דברים שחורגים בהיקפם מן הדברים שאנחנו פוגשים כאן בפרקטיקה של המאבק.
נראה שאנחנו מנהלים מאבק מאסף. אתם בחוף בצת, אנחנו בחוף הכרמל.
מאבק המאסף הזה הוא מאבק לחיים. כי אנחנו מוצאים את עצמנו חיים בתרבות שמתעסקת ב- "איך לחיות" וזונחת וקוברת את כל שאנחנו זקוקים לו כדי לחוש ולדעת שיש סיבה וטעם לחיינו.
אני לא זוכר מי מההוגים האמריקאים (וסלחו לי אם אינני מדייק, מעלה כרגע מהזיכרון) כתב שאדם זקוק לארץ בראשית כדי ללכת אליה לפגוש את הגדול ממנו ומן המפגש הזה לחזור אל עצמו, ללכת אל תוכו שלו.
אותו הוגה כתב שבזמן שבו כבר לא תיוותר לו לאדם ארץ בראשית כמקום מפלט, מקום להסתלק אליו מן התרבות, בזמן שכזה לא ירצה לחיות. ובכן, אנחנו כאן כבר חיים בזמן שכזה.
ארץ בראשית במובן הגיאוגרפי כבר אין לנו. אנחנו הולכים ונדחקים, נדחקים ומצטמצמים נפשית ורוחנית. אבל לא נכנעים. אין לנו ברירה. מה לא נלד ילדים?
נודדים בבקשנו ארצות בראשית אחרות. חזזיות שכמונו. מוצאים נישות להיאחז בהן. המאבק שלנו הוא מאבק לחיים אנושיים.
הצורה שהוא לובש כיום היא של מאבק שלנו כבני אנוש מול המדינה (מדינתנו) שבעקביות ובתהליך ארוך שנים מנשלת אותנו - שבחרנו להיות אזרחיה - מארצנו. זאת תחושתי הפרטית וכנראה שהיא משותפת עם בני אדם נוספים.
גדלתי בחופי אכזיב- בצת במחצית השנייה של שנות ה- 60.
היום כתושב חוף הכרמל אני נאבק על רצועת החוף שלנו כאן אבל לבי אתכם.
חלקים עצומים מעולם הזיכרונות, החוויות והדימויים שלי מושרשים בזמן ובמרחב ההוא. במרחב ובזמן ההם הונחו היסודות להתפתחות הגופנית, המנטאלית והנפשית שלי. היום אני יודע שהתפתחות בריאה ומאוזנת תובעת חוויות תנועתיות וחושיות וגירויים שרק ה – "חוץ" הזה יכול לספק. היעדרם של אלה ומציאת תחליפים להם מניחים את הבסיס ללידתן של כל מיני פתולוגיות. והרי בסופו של דבר אנחנו יצורים גופניים...
בכל פעם שפיסה כזו חדלה להתקיים משהו מת בתוכי ואז אני אומר לעצמי שזו הסיבה שנועדנו למות; ההזרה שלנו מאדמתנו מובנית בתהליך חיינו.
אבל האם תשובה זו מספקת? לא ממש...
אהיה אתכם ב - 15.10 ובינתיים, כמִנחה, שולח לכם סיפור על הזמן ההוא, זמן ילדות בחוף ובים ההוא. באהבה, שי גטריידה , עופר, shaiget@013.net
וזה הסיפור (מתוך "סוף-חורפית"):
פונה לטבול בים הנח ממערב.
ברֵכות מי הים שבין הסלעים היו נדמות בעיניו לגונות נרחבות.
ברווח שבין תחילת קיץ לשלהי סתיו, יורד אליהן מצויד במסכת צלילה וקנה נשימה, יוצא למסעות המסתיימים רק בשעות בין ערביים.
ובערביים ההם, כשהרוח הצפונית סוחפת את החוף, מצמררת כל פיסת גוף הנחשפת אל האוויר הנושב, היה הגוף משתוקק לשוב ולהיטבל להתכסות במים המלוחים-נעימים האוצרים את חמימות היום הזה, את חמימות אלה שלפניו, רק קריאות הוריו הממהרים לשוב הביתה בסוף יום עבודתם היו כופות אותו להגיח אל היבשה.
הדרך אל הים.
שחיקת הרגל היחפה בחול הזיפזיף הגס.
השריטות הקטנות הנסבלות. לפעמים דורכים על קוץ יבש. התנועה ברגל קלה, נחפזת, המרחיפה את הגוף, לחסוך את הכאב. אולם יש עוד לדלג על חַדודי הכורכר.
היה יורד לשם עם צהוב שיער אחד, לבלות את השעות שבהן הוריהם עסוקים בענייני עבודתם, שם בנצחם את השיממון האורב לאדישים היו מאושרים.
על הסלעים בקו המים התרוצצו הסרטנים, רחשו הזבובונים, נחו בקונכיותיהם החלזונות.
הם למדו כי הכיפה הסרוגה ניתקת בקלות ממצע הסלע שדבקה אליו, התבוננו כיצד כונסת עצמה בחיפזון לפנים קונכייתה, נדחקת להיסתר בנבכי הפיתולים, ורגע לאחר מכן, מששבו והניחוה על הסלע, זוחלת בתנועות קטנטנות להיאחז בו חזרה.
ואילו צלחית הים, בחושה מגע ולו קל ביותר, מיד נצמדת לסלע בכוח עצום, רק בלהב סכין יצליחו לנתקה. שושני הים האדומות צבען שזיף בשל, מפתות לנגיעה, מקצבי הגאות והשפל מאלצים את פעילותן. נוגע ללב גורלם של ברווזוני הים, יצורים זעירים המתאספים בהמונים, עגונים ברגל יחידה לקרשים הצפים בים, כמו ספינות מסע גאות מנווטות ביד בטוחה – ומתייבשים למוות בהתנגש לוחות העץ בשרטון היבשה.
וכן. מתחת לפני הים רבצו קיפודי הים ומלפפוני הים הרכרוכיים, שבהילכדם פולטים נוזל עכור, הדונגיוֹת הטועמות-מלטפות את האצבע המוגשת אליהן, חבצלת הים שאינה נענית למשחקי אצבע וחומקת זריזה אל נקבתה. ועמוק עוד יותר מנצנצים חופזים הסַרגוסים, רועים בשלווה בין כרי האצות, הערָסים שלפעמים העלו בפתיון על קרס, נזהרים שלא להידקר בקוץ הארס בעורפם, מובילים אותם אחר כבוד לרחוש בשמן במחבת.
ושם, מרגע שירדו למים שיחקו משחק של תחרות מי יתפוס ראשון את המפל.
פִּרצה בסלע שדרכה גלי הים שוטפים מן המרחב אל הלגונה פנימה. היושב בפרצה היה נאחז היטב בסלעים ומפקיר את גופו לשטף מי הגל המתפרץ או משתמש בתנופתם לגלישה מהירה אל לב הברכה, ובכלות התנופה מתהפך וחותר כנגד, לתפוס את המקום מחדש, מתמרן בין גופות קהל הילדים והאִמהות ההומים אתם.
אלה נאספו ממשכנותיהם בעיירה ובמושבים הסמוכים, אל המתת הטבעי הזה, לצנן את גופם, לרווח את נשמתם, לסעוד מתוך סלי פלסטיק תְפוחים שהניחו על החוף, לפני שיתקבצו אל התחנה קרושים ממלח, להמתין לאוטובוס שישיבם למעונות – "שני פעמים לטֶכְּשש"; ומונים מטבעות.
השאון הרב בברכה.
אלה רודפים, מים ניתזים לכל עבר, ואלה בורחים. זה עומד פשֹוק רגליים, ומולו במרחק מה, חברו שואף אוויר, דוחס לריאותיו ומיד טומן עצמו במים.
צולל, מגשש אל בין מְצָרי רגלי אחיו, מחליק בינן וכבר פורץ מן המים בשאגות שמחה לאחר שהבקיע דרך. ה
מנסים להעמיק לצלול חוזרים וחופן חול בידם, להוכחת עומק צלילתם, בהגיח ראשם מתוך המים, עוד עיניהם צרובות ואפם מנטף, שורקת נשימתם האחרונה.
אחות בכירה אוחזת את אחיה בעורפו חוזרת וטובלת אותו במים, מחזיקה אותו עד פקיעת האוויר מריאותיו, מה היא מנסה עליו.
מעורבבים קצת. נוגעים ומתחמקים. משתוקקים ונזהרים. יש שנתקל ומיד מגניב מבט מתנצל, ויש שאינה נרתעת להחציף פנים ולהישיר מבט בהתגרות. יש מי שמסנן איום. יש שפורץ את לשונו לקלל.
באוויר מתפזרות קריאותיה של אחת כְּבוּדה, הטובלת במים, חרדה לצאצאה המתרחק.
תחילה פוקדת עליו שישוב, ולמראה דמות העצמאי הקטן ובאין פתרון אחר וכמוצא אחרון משנה את גוון קריאתה לתחנון, שישמע היילוד בקולה ויחזור אל קרבתה.
עטיפות בדי שמלותיה דבוקות למשמניה, חזה הכבד קונה חיים משל עצמו ברטטו כבן לוויה לגוף המקונן את תחנוני הזעקותיה.
והיבחוש. לאחר שאטם אוזניו למשמע הקולות, והסב גבו שלא לראות, שמא תצמית את מבטו ותעורר בו אילוצי כיבוד ומוסרי כליות – כיוון שהחליט שבא הרגע הנכון לצאת ולדהור.
הנה מחזיר היבחוש את פניו אליה. כאילו הוכרע המאבק בידי סיב טבורי שקוף. בפנים מתכרכמים משגר התינוק, מהמרחק הבטוח, אָלות ושבועות להרגיעה, כדי שיוכל לזכות בכל זאת בהסכמתה.
אולם חששותיה אינם מתרוקנים, ביטחונה אינו מתמלא ומפני היבחוש המכורכמים זולגות דמעות שליש, זעקותיו כבר מגלגלות אל אמו קללות וכבר נהיות ליללות, עכשיו דווקא יצא מהמים, הנה הוא משאיר אותה, לא אכפת לו כלום.
הוא עוד יראה לה. היבחוש. ומיד כרגע הזה הולך הביתה.
והיא. מאיומיו דעתה מתבלבלת לגמרי. קיפאון ותדהמה אוחזים בה. כְּבוּדה. כמה לידות אחריה, טלטלות חיים חוצות ארצות, עד שבא לעולם בן הזקונים הנעווה.
מאיפה נתרגשה עליה הצרה החדשה הזאת. מה פתאום ילך התינוק לבד הביתה אל העיירה. רגלו יחפה. רק בגד ים לגופו. איפה נשמע.
הנה בשנית הוא שואף להפליג בלעדיה לדרך שאם יתמיד בה, ינוע בשממת שטחי בור, דרך פרדסים, שדות תירס ותלתן. יחמוק ממבטי החקלאים, יצטרך לעקוף שני מושבים שלא נעים לחצות דרכם – כי על תושבי העיירה פוקחים בהם חשד – עד שיימצא נתיב לקצר אל השיכונים שעל הגבעה.
המסע הזה גרוע בעיניה מהאפשרות הקודמת שנטל לעצמו בהפליגו אל מרחבי הלגונה, שבלגונה לכל הפחות מתאפשר לה לצפות בו מחוף מבטח.
בכוחות שעייפו לשאת את הגוף הכבד מושכת עצמה אל סל הפיקניק שהביאה, לשלות ממנו איזה פיתוי שיבלום את הסורר, כבר כלה מרצו במאבקים, שכך זעמו, הוא מבקש אפשרות לשוב אל חוג אמו, מתפייס, מתרצה, מרפה ממלחמותיו, אך אינו מבטיח דבר למחר.
ובשבתות.
משעת בוקר מוקדמת היה יוצא לשחיות ארוכות, עמוק לתוך הים, להיכן ששייטו סירות המפרש הקלות, חורשות על פני המים נתיבים קצרי חיים.
כשפיריות צבעוניות משייטות אנה ואנה, עוצרות לשנייה, חגות על עומדן ואחר פונות לנתיב אחר.
שעות של חגיגה שובבה נכונות להן עד הסתלקות השמש.
רחיפת המפרשיות הקלות. מהירות, במפרש קצר מתוח בזווית חדה. נחושות לכאורה על מגמתן המתחלפת בפירואט לא צפוי, משתתפים בו גוף השייט וגוף הסירה.
השייט, ידו האחת על המפרש והאחרת על מוט ההגה.
לפני רגע היה גופו מאזן בשכיבה החוצה, בשרירים מאומצים אל מעבר לגוף הסירה, רחוק ככל האפשר, כמעט חותך את המים, ובהרף עין אחד, בזריזות מיומנת ובתנועה המתאימה עצמה אל גוף הסירה העולה אל הרוח, מחליק את המנור שמעל ראשו, עובר אל הדופן הנגדית, מותח את המפרש מתיחה מחודשת וההגה מייצב את החרטום לכיוון הרצוי. עוד הרוח, לא רפה לרגע לחצה, והשייט כבר מוצא את שיווי המשקל החדש. נשלם העקלתון ורצה לה המפרשית ברוח ההיא לאגפי ים אחרים. ושייט אחד ניגש בסירתו, חולף במהירות בסמוך, מושיט יד, דג את הילד השוחה במשיכה מיומנת אל סיפון המפרשית הזעירה להפליג אתו – ומרעיד מצינת המים שעל גופו, לבו רחב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה