יום ראשון, 31 באוגוסט 2008

הדלתות / דוד מיכאלי


Green and rocks. David Michaeli, Jerusalem, 1979

הדלתות

עד זמן לא רב הייתה הכתיבה חלק בלתי נפרד ממני. עתה אנחנו נפרדים. עכשיו עלי ללבוש את בגדי הטובים ביותר לפני שאני כותב. להתגלח ולצחצח שיניים. איני יכול יותר לגשת אל המקלדת באותה ידיעה שהתרגלתי אליה כי היא מזומנת לי בכל רגע שארצה. קו ערפילי הופיע כמעט בלתי מוחש. הכתיבה בצידה האחר של המציאות ואני בצידה, פני מופנות אל הכתיבה מתוך הרגל של חובה אבל גם מתוך פחד. בגבי, מצדו המעורפל, מרחבים יוצאים מדעתי, מנומסים.

כמו סכין מסתובבת בלב כך אמרת לי לפני שנים בבית אבן בירושלים. הקשבתי. צינת הקירות, עוביים. מסתובבת בלב. כך אני אומר לך בבית דירות בגבעתיים. הכאב. אחרי כה הרבה זמן אפשר להתבונן בו כמעט מהצד, קודח את דרכו. קהה, מתחדד, לוחץ, נשכח, נזכר. האם את מקשיבה? הדירה רגועה, שקטה. אור רך מסתנן דרך העלים הגדולים של ציפור גן העדן. זו הדירה שלך. את הגן יצרת בעצמך, מחליף פריחות, ירוק, גדל על שפת המדבר, ערמות גזם. אבני מדבר בחלונות, השיש של המטבח נח אפור, ארונות בצבע אבן חול, קירות לס צהוב. ענף ירוק מסלסל את החלל הפתוח של החדר. קליפות של גרעינים לבנים. ספרים מבוגרים ישנים בחדרים, בצהריים הם מתעוררים, כלים מצטברים בכיור המטבח וקצף בכיור האמבט. הוא מכין להם אוכל, משוחח אתם. דירות רבות הם עברו ביחד. בבוקר הוא מביא לך קפה למיטה. רוקד במסדרון, צללי עלים וסורג על הקיר בקרני השמש הבאות מהחלון המזרחי. מה זאת אהבה? סהרוני עיניים, רגעי הצחוק, פרחי תפוז לבנים. מחבואי צל מתוק ומר. הפינות.
את מושכת. הערותייך בעירום על הדפים הדקים של השירה האנגלית. ג'ון דאן. קולרידג'. ורד וציפור גדולה. הקדשה חדשה בת עשרים ושש שנים של שיחות מטורפות מאישה אוהבת, ריסי המחשבה העדינים. גוף התחושה הזורם. אבני גוויל מדויקות במילון לטיני ובבסיסו מקצבי לגיונות וחרבות קצרות. נימוסים עתיקים, קמרונות של זמן, קתדראלות של יחסים, ילדה ארוכה וילד גמיש רצים בתוכם. אתם בגיל חמישים. את כועסת על שנותייך, אוהבת את כעסך, גופך נפלא. תמיד היה נפלא. אסור להאמין בניאון המקשה. צללית תמירה רחוקה מושכת את מבטו, בתמיהה וגאווה הוא מזהה אותך כאשר את מתקרבת. צער הזמן רק הוסיף תקיפות גמישה. מה קשה יותר? צער הזמן או צער הפירוד. ההעדר. כל רגע מוקדש למפגש. עיניו, עיניך, ידו מחפשת את מותנייך יורדת אל פעמון האגן.
היכן הדלת במדבר הזמן המצולם? אני אוהב אותך, טעמה של המילה כחול מפוזר. לא. זו אינה הדלת הזאת. אני מחפש, ממשיך לחפש. אני כאן. הדלתות.

יום חמישי, 28 באוגוסט 2008

נצח / דוד מיכאלי

Blue shape and a rock. David Michaeli, Jerusalem, 1979



טביעת כף רגלי
לנצח קצר אחד
על שפת המים

בעקבות שורותיו של אריה קוץ.

יום ראשון, 24 באוגוסט 2008

המילה האחרונה / דוד מיכאלי

Red square and a rock. David Michaeli, Jerusalem, 1979


המילה האחרונה

צילה של ידי מכסה את המילים שאני כותב

כאשר ראו האנשים, בעת ההיא ממעל, את התווים האחד ליד השני, התפעלו ביותר. הצורה המצטברת והמורכבת נראתה להם כמין קסם. מעשה המרכבה, הפיליגרן, הרקמה, מסך יתדות וקווי מציאות, מטווה קסם. אותו סיפור עולם עלה, נרקם ונברא שוב ושוב דרך הקורא. על כל זאת עוד נוסף כמובן צבע המשמעות שיכול היה כל אחד לטוות בעצמו או לדלות מעצמו.

בלשכה האחורית האפלה התכוננה הכוהנת לטקס הסיום של עונת היובש הגדולה. בואי רוח, הרהרה. עם היתדות חורצים על לוח, הרהרה. את הערב יוצרים על השתי. ללא מצע אין עשייה, הרהרה. עתה, כשהמצע מוכן להם, מה ייכתב בו? חסד? תאווה? דמים? מן הסתם הכל. היא ידעה שזו עונתה האחרונה בטקס זה. האם תבוא יורשת צעירה אחריה? עתה אין לדעת יותר. הסוד נחרץ על לוחות לוחות של חרס שייקראו מעתה ''תַמַהְלוּ תכטיר''. רחש האנשים בהיכל עלה וירד, עקבותיהם מגממים את הרצפה הכבושה טוחנים אותה לאבק. היא הופתעה לחוש דמעה כבדה מפלסת תוואי על לחייה המכוסה ששר אדום, נופלת אל רצפת החומר הקשה ששתתה אותה כהרף עין.

כאשר גמר הכוהן הגדול לקרוא את ה''איקטיש זגרד'' אמר בתסכול: זה לא שווה אפילו יריקה. איך אפשר להשוות את הדרשות המתלהמות הללו ל''אס'ל''. פרקי התורה השונים הרי הם, כל אחד מהם, סיפור עובדות רצוף. דמיוניות או אמיתיות כל אחד יבחר עבור עצמו. אבל המבנה, אלוהים, המבנה הרציף, שלם, מגובש, עקבי, כה צלול, ברור, בהיר, מובהק, דיאלוגים בעלי התחלה וסיום, סדר, סיבה. צלול ובָּריר, היו אומרים הכתבנים של ימי הביניים האחרונים. הרצאת הדברים כפי שהם ללא פיתוחים רגשיים מכבידים. כל מילה וכל אות הנם בעלי משמעות כאבני גוויל. הרגש והתחושה נובעים מהעובדות ומהלך הדברים. הרי זו תחושה של מים חיים. סדר, היגיון, רצף, חוק.

והרי זה, המסות, במה שנקרא ''איקטיש זגרד'' אינו חוצה את הסף האקדמי. נכון הדבר, הרגש הוא כן. איני מפקפק באמינותו. אבל מדוע אני צריך לסבול את ההתפרצויות הרגשיות הללו אשר מערבות סגנונות טהמיים, קהלטיים ודקדוק ירגי קלוקל? ומה זאת המיסטיקה הזאת? עד שנפטרנו מהמיסטריות האאכיות הנה הן חוזרות בדלת האחורית לעשות עסקים. תלכנה להן השכבות הנמוכות ותשמחנה עם המילים הללו בדרכן הבורה. אני נתקף תחושה של חילול הקודש רק מהשימוש הגרוע בלשון. הרי זה פחד מן המילה הממשית. אנשים שאינם מסוגלים להבין ולבטא דקדוק נכון, הריהם נכים במידת מה. השקעת העבודה העצומה הזאת שקשה לי להבינה. במשך דור אחד להתיימר לכתוב ספר קודש? מדוע? מי צריך ספרי קודש? מי מתיימר לבטא עומק מצטבר של מאות שנים במהדורה מרושלת אשר כזאת? אני מאוד מעריך את יכולת ההתמדה והרצון, אולם ספר זה אינו עומד בסטנדרטים ובקריטריונים הנדרשים. סלח לי מאוד. סלח להם כי הם אינם יודעים.

זה כתוב מאוד מעניין, אבל כרגע זה אינו מתאים לנו. אשמח לשמור אתך על קשר. אמר הכוהן לסוכן הצעיר שפנה ממנו ברוגז כבוש, מותמר לחמלה פעילה, מתנשאת. הכוהן שהה, מתבונן באיש הנעלב. האם אתה יכול לומר במשפט אחד מה אתה רוצה? שאל. האיש הרהר מעט וענה: אני רוצה שיאהבו אותי בכל מחיר.

כאשר גמר הדיאקון לקרוא את תרגום ה''צ'אקת'אם'' הציפו דמעות את עיניו. כיצד יכולים אנשים להיות כה בורים? סלח להם כי הם אינם יודעים. חשב. איך אפשר להתעלם כך מסדרי מאורעות, חמלה, הבנה? הרי זוהי גבבה פוסט מודרניסטית שנישבה ברוחות האקראיות אל מעבר למישורים הגדולים ושם, איני מפקפק ברוח היצירה שתקפה אותו, אסף, ליקט, צבר, איש צעיר את כל מה ששמע אל ספר אחד קדוש. מי צריך עוד ספר קודש? מהו הזעם האין סופי הזה של נקמה? מהיכן מגיעות רוחות אטאביסטיות אלו אשר חשבנו כי הושם רסן לפיהן זה מכבר? איך יכול אדם עם ראש על כתפיו להתחיל טקסט פתאומי אשר מילותיו מגיעות משום מקום ונעלמות לשום מקום? הרעיון לבדו מעורר בי חלחלה אקדמית. האם איש זה, בזמן שאשב איתו אל השולחן, לא יחבוט בראשי באגרטל? בלי דעת, בלי מדוע, רק רגש פתאומי המצדיק את עצמו? היש צידוק לרגש ללא ידיעה? היש צידוק לכל פרי של רוח יצירה? נכון הדבר כי חרון אפו של האל קיים גם קיים בספרים הישנים. אבל זוהי תכונה משלימה לחמלה, חקירה, הכרת הנשגב, תקשור. כאן, הרי זוהי אינקוויזיציה של דיונות. חולפת כמוהן ללא תכלית ברורה רק למען הנשיבה עצמה. שום סמיכויות עיליות, שום ניהול זמן בכלל. יסוד אחד מצורף בפשטנות לאחר. כנוסים ומפוזרים על פני מרחב שומם. הדבר השיטתי היחיד הוא הסידור המתמטי הנוקדני. כמסר נסתר העומד בפני עצמו. זה בלבד, כסדר, גורם לי להרגיש, אם כי בחשדנות, כצופה בנחל אכזב, סיבה או משמעות. מה קורה לאנשים היום בשם אלוהים?

זה כתוב מאוד מעניין, אמר הדיאקון לסוכן הצעיר, אבל איני מוסמך לתת לך תשובה. פניו של הסוכן כהו מזעם. הדיאקון התבונן בזהירות באיש הדחוי. האם אתה יכול לומר לי במשפט אחד מה אתה רוצה? שאל. האיש חתך כמעט מיד: אני רוצה לנקום באלה שלא אהבו אותי בכל מחיר.

כאשר גמר היוצר לכתוב את המילים נשען לאחור. הוא היה אחד מאותם מובדלים, מופנמים, בעלי היגיון שאין לסובלו הגורם לבעלי שיחם רצון להרים עליהם יד. זו דרך התיעוד והניסוח, הרהר. הצורה, המבנה, התנועה ואז השער. אני אוהב להתנשק, הרהר. אי אפשר להסביר אהבה, הרהר. אבק קל הזדהר על פני הגיליון שנח על השולחן במקום שנחה עליו קרן שמש.

הכוהנת מתפשטת בחדר אחורי. הכוהנת מתפשטת לתפילה של יום שישי. במעבר בין שני בגדים, כה עירומה בלי אלוהים, הכוהנת מתפשטת ונושמת כוכבים.

יום שישי, 22 באוגוסט 2008

כוח / דוד מיכאלי

משתמשים בכוח ישיר בגלל שתי סיבות. האחת, הוא ישנו. השנייה, אנחנו יכולים. אם לא היינו יכולים, היינו צריכים למצוא פתרון אחר. אם לא היה כוח, גם אז היינו צריכים למצוא פתרון אחר.

הכוח הישיר הוא התוצאה הראשונית של מפגש חומר בחומר. זו גם התפיסה הבסיסית ביותר והיא מבטאת אצל בוגרים מצב נפשי של קוצר רוח, חוסר סבלנות, חוסר יכולת של דחיית סיפוקים. אפשר לכנות את זה כמפגע משולש של זעם, כוחניות וקוצר רוח. באמנויות הקרב הפנימיות וגם בשכבות המשכילות בחירה בכוח ישיר נחשבת מסורתית לנמוכה, מגושמת וזולה משום שזאת העדפה של הזמין והמיידי על פני נתינת דעת ורגישות. העדפה של עיוורון על ראייה. העדפה של נקודתי ומקומי על מערכתי, העדפה של אנוכיות על סינרגיה, והעדפה של חומר על רוח.

כוחניות היא מלכודת מחזורית המשיבה את המשתמש בה שוב ושוב אל אחד משלבי הינקות עם אותו חוסר הבנה. בעל הכוח מצמיח מראשיתו עץ החלטות שכל העדפותיו פתרונות כוחניים, כולא את עצמו בתפיסה כוחנית ודן את עצמו למוגבלות אלימה. כוח מוחלט הוא מוגבלות מוחלטת.

אין דרך לצאת מכלא זה אלא עם עזרה חיצונית שאינה מאפשרת להשתמש בכלי הכוח ומחייבת חריגה מן הרובד הכוחני הראשוני לגדול אל רובד תפיסתי חדש של הערכה, הכרה באחר וניהול.


התוקפנות היא כלי עבודה מובנה כתכונה שלנו ושל בעלי החיים והיא נוכחת בעת הצורך בקושיות יסוד של טריטוריה, מין, מזון והיררכיה. לכולנו יש דחפים, לכולנו יש אינטרסים ואנחנו מבטאים אותם באופן פיזי או פוליטי. השאלה היא לאן מתועלת התוקפנות, היכן ואיך היא מופיעה והיכן היא נעלמת.

האמירה היסודית שלנו כבני אנוש, הן כפרט בודד והן כלהקה או קבוצה, של כל ביטוי וכל מחווה, היא הכר בי. התעלמות מאמירה זו גוררת עוינות שאם יש לה משאבים של כוח ודחף היא מתפתחת לתקיפה. משמעות התקיפה היא העצמה של המסר הראשוני הכר בי. אם לא בטוב אז ברע. כל חריגה מהנורמה הקבוצתית מייצרת תוקפנות מכיוון שהיא מתפרשת כאיום על קיומה.

בניגוד לתוקפנות כצורך, אלימות הפרט היא תוצאה, אשר משתמשת בתוקפנות ללא סיבה עכשווית ויכולה להיות סוג של ירושת כאב מכַווצת, ואפילו לא אישית אלא של קרובים וחברה. אלימות היא תמיד רגשית והיא תמיד מהווה חריגה ממצב של איזון ושיווי משקל. הפרט האלים מנוצל בדרך כלל פוליטית על ידי משתמש אלימות אחר הלוא הוא בעל תאווה לכוח שמרגיש שהוא חי רק דרך אלימות. גם הוא מנותק מעצמו וניסיונותיו למימוש עצמיותו הם דרך קניבליזציה של אחרים כריגוש.

אלימות היא אחת. צורותיה שונות ומשתנות ותלויות סביבה ותרבות. אנחנו חווים היום חלק נכבד של אלימות ששואבת השראה ומתורגמת למדדים של הישגיות ומקצוענות נטולות אמונה כפן מפניה של אקולוגיית הצריכה וההפרטה הקיצוניות.

אלימות היא שפה נרכשת, מעצבת תפקיד וסביבה, והמיצג הוא חלק בלתי נפרד מן התופעה. הפן הזה מופיע כערוץ התנהגותי ומודל חיקוי המושפע מסרטים ותקשורת חזותית. זהו במקרים רבים הדחף להכרה כשהוא מוקרן דרך הפריזמה המעוותת של האלימות על כל פניה האפשריות. לאלימות כנראה תמיד יש קהל אפילו אם הוא רק בדמיונו של התוקף, והוא, המציג, ניזון מן הפחד המוקרן ומריגוש השליטה.

בין הלאה / מורן בצר

David Michaeli, Door, 1990




בין הלאה



מהכורסא לכסא המחשב, מכיור המטבח לחדר שינה. מעבירה גוף. מורחת את עצמי בחדרים, בין קירות. משאירה עקבות שלא רואים. נמלים מחפשות פירורים מראות לי איפה נגעתי. עייפה באופן שמונע ממני פעולה, אפילו היכולת לשטח את גופי, לעצום עיניים ולנדוד אל מֵעֵבֶר לעכשיו הפיזי נראית מיותרת. כאילו אם אין אפשרות לקץ מיידי אין מקום למשא ומתן. חושך בחוץ. מטלות הניקיון של לפני השינה לפניי. כמה רצון יש לגייס בכדי לעשות אותן לילה אחרי לילה. למרות ההרגל. כשהעיניים נהיות שני כדורי עופרת קטנים שמושכים את כל הגוף פנימה, כל מה שבא לי זה להיות מכונסת בתוך עצמי כמו גרב הפוכה. המחשבה על שטיפת הגוף, על התנועות המונוטוניות של סיבון, שטיפה, ניגוב, סירוק, צחצוח שיניים כולל חוט דנטלי, מעוררת בי רצון אלים למֶרֶד.
בטח פעם הייתי. במקום כלשהו דמותי נראתה משורטטת בקו רצוף, בהירה, כסימן קבוע בנוף. פחד ופליאה על קיומי אני מחליפים בתוכי מקומות. הפחד מובן, הפליאה נראית כהתגרות בגורל.
מישהו עומד כל רגע, לשים ללעג את מאמצי. רשת תיזרק, גלגל שיניים יעלה אותי, מפרפרת, אל מיים רחבים, ושם, עדיין מסרבת להאמין, מלאך שקוף כנפיים ינגב את עיני הרטובות. משהו אחר ממה שקרה צריך לקרות ואני מסרבת, מסרבת, לקרוא לו בשם. התנגדות, אך לא לזמן רב, דמותי תקרוס מטושטשת, אדעך, קצותי ידהו ואסתלסל לחלל.
שביל הולך לקראתי לא רצוף, מדלגת מרצפת מרצפת, הרווחים לעיתים כה גדולים שאיני רואה את משטח הנחיתה הבא. תלויה זמן מה באוויר, לעיתים נוחתת בחושך פתוח. לזחול דרכי במאמץ. ברכי מדממות, אצבעותיי אוחזות בכוח בקרעי ממשות. צליל נשימותיי איטי ארוך. המרצפת. צרה קטנה ומאכזבת. אני יודעת שאיני יכולה להישאר בה זמן רב. אין מקום. עלי להמשיך. הלאה. להמשיך. בלי לאן ומדוע. להמשיך ולהקשיב. קולות נשמה, קולות נשימה, לעיתים כה חלושים עד. לא מצפה, לא מאחלת, גוררת גוף ממקום. ומניחה. סכרים שהרגשות לא יציפו, מטה זרמי מחשבות לאוקיינוס כהה וקר. מסיטה מבט מנדודי הציפורים שלא אקנא. בוהה במילים אחרות, מרכיבה פתיחות להמון סיפורים שהמשכם לא ידוע אך הם בתוכי מתחננים. לעצב כדורי מילים, ללוש חומרי גלם חיים. לערוך, ולהגיש. אי שם, ודאי אני קיימת. איי זמן בין אתמול ומחר גדל הרווח, נפלתי לאיבוד. מי יחפש אותי ביני לביני, דק מדי פרטים קטנים נבלעים ביומיום. שמישהו ילחץ על השַלָט ויכבה אותי לזמן. זו מתנה של כל טלויזיה בעולם ואני לא. השלט רחוק.

יום שלישי, 19 באוגוסט 2008

שנה חדשה / דוד מיכאלי

moondancer / david michaeli, 2001


שנה חדשה

אני רוצה לשים את העט שלי בקלמר שלך
נפתח את שנת הלימודים יחדיו בסוף הקיץ.
אני מאושר להתחבא אתך מתחת לתלבושת האחידה
האדמה נעה מתחת רגלינו
כאשר הכתה רועמת מגרירת הכיסאות והשולחנות
כשכולם רצים החוצה אל השמש
וצלצול הפעמון החשמלי
מוליך אותנו בקילוחים חזקים הביתה.
נשמתם של המורים מפרפרת בתוך קשרי שכלם
רוצים לרוץ אתי ואתך להחליף בעטים וקלמרים
שנה חדשה! שנה חדשה! מנהגים ישנים! מנהגים ישנים!
הלוחות הירוקים חובטים בקירות
השולחנות בורחים לפינות
כל כך הרבה מקום לרקוד
עם מוזיקה לבנה של גירים
ואני אתך באמצע
יד ביד שד אל שד
תני לי לקחת לך את התיק
באמצע בית הספר נשכח את המורים
בהפסקה נאכל ביחד אספר לך סיפורים
העט שלי בקלמר שלך
נפתחת שנת הלימודים.

יום רביעי, 13 באוגוסט 2008

האם תרקדי עם קירח? / דוד מיכאלי


totem. david michaeli. 1998



האם תרקדי עם קירח?

האם תרקדי עם קירח?
התרצי בראשו המבריק?
התתני לו ידך מתוקה מתעלפת
תשוקתך אל גופו תאריק
התרצי להביט בירח?
כשהשמש תשקע במרחק?
תשמעי את קולו נמוך מגחך
בטנך תפרפר ותצחק.
"כסי את ראשי" הוא יאמר,
ואת את כנפך תפרשי.
הצללים יתארכו לירח
וגופך יתחבק עם קירח.
"השל את בגדי" כה תאמרי,
רק שיער יישאר על ראשי,
והיתר קירח גם הוא
ותשוקות מחליקות ייפגשו.
ענפים בריקוד הנוצץ
יכוסו בשלג צחור,
ובבית החם האפל הסגור
תזרח בהירה קרן אור.
"האם תרקדי עם קירח?"
"כן, כן, כן", כך אומר לו מיד
כי אתה אהובי
כה מצחיק ופראי
ואתך בבטני, הירח.

יום שני, 11 באוגוסט 2008

תסתכל / מורן בצר

אישה.ציפורים. דוד מיכאלי woman. birds. David Michaeli 1992


יושבים מסביב לשולחן. כמה חברים. גם אתה ואני. שיחה נעימה. עולים כל מיני נושאים. אתה מדבר אליי ואני מדברת אלייך. כמעט כל הזמן. גם שאנחנו מסתכלים על אנשים אחרים. אתה מדבר אלי דרכם. מעביר מסרים סמויים במילים גלויות. מסמן לי תשוקות נסתרות. עונה לשאלות שאינני שואלת. אני מקשיבה היטב לתשובות שאתה מספר למי שיושב מולך. שנינו מתייחסים לאותם סימני שאלה שעולים בשיחה, בודקים עד כמה הדעות שלנו דומות. מדי פעם מצליבים מבט. ניצוץ עובר וחוזר. אני לא בטוחה שאני מפרשת אותו נכון, גם כאשר אין אפשרות לפרש אותו אחרת. כוסות יין נמזגות, מזיעות בחום של שעת בוקר מאוחרת. הנוזל הזהוב מטעה. קריר אך מלהיט את הגוף. הייתי רוצה שכל האנשים ייעלמו, שנישאר רק שנינו, רכים מיין, זועמים מתשוקה שנאלצה להמתין.
אסור לי להיות ברורה מדי. עלי לשחק. אנשים מבוגרים משחקים. במילים. במה כבר נשאר לנו. את ארגז החול השארנו בים. אם את אישה את יכולה יחד עם המילים לשחק בשיער או לשרטט באצבע ארוכה שפת כוֹס במעגלים איטיים. אם אתה גבר אתה יכול לגעת באישה בכוונה לא מודעת לעצמה או להשהות את המבט שלך שניה נוספת מהמקובל בעומק עיניה. ושני המינים יכולים להשתמש במילים ביחס הפוך לכוונה. מרתק. והנה אנחנו מרותקים, בשרשראות כסף עדינות כמעט שקופות לאיזו נקודה לא ברורה בחלל. כוֹס שנייה התרוקנה ושלישית מתמלאת. היין פחות קר, שעת בוקר מאוחרת הופכת להיות שעת צהרים מוקדמת. האוויר חם ועומד. דחוס ולח. אני מחייכת יותר מדי ולשוני קלה. הרמזים מתעבים, נדמה לי שהם מתחילים להיות מובנים גם לאחרים שהם לא אתה. מרגישה חשופה. התנועות שלי איטיות וחדות. צריכה ללכת לשירותים רק לא בטוחה איך אצליח לעשות זאת. צחקוק פנימי שובב מערבל לי את הדם, פניי סמוקים, עיניי נוצצות. הגוף שלי מעביר מסרים ללא ידיעתי. תחושה נעימה של אובדן שליטה. אנשים נשענים אחורה על הכיסאות, אנחת סיפוק מהולה בתרעומת על כך שהקיבה התמלאה כשיש עוד כל כך הרבה אוכל טעים על השולחן. מתפשטת ריקוּת מחשבה שלאחר ארוחה. הגוף מנהל את המצב. חם לי. אני נדבקת לעצמי. הייתי רוצה להידבק אלייך. שני גופים מזיעים עולים ויורדים. ניקיון משמע; כל דבר במקומו. זיעה על סדינים ספוגי תשוקה נמצאת במקומה. מעסיקה את הפה בדיבורים, את הידיים שומרת היטב. גם זה, גם אלה אלייך כמהים. עצמים בחום מתרחבים, הגוף שלי רפוי, ארוך. מצליחה לקום. נכנסת אל פנים הבית, קרירות מבורכת. מחפשת רצפה להפקיר בה את גופי. שייאסף אל עצמו. מרפה מהצורך להיות בשליטה. רק אני בחדר. עוצמת עיניי מבקשת רגעים של שקט. ללא שאלות ויותר מכך ללא תשובות. התשובות מפחידות אותי ולכן אני ממשיכה לשאול. כאשר אני שואלת נדמה לי כי אני מתקדמת. לעיתים, אני מזכירה לעצמי, יש לעצור. תודה ליין, למזגן ולרַצָף. אני כבר לא כאן. אתה ממשיך לדבר אלי בחוץ, לא יכולה לסבול שתשומת הלב שלך מופנית לאחרים. לא נותר מרחק גדול בינינו. כל צעד יכול להוביל להרס של גשר ישן נוסף, שיותיר אותנו שוחים במים סוערים. מִבְנִים עדינים של קשרים סביב לבי שיש לפרום ולקשור מחדש. עלי להיזהר במה שאני מבקשת. המציאות מתחילה מן הדמיון. מעניין מה אתה מבקש. תסתכל עלי אם זה כן.

יום שישי, 8 באוגוסט 2008

- - -


הרשו לי לדבר איתכם על מוות

בארי לונג


תרגם וערך: ניצן מיכאלי

עורכת: שדמה קדר


"הרשו לי לדבר איתכם על מוות. הרשו לי להראות לכם אט אט במהלך הקריאה שאני מבין את המוות. כך אוכל, אולי, לעזור גם לכם להבין את המוות ולא לפחד ממנו בבוא העת.

הרשו לי להדריך אתכם איך להתמודד עם יגון, עם מותם של אהובי לבכם; איך את/ה והגבר או האישה האהובים עליך ביותר יכולים להנציח את אהבתכם עכשיו - בעודכם בחיים - כך שהמוות לא יפריד ביניכם.

הרשו לי לומר לכם מה קורה לאחר המוות ובעת שגופכם עומד למות. אולי אף תרשו לי להרחיק לכת ולהנחות אתכם איך למות? שהרי למות זו אמנות. ומוות הוא לא דבר שקורה מחר: כאשר המוות בא, הוא תמיד בא היום."


דבר המתרגם והעורך
ספר זה הינו אסופת מאמרים אודות המוות שכתב המורה הרוחני האוסטרלי בארי לונג בתקופות שונות בחייו. הפרק הראשון נכתב ב-1982 במסגרת סדרת השיחות 'מיתוס החיים', שחלקה פורסם בעברית בספרים 'רק הפחד מת' ו'מעשה האהבה'. הפרק השני נלקח בחלקו מיומנו של בארי לונג וכולל שיחות שניהל עם מבוגרים וילדים אודות המוות במהלך שנות השמונים והתשעים. הפרק האחרון נכתב זמן קצר לפני מותו ב-2003, ומלווה במכתבים שכתב תוך כדי תהליך המוות שלו עצמו. פרק זה מספק זווית ראייה יוצאת דופן ומעוררת השראה על אחד המורים המקוריים והמרתקים של זמננו. הטקסט בנוי רבדים רבדים, לעתים פשוטים, לעתים מורכבים, לעתים סותרים זה את זה ולעתים חוזרים ומאירים את אותו הנושא מזווית מעט שונה, אולם בסופו של דבר מצטרף הכול למארג שלם אחד.
רצה הגורל ובעת שתרגמתי וערכתי את הספר נטתה אימי למות, וזכיתי ללוות אותה ממש עד רגעיה האחרונים. במשך אותם ימים ארוכים ששהינו יחדיו, המשכתי לעבוד על הטקסט ולהתייעץ עימה על מונחים שהתקשיתי לתרגמם; ומדי פעם, כשמצאתי לנכון, הקראתי לה קטעים מתוכו.
אני אסיר תודה לאלוהים, או לחיים, שהעניקו לי את הזכות לעבוד על הספר הזה ובה בעת, להיות נוכח וליטול חלק בתהליך המוות של אימי היקרה. אני מאמין שרבים מכם, הקוראים, יוכלו כמוני לשאוב עידוד ועוצמה מהכתוב בספר ברגעים קשים אך מופלאים אלו.
ניצן מיכאלי

כורסאות וריבועים: בית הרבוע הכחול – אריה קוץ רני ניר אדריכלים







בית הריבוע הכחול - פארק תעשיה אפק ראש העין
אריה קוץ רני ניר אדריכלים

הרעיון העיצובי הראשוני של הבניין שואב את השראתו ממיקומו המיוחד של המגרש בתפר שבין המישור להר כמו גם מצרכי הלקוח והפרוגרמה. נוף הגבעות של השפלה הפנימית מקבל בבניין הד בעיצוב הרך של קו הגגות. שני הגגות המקומרים מדגישים את חלוקת הבניין לשני אגפים אך יוצרים גם את החיבור של שניהם לבנין שלם. הגג המתכתי נשען על קונסטרוקצית פלדה מודגשת בכחול של לוגו החברה ומשקלו "יורד" לאדמה בפירים מצופי אבן. האבן שמצפה את הפירים האנכיים וחלקים מקומת הקרקע ומפיתוח הנוף היא אבן ישראלית, לקוחה מגב ההר, לא רחוק מהאתר, ומעובדת עיבוד תלטיש מסורתי. האבן והמרקם שנבחר לה קושרים את הבניין למקום הן מההיבט הגיאוגרפי והן מההיבט היסטורי. כניגוד מתוכנן, חלקי הבניין שבין הפירים מחופי האבן עשויים מפנלים של אלומיניום צבוע בצבע כסף מטאלי בשילוב עם חלונות אלומיניום וזכוכית. קטעים רבועים של קירות מסך מהווים אזכור אבסטרקטי לסמל הרבוע הכחול.

הטופוגרפיה של המגרש היא שיפוע חזק לכוון מערב. עובדה זו, ביחד עם הגדרות הפרוגרמה גרמו לחלוקת הבניין לשני אגפים שונים בכעין "ספליט-לבל" כאשר כל אחד מהאגפים נוגע בקרקע בגובה שונה, בהתאם למיקומו על גבי הטופוגרפיה. האגף המערבי כולל סופרמרקט גדול בקומת הקרקע ושתי קומות העליונות מיועדות למשרדי הרבוע הכחול. האגף המזרחי, שיבנה בשלב שני, גבוה מעט מהחלק המערבי בגלל מבנה הקרקע והוא מיועד להשכרה. גם באגף זה קומת הקרקע מסחרית ומעליה שתי קומות משרדים. מתחת לאגף הזה מתוכננות שתי קומות של חניון מקורה.

יש בעיצוב הבניין ניגודים מודעים בין מסורתי לעכשווי, בין רך וקשה, מרובע ועגול, מחוספס וחלק. גם בתכנון פנים הבניין חוזרים האלמנטים המאפיינים את החוץ- הן בשילוב החומרים של מעטפת המבנה והן שילוב בין גיאומטריות נוגדות. דוגמה אחת לכך היא המדרגה הראשית בלובי הכניסה. בתוך הגריד הריבועי של הבניין "נקרע" חור לא רגולרי ובו עוברת מדרגה מעוגלת בין קומות המשרדים. המדרגה עצמה חוזרת על החומרים המאפיינים את הבניין כולו- קונסטרוקצית פלדה, שלח מאבן מקומית ורום מנירוסטה.

ריבוע אדום 1 / דוד מיכאלי


red square 1 / david michaeli / 1997

יום שני, 4 באוגוסט 2008

ויקי מיכאלי VIKI MICHAELI

ויקי אליעזר מיכאלי
שישי לאוגוסט 2007 אור אחרון



אני לא עושה שום דבר שאני לא רוצה!

אני אגיד את מה שאני חושבת!

תעשו מה שאתם מבינים!