צילום: צדפים / יצחק פטיש / ת''א 2010החומה
דוד מיכאלי
עם החומה הופיע יובש בעיניים כגירוי מתמיד וזרימה דקה וטורדנית מעומק האף אל מאחורי הגרון ומטה. לכשהתנגשתי בה, זכיתי לצריבות מכאיבות. חידלון הגוף בדרך, נשימה נחנקת בגובה רב, ידיעה נמוגה, נעלמת אל פינות תוויה, מסך של ריק ממתין. מאז שלמדתי להבחין בה, החומה בכל, בחום ואפור כערפיח השטוח מעל גוש דן, כאשר מסתכלים מערבה מגבעות בן שמן. בעת חילופי אוויר קר וחם, אני רואה אותה באופק הקרוב, בזמן תרגול הבוקר, במקום שבו מסתיימת העיר ומתחיל הים.
אנשים הלכו על החוף. החומה ערסלה אותם בעדינות. הם צעדו לאורכה ואחרי כן חזרה, הלוך ושוב. מסוקי קרב חלפו בסיור סדיר של בוקר. הקפה במסעדת החוף היה גרוע, אבל הגיש אותו איש צעיר כאל של בוקר עוטה חליפת צלילה, שערו הארוך אסוף בקווצה נופלת על גבו. לפני שהפעיל את מכונת הקפה נהג לשחות לבדו. את הניסיון הזה ביצע באדיקות קיץ וחורף. הוא היה היחיד שראיתי שניסה לשחות אל תוך החומה במקום לרוץ לאורכה, עד אשר נחבט בראשו מסלע כורכר ביום חורף סוער ושב בקושי, מדמם, יחד עם גלי הים החוזרים, מול רציף הרברט סמואל, אל המכונה.
בשנת 84', לאחר שנואשתי עד בחילה מריחות של שמן רובים וגם מריחות החשיש שבאו אחריהם, שקעתי ללימודי סימטרייה בפוליטכניון של הרצליה. תחילה כסטודנט שלא מן המניין ולאחר מכן כמתרגל באופן מלא. הסימטרייה על מופעיה השונים הרגיעה אותי ושבתה אותי ביופייה. לעולם לא אשכח את המראה במעבדה כאשר פיצל מורי מול עיניי את דגם הטבעת המפותל של מביוס וכן את המבט האינסופי הסגור ששטף מבקבוק קליין כמפל שקוף.
ארבע עשרה שנים למדתי את הסימטרייה של התמורה. חקרתי את סימטריית הגלים הרדיאלית עד לכפולת חמש המקודשת של כוכבי הים, ואת הגבישים המצייתים לסימטרייה סיבובית כפולת שש ואת הסימטרייה הסיבובית כפולת השתיים של ההימורים המשמרת את אותה דמות קלף הן ברווח והן בהפסד. העמקתי בסימטרייה של השיקוף ושילוביה עם הסיבוב והגעתי לפלא ההזחה, שהוא היכולת להישאר כמקור כאשר העולם משתנה. שם לראשונה מצאתי את האפשרות המתמטית של אי העיקרון כפתח. מאוחר יותר גיליתי בכתובים כי פייר קירי שנדרס על ידי מרכבה (מעשה המרכבה הקבלי! המהאיאנה!) דוהרת ברחוב בוצי, זיהה את הפתח, ניסה לנסחו ואף את מה שמעבר לו. דבר שכמובן אינו בא בחשבון. התדהמה הייתה לא רק העובדה שישנו פתח ושער אלא שהפתח יצר את החומה וכמובן להיפך. בזאת התממש העיקרון הסימטרי במלואו.
המעבר דרש התעלמות מהפתח כתשלום לעיקרון הסימטרי, דבר שגרם לי כאבים קשים בראשי עד אשר למדתי להמר ולאבד את זכרוני בצורה מיומנת כדי לגעת בדבר ההוא שאין ביכולתי להקיפו בנוסחת אותיות. המתמטיקאים של זמננו מתארים את הסימטרייה באמצעות מושג החבורה כמערכת סגורה של השתנויות, כך שכל התאזנות של שתיים מהן יוצרת איבר באותה חבורה. לכל צורה יש חבורת סימטרייה משלה. באמצעות סיווג מסוג זה מסוגלת המתמטיקה לתאר את סוגי הסימטריות, כמובן בתמורה סימטרית הולמת של עיוורון שצחוקו חולף מעל לשכל החושב.
חבר אלי לתרגול על החוף ידיד שעסק בעריכת דין. למשך שעה של בוקר התאזנו והפכנו לאיבר מתמטי אחד על חוף הים. מבלי משים יצרנו חבורה משלנו. יריעת הים השתנתה בבקרים ובעונות. מאז שהצייר הספרדי דאלי הרים את שמיכת המים והציץ תחתיה לא חדלנו לעשות זאת בעקבותיו, מגלים יצורים ומרקמי מעמקים מבעיתים. התנועה הגדולה פעמה וראינו אותה רצה מתחת לשמיכת המים אלינו אל הצדפים שבחול ומתחת רגלינו, מציפה וחולפת דרכינו, מרעידה את האדמה. לעתים, הופיעו דמויות אפלות מכת החשישיים ונעלמו בגלי אור רגעיים עם קורבנותיהם הדמוקרטיים. תמיד היו מחפשי מטבעות וטבעות שאבדו למתרחצים בחול המים הרדודים ונשים חשופות וכלבים לחים רצים עם בקבוק פלסטיק מעוך אחוז בפיהם.
אחרי התרגול היומי של הדגם המורכב ישבנו לשתות את הקפה הגרוע, מוחקים את טעמיו במים קרים. עורך הדין עישן סיגריות דנהיל מקופסה אדומה שעליה אותיות זהב. קמטים היו על פניו ובהרות על עורו. כאשר עישן היו פניו הופכים למרוכזים ונוגים והוא הביט פנימה אל החומה עד אשר תמה הסיגריה ואז הצטרף אל הצועדים על החול. כאשר התבוננתי בו שמעתי את המנועים הגדולים של מטוסי הקרב שעליהם טס לפני שנים רבות. שם, ברגע שבו מרים המטוס את אפו ומאבד באיטיות בתודעתו את משקלו, היכן שהכסא הוא קצה הכוח המאיץ והוא צלוב אליו בקשרי מתכת, אש וסגסוגות הופיע חלון זעיר בחומה, מעוף ריק וחופש ואהבה גדולה. אושר מרותך לאימה. אך מיד לכשהפליג בתווך השקוף, נסוב והצטרף למבנה הגדול ולהפלגות מרושתות עם צלילי מערכות קשר וסיסמאות אישור. שנים המריא אל הרגע הבודד שנמוג מיד ואז, חדל, הפנה את פניו, מנסה לשמר ביניקות עשן מתייפחות זיכרון זעיר, בהיר נעלם ולהתעלם מגוש הזיכרון הענק, השקוע למחצה, של מדים והוראות וירי ומראות של ארץ מתהפכת שמשכו אותו שוב מטה בחום ואפור. אני רוצה להשתחרר, אמר לי יום אחד ומעך את הסיגריה לתוך החול הבהיר. פס עשן כחלחל התפתל מעלה, נמוג.
למחרת הבאתי איתי אל החוף דבק, נייר ומספריים. אבנים קטנות חרקו תחת רגלינו. גזרתי לאיטי פס נייר מדף בגודל פוליו כפול, נזהר שלא יוכתם בקפה שעל השולחן הנמוך. מה אתה עושה, שאל בתמיהה. אני רוצה להראות לך את טבעת מביוס, עניתי. החזקתי את הפס תלוי ואז לקחתי את הקצה התחתון, פיתלתי את הפס פיתול אחד והדבקתי את הקצה לקצה השני. הטבעת שהתקבלה יצרה היקף מתפתל. שולי הנייר החדים גרמו לי לחשוב על תופעת החילזון שיכול לזחול על רירו על פני להב של תער בלי להיחתך. עכשיו ראה, אמרתי לו. התחלתי לגזור במרכז את פס הטבעת לאורכו. היקפי נייר הלכו והתפצלו זה מזה כשתי טבעות בדממת האוויר החם. נותרה סגירת הלהבים האחרונה. ראה, אמרתי לו, ממתין. הוא התבונן בריכוז כאשר סגרתי את הלהבים ושתי הטבעות התפתלו והפכו פתע לטבעת נייר אחת כפולה בגודלה. הוא שאף בפליאה.
בהיתי זמן מה בחלל האליפטי שמסגרה חומת הנייר הדקה שזעה ברוח מעל שלולית קטנה של קפה על פני העץ של השולחן. אבל בוא נמשיך, אמרתי. התחלתי לחצות מחדש את הטבעת הגדולה לאורכה. אה, הוא אמר, תודעתו רחבה עתה ומוכנה להתרחב עוד, שוב תהיה טבעת אחת גדולה יותר. המשכתי לגזור בשתיקה עד להינף הלהבים האחרון. ראה. אמרתי לו. הוא התבונן בריכוז של טייס קרב. סגרתי את הלהבים כשההיקפים נפלו ברכות לצדדים, שתי טבעות לכודות ללא מוצא אחת בשנייה, קוצרות את תודעתו שחיכתה לגדול יחד עם ההיקף, במלכודת שלובה. כשצחק, צחקתי איתו ועזבתי את פסי הנייר שצנחו אט אל גרגרי החול, מתפתלים כעשן בצורה של ספרת שמונה אופקית. מריחוק אינסופי פעמו להבי מסוקים.
במשך כל השנה האחרונה על החוף תרגלנו סימטריות מסובכות בניסיון לגלוש אל הפתח במרכזן. בוקר מעורפל אחד הלכה בצעד נוקשה על החול לכיוון דרום, אישה דקה וגבוהה כבת שלושים מחבר העמים, בשמלה קצרה של ילדת גן. רגליה הרזות עירומות, ברכיה שרוטות, מגפי עקב קצרים בסגנון איטלקי. חולצתה הלבנה מוכתמת חום ואפור ומעליה מעיל קצר. עם כל צעד טלטלה שקית קניות רבועה בכוח, שיערה דביק, בהיר ופניה מלאים בהמון נורא של פצעי מגפה אדומים. חומת גיל חמש פצעה כתיל מכאיב את בשרה ועל נדיבותה הלכודה אנס אותה עולמה ברעב וחולי. כאשר ראתה אותנו מתרגלים פרצה בצחוק ילדה רמוס מכסה את פיה בידה. אתם … אמרו הצלילים, חולפים כעשן בפתח, כל כך טיפשי ... מצאתי… עוד מעט…, ענני החומה חלפו סביבנו בשתיקה נסגרים עלינו מחדש. על החוף היו מוטלים שברי צדפים חדים.
גבעתיים, מרץ 2004
דוד מיכאלי
עם החומה הופיע יובש בעיניים כגירוי מתמיד וזרימה דקה וטורדנית מעומק האף אל מאחורי הגרון ומטה. לכשהתנגשתי בה, זכיתי לצריבות מכאיבות. חידלון הגוף בדרך, נשימה נחנקת בגובה רב, ידיעה נמוגה, נעלמת אל פינות תוויה, מסך של ריק ממתין. מאז שלמדתי להבחין בה, החומה בכל, בחום ואפור כערפיח השטוח מעל גוש דן, כאשר מסתכלים מערבה מגבעות בן שמן. בעת חילופי אוויר קר וחם, אני רואה אותה באופק הקרוב, בזמן תרגול הבוקר, במקום שבו מסתיימת העיר ומתחיל הים.
אנשים הלכו על החוף. החומה ערסלה אותם בעדינות. הם צעדו לאורכה ואחרי כן חזרה, הלוך ושוב. מסוקי קרב חלפו בסיור סדיר של בוקר. הקפה במסעדת החוף היה גרוע, אבל הגיש אותו איש צעיר כאל של בוקר עוטה חליפת צלילה, שערו הארוך אסוף בקווצה נופלת על גבו. לפני שהפעיל את מכונת הקפה נהג לשחות לבדו. את הניסיון הזה ביצע באדיקות קיץ וחורף. הוא היה היחיד שראיתי שניסה לשחות אל תוך החומה במקום לרוץ לאורכה, עד אשר נחבט בראשו מסלע כורכר ביום חורף סוער ושב בקושי, מדמם, יחד עם גלי הים החוזרים, מול רציף הרברט סמואל, אל המכונה.
בשנת 84', לאחר שנואשתי עד בחילה מריחות של שמן רובים וגם מריחות החשיש שבאו אחריהם, שקעתי ללימודי סימטרייה בפוליטכניון של הרצליה. תחילה כסטודנט שלא מן המניין ולאחר מכן כמתרגל באופן מלא. הסימטרייה על מופעיה השונים הרגיעה אותי ושבתה אותי ביופייה. לעולם לא אשכח את המראה במעבדה כאשר פיצל מורי מול עיניי את דגם הטבעת המפותל של מביוס וכן את המבט האינסופי הסגור ששטף מבקבוק קליין כמפל שקוף.
ארבע עשרה שנים למדתי את הסימטרייה של התמורה. חקרתי את סימטריית הגלים הרדיאלית עד לכפולת חמש המקודשת של כוכבי הים, ואת הגבישים המצייתים לסימטרייה סיבובית כפולת שש ואת הסימטרייה הסיבובית כפולת השתיים של ההימורים המשמרת את אותה דמות קלף הן ברווח והן בהפסד. העמקתי בסימטרייה של השיקוף ושילוביה עם הסיבוב והגעתי לפלא ההזחה, שהוא היכולת להישאר כמקור כאשר העולם משתנה. שם לראשונה מצאתי את האפשרות המתמטית של אי העיקרון כפתח. מאוחר יותר גיליתי בכתובים כי פייר קירי שנדרס על ידי מרכבה (מעשה המרכבה הקבלי! המהאיאנה!) דוהרת ברחוב בוצי, זיהה את הפתח, ניסה לנסחו ואף את מה שמעבר לו. דבר שכמובן אינו בא בחשבון. התדהמה הייתה לא רק העובדה שישנו פתח ושער אלא שהפתח יצר את החומה וכמובן להיפך. בזאת התממש העיקרון הסימטרי במלואו.
המעבר דרש התעלמות מהפתח כתשלום לעיקרון הסימטרי, דבר שגרם לי כאבים קשים בראשי עד אשר למדתי להמר ולאבד את זכרוני בצורה מיומנת כדי לגעת בדבר ההוא שאין ביכולתי להקיפו בנוסחת אותיות. המתמטיקאים של זמננו מתארים את הסימטרייה באמצעות מושג החבורה כמערכת סגורה של השתנויות, כך שכל התאזנות של שתיים מהן יוצרת איבר באותה חבורה. לכל צורה יש חבורת סימטרייה משלה. באמצעות סיווג מסוג זה מסוגלת המתמטיקה לתאר את סוגי הסימטריות, כמובן בתמורה סימטרית הולמת של עיוורון שצחוקו חולף מעל לשכל החושב.
חבר אלי לתרגול על החוף ידיד שעסק בעריכת דין. למשך שעה של בוקר התאזנו והפכנו לאיבר מתמטי אחד על חוף הים. מבלי משים יצרנו חבורה משלנו. יריעת הים השתנתה בבקרים ובעונות. מאז שהצייר הספרדי דאלי הרים את שמיכת המים והציץ תחתיה לא חדלנו לעשות זאת בעקבותיו, מגלים יצורים ומרקמי מעמקים מבעיתים. התנועה הגדולה פעמה וראינו אותה רצה מתחת לשמיכת המים אלינו אל הצדפים שבחול ומתחת רגלינו, מציפה וחולפת דרכינו, מרעידה את האדמה. לעתים, הופיעו דמויות אפלות מכת החשישיים ונעלמו בגלי אור רגעיים עם קורבנותיהם הדמוקרטיים. תמיד היו מחפשי מטבעות וטבעות שאבדו למתרחצים בחול המים הרדודים ונשים חשופות וכלבים לחים רצים עם בקבוק פלסטיק מעוך אחוז בפיהם.
אחרי התרגול היומי של הדגם המורכב ישבנו לשתות את הקפה הגרוע, מוחקים את טעמיו במים קרים. עורך הדין עישן סיגריות דנהיל מקופסה אדומה שעליה אותיות זהב. קמטים היו על פניו ובהרות על עורו. כאשר עישן היו פניו הופכים למרוכזים ונוגים והוא הביט פנימה אל החומה עד אשר תמה הסיגריה ואז הצטרף אל הצועדים על החול. כאשר התבוננתי בו שמעתי את המנועים הגדולים של מטוסי הקרב שעליהם טס לפני שנים רבות. שם, ברגע שבו מרים המטוס את אפו ומאבד באיטיות בתודעתו את משקלו, היכן שהכסא הוא קצה הכוח המאיץ והוא צלוב אליו בקשרי מתכת, אש וסגסוגות הופיע חלון זעיר בחומה, מעוף ריק וחופש ואהבה גדולה. אושר מרותך לאימה. אך מיד לכשהפליג בתווך השקוף, נסוב והצטרף למבנה הגדול ולהפלגות מרושתות עם צלילי מערכות קשר וסיסמאות אישור. שנים המריא אל הרגע הבודד שנמוג מיד ואז, חדל, הפנה את פניו, מנסה לשמר ביניקות עשן מתייפחות זיכרון זעיר, בהיר נעלם ולהתעלם מגוש הזיכרון הענק, השקוע למחצה, של מדים והוראות וירי ומראות של ארץ מתהפכת שמשכו אותו שוב מטה בחום ואפור. אני רוצה להשתחרר, אמר לי יום אחד ומעך את הסיגריה לתוך החול הבהיר. פס עשן כחלחל התפתל מעלה, נמוג.
למחרת הבאתי איתי אל החוף דבק, נייר ומספריים. אבנים קטנות חרקו תחת רגלינו. גזרתי לאיטי פס נייר מדף בגודל פוליו כפול, נזהר שלא יוכתם בקפה שעל השולחן הנמוך. מה אתה עושה, שאל בתמיהה. אני רוצה להראות לך את טבעת מביוס, עניתי. החזקתי את הפס תלוי ואז לקחתי את הקצה התחתון, פיתלתי את הפס פיתול אחד והדבקתי את הקצה לקצה השני. הטבעת שהתקבלה יצרה היקף מתפתל. שולי הנייר החדים גרמו לי לחשוב על תופעת החילזון שיכול לזחול על רירו על פני להב של תער בלי להיחתך. עכשיו ראה, אמרתי לו. התחלתי לגזור במרכז את פס הטבעת לאורכו. היקפי נייר הלכו והתפצלו זה מזה כשתי טבעות בדממת האוויר החם. נותרה סגירת הלהבים האחרונה. ראה, אמרתי לו, ממתין. הוא התבונן בריכוז כאשר סגרתי את הלהבים ושתי הטבעות התפתלו והפכו פתע לטבעת נייר אחת כפולה בגודלה. הוא שאף בפליאה.
בהיתי זמן מה בחלל האליפטי שמסגרה חומת הנייר הדקה שזעה ברוח מעל שלולית קטנה של קפה על פני העץ של השולחן. אבל בוא נמשיך, אמרתי. התחלתי לחצות מחדש את הטבעת הגדולה לאורכה. אה, הוא אמר, תודעתו רחבה עתה ומוכנה להתרחב עוד, שוב תהיה טבעת אחת גדולה יותר. המשכתי לגזור בשתיקה עד להינף הלהבים האחרון. ראה. אמרתי לו. הוא התבונן בריכוז של טייס קרב. סגרתי את הלהבים כשההיקפים נפלו ברכות לצדדים, שתי טבעות לכודות ללא מוצא אחת בשנייה, קוצרות את תודעתו שחיכתה לגדול יחד עם ההיקף, במלכודת שלובה. כשצחק, צחקתי איתו ועזבתי את פסי הנייר שצנחו אט אל גרגרי החול, מתפתלים כעשן בצורה של ספרת שמונה אופקית. מריחוק אינסופי פעמו להבי מסוקים.
במשך כל השנה האחרונה על החוף תרגלנו סימטריות מסובכות בניסיון לגלוש אל הפתח במרכזן. בוקר מעורפל אחד הלכה בצעד נוקשה על החול לכיוון דרום, אישה דקה וגבוהה כבת שלושים מחבר העמים, בשמלה קצרה של ילדת גן. רגליה הרזות עירומות, ברכיה שרוטות, מגפי עקב קצרים בסגנון איטלקי. חולצתה הלבנה מוכתמת חום ואפור ומעליה מעיל קצר. עם כל צעד טלטלה שקית קניות רבועה בכוח, שיערה דביק, בהיר ופניה מלאים בהמון נורא של פצעי מגפה אדומים. חומת גיל חמש פצעה כתיל מכאיב את בשרה ועל נדיבותה הלכודה אנס אותה עולמה ברעב וחולי. כאשר ראתה אותנו מתרגלים פרצה בצחוק ילדה רמוס מכסה את פיה בידה. אתם … אמרו הצלילים, חולפים כעשן בפתח, כל כך טיפשי ... מצאתי… עוד מעט…, ענני החומה חלפו סביבנו בשתיקה נסגרים עלינו מחדש. על החוף היו מוטלים שברי צדפים חדים.
גבעתיים, מרץ 2004
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה