desertcross / david michaeli / judea 1999לַחְמוֹן: מתוך "סוף-חוֹרְפִּית", שי גטריידה
ועשהאל דיבר מילים בקול, כביכול יש עוד אדם אתו, אולי להניח את בואו על סף המדבר, להודיע אותו, שיהא נכנס בעדינות, שלא יהיה מתפרץ סתם, ואמר "שלום. אז הנה באתי אליך. אני כאן. לא יודע לאן הולך עכשיו. יש אתי מזון ושק שינה ומפה ומים לארבעה חמישה ימים, זה מספיק כדי להתחיל לעלות בנחל צין, ושבילים וזמן, אתם תראוני לאן. ואפשר שנתחיל ברגע הזה ממש". אבל הרגע הזה התמהמה מכל מיני סיבות והראשונה הייתה שאחרי כשלושת רבעי שעה של צעידה, התרופפה קשירת הג'ריקנים ועשהאל עצר לחזק אותה, אבל לא הצליח להבריך את הגמל. הגמל לא ציית לשום חרחור מן החרחורים שהשמיע. הוא ניסה כל מיני, שינה והבדיל אותם, שום מנגינה לא עזרה ועשהאל לא רצה להמשיך כי חשש שהג'ריקנים יישמטו ויתנפצו, ובמקום להשקות אותו ישקו את המדבר. וכך עמד בשמש אובד עצות שעה בקירוב, אוחז בחבל והגמל גורס את גירתו. לבסוף אמר לגמל: "אין בררה אנחנו חייבים להתיידד, אחרת אני בצרה צרורה".
אמר לגמל: "שלא תחשוב שאני יודע איך עושים את זה", ו"למה חשבתי שבכלל אסתדר".
פנה לאיזה צל קטן והתיישב תחתיו, באין לו רעיון אחר היה עוקב אחרי כל תנועת שריר, כל ניד אפרכסת אוזן, כל מצמוץ עין של הגמל.
אחרי עוד איזה זמן התחיל הגמל לרעות בעשב הדל. עשהאל קם וניגש ורק עמד לידו, קרוב, במרחק הושטת יד, והיה מתקדם לצדו, לאן שהגמל, כל הזמן היה משמיע קולות ומדבר אתו ונוגע בו. כאשר חש צמא שתה מהמים שהיו בתרמילו על הגב, וכך עבר זמן.
מתישהו בצהריים חש עשהאל רעב ומן התרמיל דלה פרוסת לחם ואז היה איזה רגע שהגמל הרים את ראשו מן הארץ, אולי בגלל ההתעסקות בתרמיל, וקלט את הריח, ופתאום שרבב שפתיים רוטטות אל ידו של עשהאל האוחזת בפרוסה, שפתיים רוטטות שמאחריהן נחיריים מתכווצים ומתרחבים חליפות ברִחרוח מתרגש. עשהאל נדלק ונתן לו לנגוס בפרוסה, הגמל קרע ומיד רצה עוד ועשהאל נתן ובו בזמן נגע בפעם הראשונה בשפתי הגמל והרגיש כמה הן רכות – איזה ניגוד בין הרכות שלהן ובין החספוסיות של החיה שמסוגלת ליובש וקרינה וצליפת סופה וצעידה רבת ימים ורביצה ארוכת שעות על קרקע אבנית חמה.
ועשהאל אמר לגמל: "מהיום קוראים לך לחמון ואם אתה רוצה לחם תעשה מה שאני אומר לך". את שארית היום הזה בילו באילוף כשעשהאל מניף יד וקורא "לחמון בוא אליי", ואם לחמון ניגש, הוא זוכה לקבל ביס קטון מעשהאל.
אחר הצהריים כשלחמון עמד, עשהאל אזר אומץ לנסות את הגמל והצליח לחזק את קשירת הג'ריקנים בתוך כדי העמידה ואחרי כן פנה ללכת. רצה להתקדם עוד קצת עד הערב כדי למצוא מקום נוח לשינה, שלא יהיה קרוב מדי לכביש וגם שלא יהיה – בשל החשש לשיטפון פתאום – בערוץ הוואדי. ובסופו של היום הראשון חנו במעלה נחל צין בערך שני קילומטרים מן המקום שהם יצאו ממנו בבוקר.
ועשהאל דיבר מילים בקול, כביכול יש עוד אדם אתו, אולי להניח את בואו על סף המדבר, להודיע אותו, שיהא נכנס בעדינות, שלא יהיה מתפרץ סתם, ואמר "שלום. אז הנה באתי אליך. אני כאן. לא יודע לאן הולך עכשיו. יש אתי מזון ושק שינה ומפה ומים לארבעה חמישה ימים, זה מספיק כדי להתחיל לעלות בנחל צין, ושבילים וזמן, אתם תראוני לאן. ואפשר שנתחיל ברגע הזה ממש". אבל הרגע הזה התמהמה מכל מיני סיבות והראשונה הייתה שאחרי כשלושת רבעי שעה של צעידה, התרופפה קשירת הג'ריקנים ועשהאל עצר לחזק אותה, אבל לא הצליח להבריך את הגמל. הגמל לא ציית לשום חרחור מן החרחורים שהשמיע. הוא ניסה כל מיני, שינה והבדיל אותם, שום מנגינה לא עזרה ועשהאל לא רצה להמשיך כי חשש שהג'ריקנים יישמטו ויתנפצו, ובמקום להשקות אותו ישקו את המדבר. וכך עמד בשמש אובד עצות שעה בקירוב, אוחז בחבל והגמל גורס את גירתו. לבסוף אמר לגמל: "אין בררה אנחנו חייבים להתיידד, אחרת אני בצרה צרורה".
אמר לגמל: "שלא תחשוב שאני יודע איך עושים את זה", ו"למה חשבתי שבכלל אסתדר".
פנה לאיזה צל קטן והתיישב תחתיו, באין לו רעיון אחר היה עוקב אחרי כל תנועת שריר, כל ניד אפרכסת אוזן, כל מצמוץ עין של הגמל.
אחרי עוד איזה זמן התחיל הגמל לרעות בעשב הדל. עשהאל קם וניגש ורק עמד לידו, קרוב, במרחק הושטת יד, והיה מתקדם לצדו, לאן שהגמל, כל הזמן היה משמיע קולות ומדבר אתו ונוגע בו. כאשר חש צמא שתה מהמים שהיו בתרמילו על הגב, וכך עבר זמן.
מתישהו בצהריים חש עשהאל רעב ומן התרמיל דלה פרוסת לחם ואז היה איזה רגע שהגמל הרים את ראשו מן הארץ, אולי בגלל ההתעסקות בתרמיל, וקלט את הריח, ופתאום שרבב שפתיים רוטטות אל ידו של עשהאל האוחזת בפרוסה, שפתיים רוטטות שמאחריהן נחיריים מתכווצים ומתרחבים חליפות ברִחרוח מתרגש. עשהאל נדלק ונתן לו לנגוס בפרוסה, הגמל קרע ומיד רצה עוד ועשהאל נתן ובו בזמן נגע בפעם הראשונה בשפתי הגמל והרגיש כמה הן רכות – איזה ניגוד בין הרכות שלהן ובין החספוסיות של החיה שמסוגלת ליובש וקרינה וצליפת סופה וצעידה רבת ימים ורביצה ארוכת שעות על קרקע אבנית חמה.
ועשהאל אמר לגמל: "מהיום קוראים לך לחמון ואם אתה רוצה לחם תעשה מה שאני אומר לך". את שארית היום הזה בילו באילוף כשעשהאל מניף יד וקורא "לחמון בוא אליי", ואם לחמון ניגש, הוא זוכה לקבל ביס קטון מעשהאל.
אחר הצהריים כשלחמון עמד, עשהאל אזר אומץ לנסות את הגמל והצליח לחזק את קשירת הג'ריקנים בתוך כדי העמידה ואחרי כן פנה ללכת. רצה להתקדם עוד קצת עד הערב כדי למצוא מקום נוח לשינה, שלא יהיה קרוב מדי לכביש וגם שלא יהיה – בשל החשש לשיטפון פתאום – בערוץ הוואדי. ובסופו של היום הראשון חנו במעלה נחל צין בערך שני קילומטרים מן המקום שהם יצאו ממנו בבוקר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה