reflection on movement # 13 / david michaeli / tlv 1997אני יכול לאתר כמה נקודות ציון נוספות שבהן התחלתי לפתח אובססיה לרעיון המרתון. אחת מהן היתה כמה חודשים לפני אולימפיאדת אתונה, כאשר נשלחתי מטעם מוסף 'אקשן' ז"ל של "מעריב", לראיין את אסף בימרו, אלוף ישראל.
בימרו, עולה מאתיופיה, היה טיפוס קטן, לדעתי עם נטייה קלה לדיכאון. הוא עבד כמדריך באיזה מוסד שיקומי, והתאמן במקביל. היחס שלו למרתונים היה ענייני לחלוטין: מבחינתו זו היתה כמעט עוד עבודה. הוא בכלל חלם להיות כדורגלן, ורק מורה להתעמלות בבית הספר גרמה לו לשנות כיוון. לא ברור אם הוא זוכר אותה לטובה על כך.
הריצה עצמה, הוא אמר, היא פשוט סבל, והדבר הכי גרוע זה שאתה אף פעם לא יודע איך תסיים אותה, אם בכלל. חודש קודם לכן, סיפר, נשבר אחד המרתוניסטים הישראלים בקילומטר ה-35 באליפות אירופה, ומנע מכל הנבחרת מדליה קבוצתית. בימרו אמר שבריצה, כל כאב קטן הופך בהדרגה לבלתי נסבל. אפילו אם הוא מתחת לציפורן. וואו, חשבתי. זה משהו ששווה לעשות.
לפני שלוש שנים, בתחילת השנה, רשמתי לעצמי את הדברים שהייתי רוצה לעשות ב-12 החודשים הקרובים. "לרוץ את מרתון טבריה" היה די גבוה ברשימה. ביום חמישי האחרון, באיחור של שנתיים, סיימתי את המרתון. בזמן שאני כותב, אני עדיין מרגיש את הכאב מתחת לציפורניים.
המרתוניסט והסופר היפני הרקי מורקמי כתב ספר סמי-אוטוביוגרפי על ריצה שנקרא, תוך השאלה מריימונד קארבר, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" (What I Talk About When I Talk About Running), ובו הוא מנסה להסביר את הקשר שנוצר אצלו בין הכתיבה לריצה (המפתח, כמה יפני מצידו, הוא משמעת). אבל האמת היא שקשה למדי להסביר למי שלא רץ, על מה אנחנו מדברים כשמדברים על ריצה. כשאמרתי לאנשים שסיימתי מרתון, הרבה שאלו אותי באיזה מקום הגעתי. עבור מי שאינם מקצוענים, השאלה הזאת חסרת משמעות.
הריצה היא עניין אישי לחלוטין, וההתמודדות היא רק עם עצמך. תוצאת הריצה חשובה מאוד – אבל רק בתור אינדיקציה למיצוי היכולת האישית, לרמת המחויבות ולמאמץ שהושקעו. תוצאה של ארבע וחצי שעות עבור אדם מסוים היא מצוינת. עבור אחר, שלוש שעות וחמש עשרה דקות הן כישלון. זה לא נכון ש"כל מי שרץ – ניצח", אבל בין 1,500 רצים במרתון טבריה, או 10,000 בריצת עשרה קילומטרים של נייקי, אין חשיבות לשאלה אם סיימת במקום ה-8,234 או ה-235. המדידה היא תמיד יחסית, ובמבט לאחור: מה היתה התוצאה מול ריצה הקודמת? מה עשית הפעם כדי להגיע לשם?
עוד משהו שחשוב לדעת: בהיעדר בעיות בריאותיות, מרבית האנשים מסוגלים לרוץ מרתון. חלק גדול יכולים גם הרבה יותר (עוד נגיע לזה), אלא שקשה מאוד לסיים 42 קילומטרים של ריצה על הרגליים בלי לחצות סף מסוים של מחויבות, בעיקר באימונים בחודשים שלפני התחרות.
תיאורטית, לא היתה צריכה לי להיות שום בעיה עם זה: אין לי ילדים, עיתונות היא עבודה נוחה וגמישה יחסית, ותמיד היו מסלולים טובים לריצה לא רחוק מהמקומות שבהם גרתי. אלא שכשצריך לרוץ ארבע-חמש פעמים בשבוע, גם בחודשים לא נעימים כמו אוגוסט או פברואר, פתאום צצות סיבות טובות לא להתאמן: מחלה. חופשה בחו"ל. חודש חורפי במיוחד (אני סובל מאוד מקור). המונדיאל. שוב ושוב התחלתי להתאמן, בלי להגיע לשום מקום.
יותר מכל, הבעיה היתה אורח החיים שלי: במשך שנים הייתי יוצא עם חברים כשלושה ערבים בשבוע. בימים אחרים, עבדתי לתוך הלילה. קמתי מאוחר (מיתרונות המקצוע: בעיתונים מתחילים באמת לעבוד רק אחרי 12), שתיתי הרבה, עישנתי קצת, והיו גם דברים מזיקים יותר. כל הדברים האלו לא היו משהו שרציתי להיפטר ממנו.
לא חלמתי לרוץ מרתון כדי להוריד במשקל, או כדי "לעשות שינוי" בחיים. לצאת לשתות, ללכת להופעה או למסיבה במועדון; אלה הדברים שאני הכי אוהב לעשות גם היום. הבעיה היא שאחרי ערב של בירות וצ'ייסרים, הדבר האחרון שאפשר לעשות, זה לקום בשש בבוקר לרוץ 14 קילומטר. זה מתחיל בללכת לישון יותר מוקדם ויותר פיכח, אחר כך צריך להימנע מנסיעה לחו"ל בשבוע אימונים חשוב, ומתישהו מגיע היום שבו אתה מוותר על משהו שבאמת מאוד רצית בשביל לרוץ. זה גם הרגע שבו מתוודעים לעובדה שעם כל מועדוני הריצה וקבוצות התמיכה, מדובר בתחביב מאוד בודד.
לקריאת כל הכתבה ב"אחר" הקישו על הקישור:
תגובה 1:
איפה אפשר לקרוא את כל הרשומה?
קראתי אותה בזמנו באתר "אחר" אבל עכשיו כל התוכן חסום.
תודה.
הוסף רשומת תגובה