המסע שלנו / דוד מיכאלי

 

David Michaeli 2001

הַמַּסָּע שֶׁלָּנוּ מַתְחִיל בַּחֹשֶׁךְ וְנִגְמָר בַּחֹשֶׁךְ.

מַסָּעֵנוּ יָכוֹל לִהְיוֹת רַק פְּרָטִי

וּמַעֲבָרֵנוּ בְּטֵרִיטוֹרְיוֹת בּוֹעֲרוֹת אוֹ קְפוּאוֹת

בַּמִּדְבָּר אוֹ בְּרָמוֹת הָהָר

הוּא אֲמִתִּי וּמֵטָאפוֹרִי כְּאֶחָד.

גַּרְגֵּר הַחוֹל וְהָהָר הַגָּדוֹל הֵם אֲמִתִּיִּים.

אֲנִי הוּא זֶה הָאֲמִתִּי.

תַּבְנִיּוֹת רוּחֵנוּ הֵן מֵטָפוֹרוֹת.

מֵעֲבָרֵנוּ בָּאֱמֶת מְעַצֵּב אֶת הַתַּבְנִיּוֹת:

מְבַטֵּל, בּוֹנֶה, מְקַשֵּׁר, מְחַבֵּר, מֵאִיר.

 

Our journey begins in darkness and ends in darkness. 

Our path can only be personal,

And our passage through burning or frozen territories,

Whether in the desert or the mountain ranges,

Is both real and metaphorical. 

The grain of sand and the towering mountain are both real.

I am that which is real. 

The patterns of our spirit are metaphors. 

Our movement through truth shapes these patterns:

It negates, it constructs, it connects, it binds, it illuminates. 

 

כוכבים נופלים / דוד מיכאלי

נִיר וַאֲנִי נִשְׁעֲנוּ עַל קִיר הַסֶּלַע. זֶה הָיָה עָרוּץ תָּלוּל שֶׁנִּקְרָא "הַרְדּוּף" בְּמִדְבַּר יְהוּדָה. בַּשָּׁעָה הָאַחֲרוֹנָה הַצְּלָלִים סִיְּמוּ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ הַסְּדָקִים וְכִסּוּ אֶת כָּל הַוָּאדִי. זֶה הָיָה יוֹמֵנוּ הָרְבִיעִי בְּמַסָּע אָרֹךְ. אַרְבָּעָה יְמֵי מַאֲבָק פִיזִיִּים וְהִתְנַהֲגוּתִיִּים עִם נְעָרִים מְכוּרִים שֶׁהַחַיִּים הָיוּ קָשִׁים אֲלֵיהֶם וְהֵם הָיוּ קָשִׁים כְּלַפֵּי הַחַיִּים. וּכְלַפֵּינוּ. הִתְמוֹדְדוּת. לְאַחַר אַרְבָּעָה יָמִים חֵלֶק מֵהָאַלִּימוּת נָסוֹג אוּלַי לְטוֹבַת עֲיֵפוּת וְנִיצוֹצוֹת שֶׁל קֶשֶׁב. פִּזַּרְנוּ אוֹתָם לְלַיְלָה שֶׁל הִתְבּוֹדְדוּת וּבִנְשִׁימַת רְוָחָה נִמְצֵאנוּ לְבַדֵּנוּ עַד לַבֹּקֶר הַבָּא. פִּנִּיתִי מְעַט אֲבָנִים וּפָרַשְׂתִּי אֶת מִזְרוֹן הַשֶּׁטַח עַל הַחוֹל, מֵעָלַי הִתְנַשֵּׂא קִיר גָּבוֹהַּ שֶׁהָפַךְ בַּהֶמְשֵׁךְ לְמִדְרוֹן תָּלוּל מְסֻלָּע עַד לְרָמַת הַמִּדְבָּר. לְפָנֵינוּ וּלְמַטָּה בֵּין סְלָעִים הָיָה גֵּב קְטַנְטַן שֶׁנִּשְׁמְעוּ מִקִּירוֹתָיו תִּקְתּוּקֵי שְׂמָמִיּוֹת הַמִּדְבָּר. שָׁתִינוּ תֶּה. הַיָּרֵחַ שֶׁעָלָה מֻקְדָּם מָשַׁךְ צְלָלִים עֲמֻקִּים סְבִיבֵנוּ. הַקִּיר לְפָנֵינוּ הָיָה צֵל שָׁחֹר מְאֻנָּךְ עֶשְׂרוֹת מֶטְרִים לְמַעְלָה עַד שֶׁהִתְחַלֵּף בַּשָּׁמַיִם כְּסוּפִים מֵאוֹר הַיָּרֵחַ. שָׁלַחְתִּי יָד לְתַרְמִיל מְחַטֵּט אַחַר הַטֵּלֵפוֹן שֶׁלִּי, נַיָּד יָשָׁן, אוּלַי אֵרִיקְסוֹן. הוּא הָיָה מַשְׁמִיעַ צְלִיל קָטָן כַּאֲשֶׁר הַסּוֹלְלָה הִתְרוֹקְנָה. כְּדֵי לַחֲסֹךְ בַּסּוֹלְלָה כִּבִּיתִי אֶת הַמַּכְשִׁיר. שָׁתִיתִי אֶת שְׁאֵרִית הַתֶּה. הִצַּבְתִּי אֶת הַכּוֹס עַל קֶמֶט סֶלַע מֵעָלַי וְנִכְנַסְתִּי לְשַׂק הַשֵּׁנָה, נָשַׁמְתִּי וְנִרְדַּמְתִּי. הִתְעוֹרַרְתִּי לְאַחַר אֵין-זְמַן. הַטֵּלֵפוֹן הִשְׁמִיעַ אֶת הַצְּלִיל שֶׁל סִיּוּם הַסּוֹלְלָה. אִיפּ. הוּא אָמַר. אִיפּ. קִלַּלְתִּי אֶת עַצְמִי מַדּוּעַ לֹא דָּאַגְתִּי לִסְגֹּר אוֹתוֹ, וְאָז נִזְכַּרְתִּי שֶׁעָשִׂיתִי זֹאת. אִיפּ. הַצְּלִיל הִמְשִׁיךְ. הֵרַמְתִּי אֶת עֵינַי. עַל מַדָּף בַּסֶּלַע כְּמֵטֶר וָחֵצִי מֵעָלַי נִצְּבָה צִפּוֹר לַיְלָה קְטַנָּה וּרְצִינִית. כּוֹס מִדְבָּר. אִיפּ. הִיא הוֹדִיעָה. דָּמַמְתִּי. אִיפּ. הִתְבּוֹנַנְתִּי. אִיפּ. הִקְשַׁבְתִּי. אִיפּ. לְאַחַר זְמַן, מְחַיֵּךְ, נִשְׁמַטְתִּי חֲזָרָה אֶל הַשֵּׁנָה. הִתְעוֹרַרְתִּי לְתוֹךְ דְּמָמָה וְחֹשֶׁךְ. הַיָּרֵחַ שָׁקַע מִזְּמַן. מָשַׁכְתִּי אֶת עַצְמִי לְהִשָּׁעֵן עַל הַתַּרְמִיל. מוּלִי הִתְרוֹמֵם מָסָךְ שָׁחֹר שֶׁל מְצוֹק הַוָּאדִי מַעְלָה מַעְלָה עַד שֶׁפָּגַשׁ מָסַךְ שָׁמַיִם בְּגָוֶן שָׁחֹר אַחֵר. עַל פָּנָיו, בְּתוֹךְ דְּמָמָה עוֹלָמִית, נָפְלוּ קַוֵּי אוֹר מֵאֵי-שָׁם וְכָבוּ. עֲשָׂרוֹת, מֵאוֹת, אֲלָפִים, לְלֹא קוֹל. כּוֹכָבִים נוֹפְלִים. לְלֹא הֶפְסֵק, לְלֹא זְמַן. כְּשֶׁהָרוּחַ הֵחֵלָּה לִנְשֹׁב נִרְדַּמְתִּי. קַמְתִּי אֶל קוֹל יוֹנֵי הַסֶּלַע וְאוֹר.

 

כאשר לורנס ואן דר פוסט דיויד ואגונר / 2016 / תודה לבני לוז / עברית: ד.מ.

כאשר לורנס ואן דר פוסט

דיויד ואגונר / 2016

תודה לבני לוז

עברית: ד.מ.

 

 

כאשר לורנס ואן דר פוסט, בלילה אחד 

במדבר קלהארי, סיפר לבושמנים 

שאינו יכול לשמוע את הכוכבים שרים, 

הם לא האמינו לו. הם הביטו בו, 

חצי-מחייכים, בוחנים את פניו 

כדי להבין אם הוא מתלוצץ 

או מנסה להטעות אותם. 

 

ואז, שניים מאנשי השבט הקטנים, 

שאינם זורעים דבר, שכמעט אין להם 

מה לצוד, שחיים על כמעט כלום 

ועם איש מלבד עצמם, 

הובילו אותו הרחק מן המדורה הרוחשת 

ועמדו איתו תחת שמי הלילה והאזינו. 

 

אחד מהם לחש: 

"האם אינך שומע אותם עכשיו?" 

ואן דר פוסט הקשיב, נאבק שלא להטיל ספק, 

אך נאלץ לענות: "לא". 

 

לאט, כמי שמוליכים אדם חולה, 

הוליכו אותו חזרה אל המעגל הקטן של אור המדורה 

ואמרו לו שהם מצטערים מאוד. 

והוא, עצמו, הצטער על עצמו יותר, 

מאשים את אבותיו 

על אובדן השמיעה המוזר שלהם, 

שהיה כעת אובדנו שלו. 

 

ובאחד הלילות הבהירים, 

כשהבתים הקרובים כיבו את חזיונותיהם, 

כשהתנועה נחלשת, כשהרחובות 

נותרים בין סירנות, 

כשהמטוסים מעל מרחפים בין חציות, 

כשהרוח תלויה דומם בין ענפי האשוח, 

וכשהינשוף ארך-האוזן, בין קריאותיו 

מתבונן באפלתו, 

 

אני מביט שוב בכוכבים 

כפי שעשיתי לראשונה, 

משנן את שמותיהם של המזלות, 

וזוכר את אותה תחושה ראשונה 

של המרחק הנורא שלהם. 

 

אני עדיין יכול לשמוע 

את מה שחשבתי— 

בקצה הדממה, שם הבדיחות הפנימיות 

של פעימות ליבי, של זרימת עורקיי, 

של הצליל סי שמעל לסי הגבוה באוזני הפנימית, 

אני עצמי מהמהם ללא מנגינה, 

אבל כעת אני מבין מה הם: 

 

חלקי הנכון במוזיקת הספירות, 

באשכולות הכוכבים המבשילים, 

בשירים שבוקעים מגרונם של האלים הקדומים, 

אשר עדיין מוליכים, בסבלנות אין קץ, 

יצורים חירשים לצלילים 

בגלותם במדבר. 

 

When Laurens van der Post one night
In the Kalahari Desert told the Bushmen
He couldn't hear the stars
Singing, they didn't believe him. They looked at him,
half-smiling. They examined his face
To see whether he was joking
Or deceiving them. Then two of those small men
Who plant nothing, who have almost
Nothing to hunt, who live
On almost nothing, and with no one
But themselves, led him away
From the crackling thorn-scrub fire
And stood with him under the night sky
And listened. One of them whispered,
Do you not hear them now?
And van der Post listened, not wanting
To disbelieve, but had to answer,
No. They walked him slowly
Like a sick man to the small dim
Circle of firelight and told him
They were terribly sorry,
And he felt even sorrier
For himself and blamed his ancestors
For their strange loss of hearing,
Which was his loss now. On some clear night
When nearby houses have turned off their visions,
When the traffic dwindles, when through streets
Are between sirens and the jets overhead
Are between crossings, when the wind
Is hanging fire in the fir trees,
And the long-eared owl in the neighboring grove
Between calls is regarding his own darkness,
I look at the stars again as I first did
To school myself in the names of constellations
And remember my first sense of their terrible distance,
I can still hear what I thought
At the edge of silence where the inside jokes
Of my heartbeat, my arterial traffic,
The C above high C of my inner ear, myself
Tunelessly humming, but now I know what they are:
My fair share of the music of the spheres
And clusters of ripening stars,
Of the songs from the throats of the old gods
Still tending ever tone-deaf creatures
Through their exiles in the desert.

 

David Wagoner

Saturday, August 27, 2016

 

 

מעל כוס ריקה / דוד מיכאלי

 מעל כוס ריקה / דוד מיכאלי

 

זוֹ שְׁעַת אַחַר הַצָּהֳרַיִם. שֶׁמֶשׁ אַפְּרִיל.

יוֹשֵׁב בַּגִּנָּה עַל כֵּס עֵץ לְיַד שֻׁלְחַן פְּלַסְטִיק לָבָן

שׁוֹתֶה תֵּה כֵּהֶה מִכּוֹס זְכוּכִית עָבָה.

הָאוֹר הוּא זָהֹב, הָאוֹר הוּא יָרֹק,

הָאוֹר הוּא צְלָלִים.

מִתְנוֹעַעַת הָעַלְוָה שֶׁל עֵץ הַמִּכְנָף הַגָּדוֹל

קָדִים עַנְפֵי הַהַרְדּוּף עִם פְּרָחִים וּוְרֻדִּים.

בַּכְּבִישׁ שׂוֹחוֹת מְכוֹנִיּוֹת, מִפַּעַם לְפַעַם

עוֹלֶה סְנַפִּיר קוֹל מָנוֹעַ וְנֶעֱלָם.

רִקְמַת קוֹלוֹת שֶׁל תּוֹר, דּוּכִיפַת, צוֹצֶלֶת,

שַׁחֲרוּר וּבֻלְבּוּלִים. וְיַרְגָּזִים. וּדְרוֹרִים.

פָּשׁוֹשׁ. עַלְוִית. צוּפִית וְשַׁלְדָּג. וְנַקָּר.

בַּגִּנָּה נִצָּנִים חֲדָשִׁים, פִּרְחֵי בְּרוּנְפֶלְסְיָה

מַלְבִּינִים מַוְרִידִים מַרְעִיפִים בֹּשֶׂם.

הַיְּהוּדִי הַנּוֹדֵד מִתְפַּשֵּׁט עַל הַקַּרְקַע

עָלָיו הַסְּגֻלִּים הַיְּרֻקִּים,

מִתַּחַת לִסְבַךְ סֻכַּת הַתָּקוּמִית

שַׁחֲרוּר זָכָר שָׁחֹר מַבְרִיק מַקּוֹרוֹ צָהֹב

מְקַפֵּץ עַל עֲרֵמַת גֶּזֶם רוֹחֶשֶׁת וּמַאֲכִיל פִּרְחוֹן.

מִפַּעַם לְפַעַם אֲנִי מְגָרֵשׁ זְבוּב חוֹזֵר  

מִדֵּי פַּעַם נוֹשֵׁר מִן הָעֵץ זֶרֶד דַּק -  

עַל שֻׁלְחַן הַפְּלַסְטִיק הַשָּׁחוּק פֶּרֶשׁ

שֶׁל צִפּוֹרִים שֶׁעָמְדוּ עַל הָעֲנָפִים מֵעַל  

חָתוּל אוֹרֵב לַפִּרְחוֹן שֶׁל הַשַּׁחֲרוּר  

הוֹרָיו מִתְפַּלְּצִים בִּצְוָחוֹת.

עוֹד אֲנִי מְגָרֵשׁ אֶת הֶחָתוּל

וּמוֹפִיעַ הָעוֹרֵב. הַלַּקְחָן.

זֶה מִסְתַּלֵּק וּמוֹפִיעַ הַבִּרְיוֹן: הָעוֹרְבָנִי

עִם נוֹצָה כְּחֻלָּה מְהֻדֶּרֶת, הַבֻּלְבּוּלִים

עִם גּוֹזְלֵיהֶם נִתְקָפִים מְצוּקָה קוֹלָנִית.

הָעוֹרְבָנִי מִסְתַּלֵּק, מַחֲלִיק בִּמְקוֹמוֹ חָתוּל

אַחֵר לְלֹא קוֹל. לְלֹא קוֹל הַמִּכְנָף הַגָּדוֹל

שׁוֹלֵחַ אֶת שָׁרָשָׁיו מִתַּחַת לָאֲדָמָה

אֶל תּוֹךְ הָעֲצִיצִים לִשְׁדֹּד מַיִם.

הַצְּמָחִים מַרְכִּינִים רֹאשׁ מִנֵּטֶל הַמַּס.

שׁוֹתְקִים וּקְמֵלִים.

כַּדּוּרֵי כְּנִימוֹת לְבָנִים מִצְטַבְּרִים מִתַּחַת

לַעֲלֵי הַפִיקוּס הֲכִּינוֹרִי וּמֵעֲלֵיהֶם נֶמֶק כֵּהֶה,

קִמָּחוֹן עוֹלֶה עַל שִׂיחֵי הַפְּרָחִים.

נְמָלִים חוֹפְרוֹת בֶּעָצִיץ.

אֵצֶל הַשָּׁכֵן בַּקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית מִתְנוֹפְפִים דְּגָלִים גְּדוֹלִים.

בּוֹהִינְיָה עִם פַּחֶמֶת מְרַסֶּסֶת אוֹתָם בְּדֶבֶק לֵילִי.

לְאַחַר שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלִים חֶלְזוֹנוֹת

חוּמִים גְּדוֹלִים עַל הַנִּצָּנִים הַחֲדָשִׁים

מְכַלִּים אוֹתָם עַד תֹּם.

מִתַּחַת לָעֲצִיצִים צִבְרֵי חֲשׂוּפִיּוֹת מִתְפַּלְּגִים

זוֹלְגִים אֶל סִימָנֵי הָרֵיחַ שֶׁל הַחֹמֶר הַמִּתְפָּרֵק.

קִפּוֹדִים חוֹלִים מִמְּזוֹן חֲתוּלִים תַּעֲשִׂיָּתִי

גּוֹוְעִים בַּלַּיְלָה מִנְּגָעִים לְבָנִים.

זִקִּית שְׁבוּרַת גַּב מֵהִתְנַפְּלוּת עוֹרְבָנִי,

שְׂרִידֵי צִפּוֹר מִתְּקִיפַת חָתוּל.

תִּיקָן מַחֲלִיק קוֹפֵא עַל הַקִּיר הַסָּדוּק.

צֶמַח הַפוֹטוֹס מְפָרֵק אֶת הַקִּיר.

עֹבֶשׁ שָׁחֹר מִתְפַּשֵּׁט עַל הַקִּיר. 

עוֹלָם שֶׁל מַעְלָה תּוֹקֵף עוֹלָם שֶׁל מַטָּה.

עוֹלָם שֶׁל מַטָּה תּוֹקֵף עוֹלָם שֶׁל מַעְלָה.

אוֹ שֶׁמָּא זֶהוּ רַק מַבָּטִי שֶׁלִּי הַיּוֹשֵׁב הָאוֹחֵז כּוֹס

בְּעוֹלַם הַמַּעְלָה וְנִרְתָּע מֵעוֹלָם הַמַּטָּה,

אוֹ שֶׁמָּא זֶהוּ רַק אֶחָד, עוֹלָם,

שֶׁל פֵּרוּק-בְּנִיָּה-פֵּרוּק לְלֹא הֶפְסֵק

עִם נֶצַח רִגְעִי שֶׁל לְגִימַת תֵּה

בִּכְלוּם חֶסֶד שֶׁבֵּין בְּנִיָּה לְפֵרוּק.

וּבְעוֹד כַּמָּה חֳדָשִׁים יֵהָרֵס גַּם הַבַּיִת  

וּתְּפֹרַק תֵּהָרֵס הַשְּׁכוּנָה כֻּלָּהּ.

וּלְאַחַר הַפֵּרוּק יְצֻמְּחוּ מִגְדָּלִים.

וּבִכְלָל, וְהַאִם, וְהֵיכָן, וְאִם יֵשׁ, גַּן עֵדֶן  

לְלֹא מַּזִּיקִים? לְלֹא מְּפָרְקִים?

לְלֹא הַחוֹטְפִים? לְלֹא בִּרְיוֹנִים?

הוֹ הַמְּנוּחָה... לְלֹא הַדְּרִיכוּת הַמַּתְמֶדֶת,  

לְלֹא הַכּוֹנְנוּת הַנּוֹרָאָה, מַבְּטֵי צַד לְצַד

לְלֹא הָאַזְעָקָה, לְלֹא הַזְּעָקָה

לְלֹא הָאֵבֶל עַל מָה שֶׁנֶּחְטַף וְנִדְרַס,

לְלֹא הַיָּגוֹן עַל מָה שֶׁגֻּדַּל וְטֻפַּח וְנִרְמַס וְנֶחֱרַב.

הַאִם נוֹשְׁרִים הֶעָלִים בְּגַן עֵדֶן? וּמִי אוֹתָם מְגָרֵף?  

מֵעַל כּוֹס רֵיקָה פַּסֵּי הֵדִים שֶׁל מְטוֹס קְרָב

נִמְתָּחִים עַל פְּנֵי הַשָּׁמַיִם דָּרוֹמָה.

מוזיאון לאמנות מודרנית / ג'ג'ו / קוריאה הדרומית / האמנית המאיירת סוזי לי

 מוזיאון לאמנות מודרנית בג'ג'ו, קוריאה הדרומית / האמנית המאיירת סוזי לי 

Jeju Museum of Contemporary Art / Crossing the Pages / Suzy Lee 

סוזי לי, מאיירת קוריאנית, יוצרת של ספרי ילדים בתמונות ללא טקסט בפורמט ארוך ודק. נוגעת ביופי ופחד. המיצב נקרא לחצות את הדפים.

צילומים: אריה קוץ 

Photos: Arie Kutz

צילום מהרשת של איור הכריכה של הספר "מראה" 

צילום מהרשת של האמנית