גרר.../ד.מ./1992
צחצוח בוקר
מן הלילה נותרו רק
עיגולים שחורים
נאחז בידית
מברשת שיניים
פותח את היום
מדריך הטרמפיסט לבדידות מאת דוד מיכאלי
נאמר במקורות: או חברותא או מיתותא. או חברה או שנמות. אנחנו זקוקים לחברה כמו למזון. לגירוי, למשובים, להזנה רגשית ואינטלקטואלית. אבל ראוי שנדע מה ערכה של חברה עבורנו ומה ערכנו עבור החברה, ואת זה אפשר לחוות רק באמצעות ההיעדר. היעדר חברה - להיות לבד לזמן מה, בסוג של צום מהחברה שסביבנו. המצב חדש הזה הוא טעון, בונה ובעל משמעות רבה.
יש הרבה שפוחדים, פשוטו כמשמעו, להיות לבד עם עצמם משום שמעולם לא חוו זאת. במדבר, שבו הזדמן לי לפגוש אנשים רבים הבאים מן המרחב הבנוי, למדתי להפתעתי כי רוב רובם של האנשים לא חוו כמעט מעולם רגעים של פרטיות מוחלטת. זו נתפסה בעיניהם כבדידות וכדבר שלילי הקשור לדחייה ונידוי. אם תחשבו על זה, לעולם לא היינו לבד ממש. תמיד נמצא מישהו לידינו. הורה, אח/ות, מכר/ה, ידיד/ה, אנשים. גם אם אנו לבדנו בחדר, קיים סביבנו רעש חברתי ותקשורתי קבוע כמו גליו של הים. בחדר לידינו יש מישהו, בבניין יש שכנים, ברחוב חולפים אנשים ובכביש מכוניות.
אנחנו פוחדים להיות לבד. המשמעות עבורנו היא נטישה. גדלנו במרקם חברתי, לפי צרכים ומשובים חברתיים ומסגרות של טקסים, מצוות, ונימוסים או של הצד הנורמטיבי או של הצד האחר. אנו מעוצבים עם הקבוצה בתגובות מתמידות של טיפוח, עידוד, פינוק ולחילופין בתגובות של התעלמות, הצקה, לעג ותקיפה. אנו מותנים ותלויים במערכות של ציפיות, במערכות של דחייה או קבלה.
תגובות הסובבים מאשרות את עולמי לחיוב או לשלילה ויוצרות את דרך חייי. אם לא אקבל את המשובים הללו, אתבע אותם בכל דרך וטכניקה אפשרית, ואשר כמובן למדתי אותן מסביבתי החל מנימוסים, דרך מניפולציות ועד תוקפנות. סביבתי אינה מניחה לי, ואני לא מניח לה, עד אשר אקבל את מנת התגובות שאני מכור לה, לאשר את קיומי הבונה או ההורס כפי שעוצבתי. אלו הן רוחות רפאים מהגיל שבו נזקקנו לתמיכה בדפוסים של "הגב! בדוק! הגב!". החברה נשענת עליך כפי שאתה נשען ודבוק אליה. שינוי עצמאי במערכת יחסים סימביוטית כזאת מביא אותנו למצבים של ניתוק יחסים, פיטורין, הגליה, הומלסיות חברתית. הפרנו את תנאי העסקה. עצם ההתבוננות לבדה משמעה בדידות. המתבונן יצר קו גבול וחצה אותו.
הבדידות מאופיינת כתו וככוח מעצב אצל יוצרים. כאבה העז ופחדיה עוברים התמרה אל מצב של עיניים פקוחות לרווחה וקיום של מה שאפשר לכנותו פליאה של גילוי, ולהיות מאהבו של העולם ועקרונותיו. ברגע זה ממש, שבו לא אכפת לך מהחברה ותשומת ליבך הוסטה מיחסיך משום שגילית עיקרון קיומי, אתה תורם לחברה מבלי שהתכוונת את מתנתה הגדולה ביותר.
מתוך נהר הזיכרון של הבודדים עולות פנים כמו למשל דמותו של משה רבנו שהתבודד בראש הר סיני במדבר וירד עם קוד החוק החברתי בידיו, ישוע הסובל שפתח את ידיו ואת קוד ליבו, מוחמד הנרדף שנחבא מאחורי קורי עכביש במערה וגילה במקריות העכביש את אצבעו של אללה. בודהה היושב מתחת לעץ הבאנייאן כזאב בודד, מלא חמלה כמובן. רומי ההוגה הסופי המחונן ששרטט את התשוקה, לאו טסה שיצא לגלות על גב התאו ומשאיר שמונים ואחד שירים הוראתיים על עיקרון האקראיות בניהול, שופנהאור הנעלב שהביא את בודהה למערב העסוק והצביע על הרצון כמהות העולם, סילביה פלאת בתוך פעמון הזכוכית כחלוצה המשרטטת את מפת הדיכאון, ואן גוך שפירק את האור בשדה החמניות המטורפות, קרישנמורטי שהניח על השולחן את ההתניות, היחסים וההתבוננות ואיינשטיין המרוחק והבלתי צפוי ששיחק ביחסי העולם כקוביות בעלות יותר משלושה ממדים. איש הפסיכולוגיה קרל יונג, שגם הוא בעל מקום של כבוד בגלריה הזאת, טען כי הבדידות נובעת לא מתוך חוסר באנשים אלא מתוך הקושי הנורא להסביר ולמסור את הדברים שנגלים לך. הוא עצמו הסתגר לו במגדל שבנה. אני סבור שזה גם הקו שמבדיל בין תום לאינטרסים.
כל התנסות משמעותית בחיינו היא חוויה פרטית שקשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לחלוק אותה עם מישהו אחר ואפילו עם עצמי. אבל אפשר להמיר את האנרגיה הזאת למילים, לתמונה ולצלילים כמאכסנים זמניים של מהות ונוכחות. (אם כי כאן יכולה להתחיל שיחה חדשה על השראה. אוגוסטינוס על המבוא לאבאנגליון על שם יוחנן, הנרי צ'אדוויק, עברית, מוסד ביאליק, 55: הואיל ויוחנן ניחן בהשראה הוא היה מסוגל לומר משהו, אלמלא ניחן בהשראה הוא לא היה אומר דבר.) האם לא הייתם לבדכם לחלוטין, גם אם היו אנשים מסביב, בתהום הראשונה שראיתם, בנס הראשון שקרה לכם, או במוות הראשון שחוויתם? בכאב? בדרך כלל אירועים פרטיים של בדידות דוממת מכוסים בזריזות ברעש חברתי ומילולי. קצף גלים. גם כאשר אנחנו חולקים את אותה התנסות ומזהים אותה ביחד, כל מה שנותר לנו הוא להכיר בחיוך פנימי, (אולי זהו חיוכו של בודהה או חיוכה של המונה ליזה), בבדידותו של האחר.
ישנם כל כך הרבה מקרים כאלה של יוצרים בודדים, עד כדי כך שאפשר להגדיר את הבדידות כמאפיין של הגות ויצירה. ליוצר הבדידות היא טבע. למתנסה ולמחפש, הבדידות היא מקום קשה ומבחן, לאחרים הבדידות היא עונש, לפעמים כבד מנשוא. מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר אומר לנו בעצם כי תכונה זו מאפיינת אותנו כבני אדם. האם זה יקל עלינו לו נדע שהעומד/ת לידינו בדידותו/ה עמוקה כשלנו? התשובה היא כן. משום שאנו נושאים את מבטינו החוצה וברגע זה מתחילה מלאכת המאהב של העולם. אל תפסיקו.
זהו סוג של מבחן עצמאות אבולוציוני שבו בעלי יכולת התבוננות, נוכחות עצמית חזקה ורגישות גבוהה יותר מתנתקים מהגלגל המחזורי של המרקם החברתי וההגותי. להתנתקות יש מחיר. הבדידות כמובן וחוסר ביטחון מול אופק לא מוכר. אבל כך גם מרגיש אדם צעיר שעוזב את ביתו לפתוח חיים חדשים. ובדידות גם אפשר להרגיש בקרב זוגיות, משפחה והמון. כל הלבבות הבודדים האלה מפיקים ויולדים את התובנות, היצירות וההמצאות המגלמות את רוח האדם והחברה ואנחנו בתשובה מוקירים להם תודה על מאמציהם, אם כי לעיתים באיחור ניכר ולפעמים הרבה אחרי שזמנם הפרטי תם. הבודד ביותר, אם אינו קורס לתוך עצמו, מגיע לחיבור החברתי הגבוה ביותר.
איך עושים את זה? מחפשים הזדמנות להתבונן לבדידות בעיניים. בפראפראזה על המשפט המפורסם ''כשהתלמיד מוכן המורה מגיע'', כאן נוכל לומר: כשאנחנו מוכנים - המקום וההזדמנות מגיעים. ואם נחזור לרגע קט לאיינשטיין, מקום ואירוע משמעם זמן. ודרך אגב איינשטיין גם אמר: ''במרכז הקושי נמצאת ההזדמנות''. ואני חייב להוסיף ציטוט של רומי המיסטיקן שגורם לי תמיד נחמה מסוימת: ''כאורך כנף הציפייה כך גובה המעוף''.
אנחנו יכולים להתבונן על מסע הבדידות כהתנסות ולא כתוצאה. ככלי שאיתו נוכל להגיע ולגעת בדברים הפנימיים שלנו ובעצמנו ומשם ברוח העולם. שם, הרחק בעומק נח לו מובי-דיק, הלווייתן הלבן של היצירה. כדי לצוד לוויתן כזה אנחנו צריכים להיות רדופים כהוגן, מכורים לרצון ומטורפים של החלטה. לצאת אל הדהירה הגלמודה הזאת בים הרחב של העולם, בעיניים פקוחות לרווחה, במודעות מלאה ונכונות לשלם כל מחיר תמורת פלא מכאיב מחליף צורות ושמו אהבה.
