוצאה, מן התופעה של האור, אל פעולת
האמירה לכשעצמה, כישות מתווכת בין הבורא לבריאה, מזכירה לנו את הכוח האלוהי
הראשוני של ואצ' ההינדית, וגם מאפשרת להצית את דימיוננו; מה עוד אנו יכולים לומר. שדה
אפשרויות אינסופי. זה אכן מאגי. ואכן האמרה המפורסמת של הקוסמים למיניהם; "אַבְּרָאקָדַבְּרָא"
אינה אלא שיבוש הגייה של קסם עתיק יותר, של המלים העבריות: אֶבְרָא כִּדְבָרָא.
דהיינו אבצע את פעולת הבריאה כפי שאומר. בדיבור.
לגבי
הדיבור, המשפט הראשון במסה של יוחנן הוא: "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם
האלוהים, והדבר היה אלוהים". בויכוח של לאקאן בשנת 1995 עם גברת X המסתורית שידעה עברית, (הסיפור הנהדר הזה מופיע
בבלוג המחסן של גדעון עפרת), ניסה לאקאן למסגר את האמירה הנ''ל של יוחנן, באמצעות מושג
"הלוגוס" היווני כאובייקטיבציה רציונאלית מטאפיזית, כשטען כי המשמעות
היא "בראשית הייתה המילה" ומשם המשיך כי מתבקש שייכתב
"בראשית הייתה האמירה" שהרי אלוהים החל את מעשה בריאתו באמירה "ויהי
אור" ולפיכך זו יכולה להיחשב לנקודת פתיחה ברורה של עץ סיבתי. לאקאן, פריק
לוגיקאני, חתר אל
הפרשנות של "בראשית הייתה השפה" בניסיון למקם את קיום השפה לפני הבריאה
בדומה לאידיאה האפלטונית. הדינמיקה מזכירה את אמירתו של הסוציולוג האמריקאי
מאסכולת שיקגו וויליאם אייזק תומס "אם גברים מגדירים מצבים כאמיתיים, הם יהיו
אמיתיים בתוצאותיהם". מזל שהייתה שם אישה. X טענה כנגד
לאקאן כי "הדבר" על פי ההבנה היהודית, משמעו דיבור בורא של התהוות
תמידית, דבר שמשמעו סופרפוזיציה קבועה; הכל צפוי והרשות נתונה.
הערות על שפה (7)
עצם הדיבור של הדבר מפצל אותנו מן הדבר עצמו כמתבוננים. זו קריאת השם. אנו צפים מעל התופעה ובו בזמן במרחב שבו התודעה מתגלמת ומתקפת את התופעה במילה ובצליל המשפיעים על המציאות הפנימית והחיצונית ככוח בלתי נראה. זהו הדיבור הבורא ובתרבויות שונות אלו ההברות של הניגון, הקידוש, הפיזום, התפילה, הלחש, הסוד, המילים-המנטרות שמשקלן הסגולי גדול והן שולחות גלים או כורכות סביבן מרחב. כך שזה אכן קסם. אֶבְרָא כִּדְבָרָא.
הַדָּבָר
יוֹצֵר אֶת הַשָּׂדֶה בְּעֶצֶם הוֹפָעָתוֹ.
הַדָּבָר יוֹצֵר אֶת הַשָּׂדֶה בְּעֶצֶם קִיּוּמוֹ.
הַבְּרִיאָה
הִיא הַבּוֹרֵא
הַבּוֹרֵא הוּא הַבְּרִיאָה.
הָאֱמוּנָה
יוֹצֶרֶת אֶת הַמּוֹרֶה
הָאָמָּן יוֹצֵר אֶת הָאֱמוּנָה.
הַפְּעֻלָּה
בְּקִיּוּמָהּ מְקַיֶּמֶת
אֶת
הַתַּבְנִית וְהַכִּוּוּן
כְּקַוֵּי הַיְּקוּם.
הַתְּפִיסָה
יוֹצֶרֶת בּוֹזְמַנִּית
אֶת
הָאֲנִי וְאֶת הַמְּצִיאוּת
הֵיכָן הִנְּךָ?
(תשעת נקבי הפנינה, 61)
משקל
סגולי משפיע זה נעלם עם שיטפון המילים המהיר הצרכני והצרחני של העת הכתובה
והמחושמלת, המדוברת את עצמה לדעת. ועדיין כל קריאת שם באשר היא, מודעת ושאינה
מודעת, מחילה עלינו אחריות.
הערות על שפה (8)
המילה "שם"
לכשעצמה כדבר שאינו ספציפי אלא יכול להיות כל-דבר, כל-תופעה, היא אחת מכינוייו של
האל. פעולת הקריאה של השם היא מיוחדת. "בעל השם" ביהדות הוא אותו אדם
המכיר את שמותיו המפורשים של האל ולפיכך ברשותו הכוח המאפשר להשתמש בהם לטוב או
לרע. השימוש בצירופי שמות להגנה או לברכה או לקללה הוא מסורת עתיקה שימיה כימי קסם
השפה עצמו. שינוי אות אחת בשם יכול להשפיע על מצב קיומי. כמו מאברם לאברהם. יש
סיפור נהדר של אסימוב שבו מסופר על התערבות על היקף השינוי שיכולה לחולל תוספת של
אות אחת לשם של מישהו. בשרשרת הנסיבות שבסיפור זה מנע מלחמת עולם. זה דומה
לקומפוזיציה כימית או ביולוגית כמו גנטיקה, כאשר שינוי זעיר של סדר משנה מבנה
ותפקוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה