"מעטים האנשים שאינם
חשים כי העולם הזה הינו יציר דימיונם. אם כן האם הם מרוצים ממנו? גאים בו?"
“Few people can say of
themselves that they are free of the belief that this world which they see
around them is in reality the work of their own imagination. Are we pleased
with it, proud of it, then?”
הסופרת הדנית
אייסאק דינסן (Isak Dinesen), שם העט של קארן בליקסן (Karen Blixen), כתבה משפט זה בסיפור
"המבול בנורדרניי" או "השיטפון בנורדרניי" The Deluge at Norderney. הסיפור מופיע בספרה שבעה
סיפורים גותיים (1934), תרגם לעברית: אהרון אמיר, זמורה ביתן מודן, 1980.
במהלך שיטפון גדול באי נורדרניי שבגרמניה, מוצאים מקלט בכנסייה נטושה ארבעה אנשים. קלרה רוזנבאום נערה יהודייה צעירה, בת למשפחה עשירה, שברחה מהשידוך שנכפה עליה, קאספרסון פילוסוף נודד, האמליקאר פון סהסטד קרדינאל קתולי, אוגוסטוס פון שימלמן, רוזן גולה. הם משוחחים ביניהם. כאשר הסביבה מוצפת עד לאופק והמים ממשיכים לעלות בתוך המבנה.
בשיחה קספרסון אומר:
והיא שואלת את
הקרדינל: האם האל רואה אותי גם כאן, בגלות? והקרדינל משיב, אלוהים רואה את הלב, לא
את המקום. האם את רואה אותו? וקלרה עונה: אני רואה רק מים עולים וקירות מתקלפים. והקרדינל
משיב. ובכל זאת את שואלת. זה סימן של אמונה.
והיא שואלת את
הרוזן: האם היית מאושר, כשעוד היית בארמון? הוהוא עונה לה: הייתי עטוף זהב, אבל
לבדי. עכשיו אני עטוף בבוץ אך איני לבד. והיא שואלת, אולי השיטפון אינו עונש אלא
התחלה? הרוזן עונה, אולי. אולי כולנו נשטפים כדי להיוולד מחדש.
המים ממשיכים
לעלות עד להצפת המקום כולו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה