זן / הרצאת אורח על זן לפני סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון בנגב בשנת 2003

זן

הרצאה על זן לפני סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון בנגב בשנת 2003

מאת: דוד מיכאלי

מצב ולא שיטה

אילאיל פנתה אלי בבקשה להציג לפניכם מתודה או אסכולה או פילוסופיה או דת או תרבות או מסורת שנקראת זן.

ריבוי הגדרות מצביע על מבוכה. ולמבוכה הזאת יש צידוק, משום שזן, זה לא שום דבר מהסוג של הרשימה שהקראתי: מתודה, אסכולה, פילוסופיה, מסורת, דת ותרבות. אבל בכל אופן הוא כל אלה ביחד.

הפתיחה הזאת מציגה קושי מובנה בתפיסה שלנו כבני אדם: כל מה שאני חושב, תופס או מתנסה בו, חייב לעבור דרך אמצעי תיווך שזה החושים שלי. זה יכול להיות צליל, טעם, ריח, מגע או מראה. כל דבר אחר הוא מחוץ לתחום עבורי. אני כלוא בתחושות שלי, בתפיסה, ואפילו בתוך החזון או הדמיון.

זו המערה המפורסמת בדימוי של אפלטון שלפיו כל מה שאנחנו חווים זה צללים והשלכות ממקור בלתי נתפס.

במלים האלה אני מעלה כאן לדיון את אחד ממושגי היסוד בנושא הזן ובפילוסופיה בכלל: כלא או מלכודת של תפיסה. יש בדיחה שממחישה מעט את העניין:

מה ההבדל שבין פסיכוטי לנוירוטי: אם נשאל את הפסיכוטי, כמה זה שתיים ועוד שתיים הוא ישיב: חמש. הנוירוטי יודע שזה ארבע אבל זה מעצבן אותו. אחד כלוא בהיגיון של השיגעון. שני כלוא בתבנית העצבנות.

ישנה בדיחה נוספת כנראה די חבוטה על ההבדל בין פסיכי פסיכופט ופסיכיאטר: הפסיכי בונה מגדלים באוויר, הפסיכופט גר בהם והפסיכיאטר לוקח שכר דירה.

אני מטריח אתכם לשמוע את הבדיחות האלה משום שהן מתארות מציאות עצובה של חיים בכלא תפיסתי.

בכלל, נושא הטירוף הוא חלק מהפולקלור של זן אבל אנסה להתייחס לכך יותר מאוחר.

בכל אופן בחרתי לפתוח דווקא במניית כל המסגרות הללו של מתודה, אסכולה, פילוסופיה, דת, מסורת ותרבות, משום שאלו הם מבנים ומערכים וארגונים, ומשום שעניינו של הזן הוא קיום מחוץ למסגרת. אנחנו מתעסקים עם איזה רצון לפעול בראייה מפוכחת שלא כפופה לדפוסים או לתבניות . מחוץ למטריקס. ממש כמו בסרט המפורסם עם קיאנו ריבס.

לכן אני לא ארצה לפניכם על מנהגים, פולחנים, זן בודהיזם מוקדם או מאוחר, לא על בודהידהרמה המייסד האגדי שכנראה הגה וממשיך להגות את כל הרעיונות הנפלאים שמסתובבים באסיה, לא אדבר על הזיקה שבין טאו לזן, ובין הטאואיזם לזן בודהיזם, או צ'אן בודהיזם, לא על נדידת הזן בודהיזם מצפון סין לדרום הנחשל, לא על המעבר לקוריאה, ליפן, לא על פוליטיקה, ריבים בין מנזרים, ואופנות. אנסה לדבר רק על אופני מחשבה ומהות.

אני כן מעוניין לדבר אתכם על ההכרה המחדשת את עצמה שהיא מהות הזן. לא חדשה במובן מוצר חדש אלא חדשה בעצם הראייה, חדשה משום שאינה מתיישנת בתוך המסגרת המתהווה מעצם קיומה. כמו שהמהפכנים של 1905 דגלו ברעיון לקיים "מהפכה מתמדת" .

לפעול ולהתקיים במצבים שמחוץ למסגרות זה אמנות בפני עצמה. האמנות הזו דורשת תהליך של לימוד, אימון, גדילה, התנסות בחינה והבשלה. חלק נשען על כישרון טבעי וחלק ניתן לרכישה דרך מפגש והתנסות עם מורים.

אסכם ואומר: זן הוא מצב ולא שיטה.

דפוסים

הזכרתי קודם מסגרות, דפוסים ותבניות. אני רוצה לעשות לכם הכרה של דפוסים שונים שאנו פועלים לפיהם בדרך כלל. דפוסים אלו הם: הרגל, חיקוי והכרח. אני שרוי בסוג של עיוורון כשאני מבצע פעולות שמבוססות על הרגל, חיקוי או הכרח.

פעולות מתוך הרגל חיקוי והכרח מייצרות ומכילות דגם של מתחים ותפיסות של שרירים ואברים שמהווים שיקוף פסיכי ומנטאלי של אישיותנו ותפיסתנו. אולי מי שמצליח לחרוג מדפוסים אלו יכול להחשיב את עצמו כער או מואר.

האוטומציה של ההרגל, הריכוז המעוור של החיקוי המדויק, והחרדה המשתקת של ההכרח הם שלשה גורמים המטילים אותי מיד אל נתיבי תחושה ורגש המותווים ומובנים על מצע קמאי בדינאמיקה קמאית, ואל מבנה הנתיבים שצימחתי בעצמי בחברה ובסביבה שבה גדלתי.

מה הוא מצע קמאי זה? בקצרה ובפשטנות, טבועים בנו תפקודים יסודיים כמו טריטוריה, אגירה, היררכיה, התרבות. בתבנית אחרת באה לידי ביטוי תחושת הלהקה, התגובה לסכנה או לטרף וההתגודדות, טיפול וביטוי גופני, משפחתיות וזיהוי. אין אנו יכולים להימלט מדברים אלה משום שהם אנחנו.

ועתה, הדפוסים:

החיקוי.

החיקוי הוא מכשיר למידה גנטי המובנה בנו לצורכי גדילה, שמירת מבנה, שכפול. אני מחקה את הוריי, את החברים, את המורים שלי, את כוכבי הקולנוע וכולי. התנועה מחיקוי לחיקוי היא בעלת ערך בפני עצמה כיון שבסופו של דבר תתברר למחקה יחסיות הדגם שבו הוא משתמש, והטוטליטריות של הדימוי תפקע. במקום תחושה של אכזבה על האליל השבור יש לנשום לרוחה על השדה שנפתח.

ההרגל.

ההרגל הוא תכנות חברתי, תרבותי, משפחתי המאפשר לנו לתפקד בסוג של היפנוזה נוחה. על מנת לחרוג מההרגל אני זקוק למנחה אשר יוכל לשמור על החריגה באופן עקבי, מכיוון שכל תבניות המחשבה והגוף מעוצבות ומובנות ופעולותיי משתמשות בהן ולתוכן מיד ובו זמנית. יותר מכך, תבניות אלו עיצבו ומעצבות גם את יחסי סביבתי החיצונית.

בעניין הרגלים יש לי שני ספורים:

ספור שספר אותו איש אחד שקראו לו ראג'ניש והוא היה הודי. הוא ישב בבית תה והיה לבית התה נושא תה קבוע. נושא התה הזה היה בן ששים ומשהו והוא שירת למעלה משלושים שנה בצבא הבריטי בזמן שהודו הייתה היהלום שבכתר האימפריה הבריטית.

עכשיו כשהיה גמלאי משוחרר הוא היה לוקח מגש תה ללקוחות שהיו בעלי חנויות ברחוב. יום אחד מתוך סקרנות – כך מספר ראג'ניש – קראתי ''הקשב!'' בקול רם כאשר נושא התה חלף ברחוב עם מגש. החיל לשעבר קפץ לדום וכל הכוסות נפלו. נושא התה זעם מאוד. אסור לך לעשות כזה דבר אמר בתוכחה. איני יכול שלא לקפוץ.

ספור אחר הוא על תלמיד שלי שלא יכול היה לנוח על מקומו וזז ללא הרף. לכן שלחתי אותו למשימה קשה לשבת בבית קפה על אספרסו קצר במשך שעתיים. הוא לא הצליח בפעם הראשונה וגם בשנייה אבל לבסוף הצליח ורכש הרגל חדש. בכלל אני רואה בבתי הקפה שאני אוהב לשבת בהם את היכלי המדיטאציה העירוניים.

למעשה, על מנת לחרוג מההרגל המוכר עלי ליצור פעולה חדשה כאשר הדבר היחיד הקיים הוא החלטה אשר אינה ניתנת להגדרה אף היא, מכיוון שכלי ההגדרה שלה עצמה אינם קיימים עדיין. זוהי קפיצה בחשכה, ושהות בלא כלום. רק על ידי הכניסה והשהות בלא כלום יופיע חדש, והוא אינו צפוי.

ההכרח.

ההכרח הוא תאונה, כוח טבע, כוח עליון כמו שנהוג להגדיר בפוליסות הביטוח. ההכרח יניב תוצאה קבועה שאינה מקומית וחולפת רק אם תבניות ההרגל והחיקוי יושבתו למספיק זמן המאפשר בניית אלטרנטיבה ובה בעת היכולת הגופנית והתפיסתית תשמור על כושרה לפעול.

אלו התבניות והדפוסים. חיקוי, הרגל, הכרח.

ומדוע עלי לעשות את העבודה הקשה הזאת של חריגה מהתבניות?

משום שיש לנו בחירה האם לנוע באופן סביל או לקחת את המושכות בידינו. משום שזוהי זכותנו כיוצרים ואמנים של חיינו על האדמה הזאת. משום שעלי להכיר בעצמי ודרך הכרה זו בהיבטי העולם. זו משמעות המושג להיות ''ער'', זה הקשב, זהו הכלי ששמו תשומת הלב, והוא הופך אותנו לאמנים.

אנחנו האמנים היוצרים של החיים שלנו. זכות אמן זו היא המתנה של האיכות האנושית והיא הערכה, אומדן, תצפית, זיהוי, ניתוח, זיכרון באופן הכרתי, החלטה, ויכולת לפעול בניגוד לאינטרסים של הרבדים הקדומים מתוך החלטה מודעת. אלו הם מוסר, התבוננות, אמנות. ניסוח, תכנון, בריאת צורות וסמלים, היכולת להזדהות והיכולת להתפעל. 

ובעניין פעולה כנגד האינטרסים שלנו:

היה לי מורה – סנסיי טסוטומו אושימה, איש נמוך, קפיצי ובעל עוצמה, דאן חמש בקראטה של שוטוקאן וראש השיטה בעולם שנהג לומר כי האנושיות שלנו היא לפעול בניגוד לאינסטינקטים שלנו. ובאמת צריך כנראה להיות קצת פסיכי להיכנס למאמצים מטורפים כאלה של אימונים לאורך שנים.

ואולם כדאי לדעת: ההתבוננות והאינטלקט, זה גם הגירוש מגן העדן. זה היסוד לניתוח, לשיפוט, לניכור והפיצול מתוך העצמי כמתבונן. משום שאיני יותר עצמי שלם עם עצמי אלא אני מתבונן בעצמי. זהו המקום אליו אני בורח כאינטלקטואל. הפיצול מתוך עצמי כמתבונן הוא סדק קבוע אשר הכאב המלווה אותו בונה את היצירה.

זה המקום שבו הדברים יכולים להיות הפוכים.

ואני חייב להדגיש זאת משום שאדרש לעניין זה מאוחר יותר.

גם מקום זה הוא תבנית ודפוס שאני אץ להתחבא לתוך המסגרת המגוננת שלהם ונרדם בתוך ההרגל והסדר הקיים, שיכול להיות ישר או הפוך. העיקר שיהיה הרגל.

הסדר מאפשר לי לצפות קדימה ואחורה על פני הרצף. הוא מאפשר לי לתכנן, להחנות את המכונית בלילה ולישון ביודעי שבבוקר אוכל לנסוע אתה לעבוד מאה קילומטר מביתי. החשיבה המסודרת היא הדבר שאומר אם אחבר זאת כך לזה, אקבל פעולה כזאת. כל עולמנו נבנה על הנחה זו של אם אז.

על מנת לתפוס את היקום או הקיום, אנו פורסים עליו רשת באמצעות האמנות, החשיבה והעשייה.

בתוך מסגרת תוחמת אנו מחפשים את דרכנו בשטח קטן שאינו מדביר ובלתי נתפס כמו השלם המתפתל הגדול. עם זאת, זו מלכודת אינטלקטואלית. מוסכמות והרגלים הופכים לדפוסים מוחלטים שאנו נמים בתוכם. 

בהיותנו ערים, הבנת הסדר מאפשרת לנו לזהות את הגבולות החדשים שמהם ניתן לפרוץ.

ערות והארה

אם נשוב אל מושג ה''ער'' ומושג תשומת הלב, תכונת ה"ער" הינה פרטית. אין אפשרות להעיר מישהו. זה דבר פנימי. אישי. לאור פעולת המורה מישהו יכול להתעורר. לא לאור כוונת המורה. מדובר על הפעולה כפעולה.

מסופר: מורה הזן ריאון ראה את פרחי האפרסק והבין. מורה הזן קיוגן שמע את צליל הרעף מכה בעץ הבמבוק והבין.

יש לי חבר טוב שהוא דוקטור לסינית. אביו נמשך לזן והתעניין בו ואפילו אירח בביתו נזיר זן שהיום הוא ראש מנזר הזן החשוב ביפן. חברי שהוא כמעט בגילי היום היה אז בן אחת עשרה כאשר פגש את הנזיר. הוא היה ילד שהיה משוגע על הים. הנזיר הסביר לו מהו זן: כאשר אתה יושב על שפת הים ביום חם מאוד ואתה מזיע ויש לך גלידה קרה. אז אתה שם את הגלידה על הראש ומרגיש את הטפטוף הקר. הטיפות הקרות על גופך החם זה זן. ילד יכול להבין.

יש ספור נורא על מורה זן שחי לפני המון זמן שכל פעם ששאלו אותו משהו הרים אצבע. כולם קבלו את התשובה כדבר חוכמה ובאמת איכשהו הוא הצליח להעביר מסר. היה לו שוליה קצת טיפש ויום אחד כששאל אותו המורה משהו הרים מולו השוליה אצבע. המורה קיצץ לו מיד את האצבע בחרב. השוליה ברח מדמם ומיילל בכאב כאשר קרא לו המורה. כשהסתובב אליו זקף מולו המורה אצבע. השוליה הבין. כל אחד יכול להבין. והבנה משמעה שינוי היחסים בינך לסביבתך. נאמר: כשאיש פשוט זוכה להארה הוא הופך לחכם. כשאיש חכם זוכה בהארה הוא הופך לפשוט.

יש ספור על יפני אחד שלקח לו עשר שנים עד שנפל לו האסימון. הוא עזב את המנזר ועבר לעיר הגדולה. שם הלך לגור בבית זונות משום שהיה דלפון, אז גילה את חדוות המין ורווה רוב נחת. הוא נחשב למורה זן מעולה. הוא קיבל את החיים, ואהב את מה שהוא עשה.

לאור התפרקות או הסטת זרם המציאות הרגילה מישהו יכול להתעורר. אבל, פעולה המכוונת אל מישהו במטרה להעירו עושה דבר אחר. היא יוצרת חסיד. לפיכך, עם כל הכוונות הטובות אין מה להשקיע בהערה. (יש לציין כאן בקול שמדובר בהערה בע' ולא בא').

עכשיו, כל אדם ער כלפי דברים מסוימים וישן כלפי דברים אחרים. כולנו ערים כלפי פעולת ההשתנה ונוכחים בה באופן מלא, למשל. חלקנו ער כלפי כסף, חלקנו כלפי מגע גופני, חלקנו כלפי כוח שליטה ועוצמה, חלקנו כלפי רחמים עצמיים, חלקנו כלפי יופי. כל אחד המכיר את הערות בשדה המועדף שלו מתלונן מרה על האחרים הישנים. הוא מנסה לפקוח את עיניהם אל השדה שלו. חבל על הזמן. מי שירצה יהיה ער גם ללא הדחיפה.

ערות כלפי שדה ספציפי, או כלפי כל העולם, היא חלקה מולדת וחלקה נרכשת בבטן האם ובזמן הראשון להיותנו. ערות היא תכונה מתפתחת הנובעת מהעובדה הפשוטה של כמה זמן פעולה פרטי חווית עד שהווייתך המקורית מתחילה לנבוע.

מה שמוגדר כ"ביטול אגו" פילוסופי או תיאולוגי הוא למעשה הנחייה שמטרתה ביטול או שיתוק הדפוס השולט ואשר בזאת מאפשר לדבר חדש או אחר או מכוסה לבוא לידי ביטוי או להתחזק. כאשר אומרים היפטר מהאגו, אנחנו מיד מחפשים מין תוספתן או רגל שלישית שאפשר לחתוך אותה ולזרוק. אבל זהו דבר בלתי אפשרי כמובן, אפילו אם היה כזה איבר. המשמעות האמיתית היא שנה את כיוון ההתבוננות. והוא אכן ניתן לשינוי.

כאשר אני מתבונן לתוך עצמי כל הזמן, אני רואה את עצמי ולא שום דבר אחר. באופן זה כל תופעה ומציאות שיתקיימו בנוכחותי, יקבלו את גוון וצורת העצמי שלי על פי השלכותיי. אני במלכודת חסרת מוצא, כיון שהפלט והקלט שלי מובנה ונוצר על בסיס ההתבוננות שלי, המופנית אל עצמי ומייצרת כל הזמן את יחסיי אל העולם.

אבל כאשר אני מפנה את ההתבוננות שלי החוצה אל העולם, העצמי שלי הופך יחסי לדברים אחרים. כלומר הוא מפסיק להיות מוחלט, וכמובן באופן יחסי הוא קטן. יתרה מזאת, אם מספיק מעניין שם בחוץ, כמו שכולנו יודעים, אנו ממש נעלמים כיון שההתבוננות שלנו מרותקת כולה להרפתקה או למה שלא יהיה.

זוהי תחושה של שמחה, ואם הייתי משועבד להתבוננות פנימה זוהי גם הקלה גדולה מאד. משמעות המלה אמן היא אני מקבל עלי את חוסר ההבנה מתוך תחושת ההרפתקה של השימוש בדרך עצמה.

התחושה וביטויה כמחשבה או רעיון אינם גחמה פרטית אלא ביטוי חיצוני של תופעה או סביבה שאנו מעניקים לו גון של אישיותנו. למעשה אני מופעל. כאשר אני מצליח ליצור ללא הענקת גון אפשר ליצור קשר באמצעות כלי זה. ניתן לעשות זאת באמצעות תשומת הלב. אלה דברים פשוטים ומסובכים בו זמנית וצריך לתרגל אותם הרבה מאוד. ניתן לתרגל אותם בלימודי אמנויות קרב, אמנות חזותית וכו'

תשומת הלב כמכשיר פעיל באופן עקבי ורציף בכל תנאי, (זוהי משמעות הער), מאפשרת הן להתוות נתיבים חדשים וקישורים אחרים, והן לקיים פעולה כאשר ההתבוננות שלי אינה כפותה.

הקישורים הם היכולת לנוע בין מישורי התפיסה ושדות התפיסה השונים והבנת יחסיותם. נמצא זאת בהומור, באסוציאציה, בהיקש, בתובנה הפתאומית, בחלום, במטאפורה, במגע. כל אלו הם שערים ופתחי מילוט בתוך מסגרות הדפוס השולט ואלו הם כלי העבודה של הליצנים הגדולים, הקוסמים, הגאונים ורבי האמנים בכל תרבות. אלו הם כלי העבודה המסורתיים של הזן. השטות היא אמנות בפני עצמה ומשמעותה היא פקיעת תוקף הדימוי.

הזכרתי כאן את המלים לפעול ופעולה. אלו מושגי מפתח בעולם הזן משום שבעולם זה אין אמירה שהיא מנותקת מהמתווך של עולם החומר אלא משתמשת בו ברצון, בקבלה ובהכרה מלאה כדבר שהוא לכשעצמו. אין דיבור ללא עשייה. אם אין לחם אין תורה. העשייה היא הקובעת והשורה התחתונה היא המעשה המושלם ואם אפשר שייעשה מעצמו מבלי שהאינטלקט שלנו יהיה מעורב. אבל, שיתבונן. איכות זו של עשייה מלווה בחיוך המפורסם של רבי האמנים. וגם בחיוכו של חתול צ'שייר הנעלם של עליזה מארץ הפלאות.

העשייה.

עשיית ''זן'' היא עשייה פשוטה מאד, מטרתה הוצאת הפועל מדפוס פעולה מוטה או תבנית חשיבה מקובעת הגורמת למצוקה (אחרת לשם מה להתעסק עם זה?) שחרורו של הפועל מהטוטליטאריות של תבנית התפיסה, ומכאן קיום תפיסות מקבילות והבנת יחסיות תפיסה בכלל. בזאת זוכה המחפש לחופש תפיסתי.

זן מציע את הפריצה מתוך התפיסה ולא תפיסה חלופית. כל תפיסה אחרת לאחר הפריצה נתונה לבחירתו החופשית של הפועל.

מכיון ש''זן'' עוסק בפריצה, הטיפול והחניכה אינם עוסקים בתפיסה הבעייתית או בתפיסה כלשהי, אלא בפעולה עצמה. לפיכך זן אינו עוסק באישיות, ברקע, בהיסטוריה ובבעיות אפשריות אשר מהווים את השדות הרגילים לטיפול בבני אדם.

הפעולה המטורפת של הזן

מדובר באבחנה בין שני מצבים: האחד, הפעולה המתפרצת, כמו אמנות החרב או המכחול, זורמת משוחררת לחלוטין מעבר לפיקוחנו. הפאזה השנייה היא הכרתנו שמשמעה פעולה מודעת וביקורת בצדה. תבנית ההתנהגות שלנו אומרת או זה או זה.

אבל, ישנה אפשרות נוספת:

התרגול העילאי הוא לבצע את השחרור המטורף אבל להישאר בהכרה ערה חסרת פעולה. שם מצליחות עינינו הפקוחות לראות, בלי לקרוס לתוך עצמן, בלי שהכרתנו תיסחף, תתמוטט לתוכה, את ההתהוות עצמה, את עצמנו כחלקי הפעולה ואת העשייה בו בזמן.

במובן זה אנו נוגעים במהות החיפוש המיסטי של אמני הטאנטרה, הטאו, הסופים, השאמאנים, החסידים ובליבת החיפוש של כל אמן באשר הוא מאז תחילת הזמן.

בלימוד זה אנו רוכשים את הידע לאפשר לפעולה להתחיל, לחלוף דרכנו ולהסתיים בלי שנפריע לה או נוסיף. הטלת עצמנו במודע אל תוך תוהו וכביכול בלי שליטה ועדיין למנוע שהכרתנו הכפייתית תגרוף את הפעולה אל תחת שלטונה.

אנחנו מייצרים ביטוי פרטי ביותר המבוסס על כל ''חבילת חיינו'' עד לרגע זה. אולם, כמעשה נס, הדימוי הפרטי ביותר הזה, הנקודתי, עובר מימד. הוא אמיתי ואין סופי.

העשייה היא בוזמנית ויש לזהות את הרגע המוזר שבו אין לאבחן מה המשוב ומה הפועל. זהו המקום שבו האבחנה בין פועל לנפעל או שולט ונשלט מתמוססת. כאשר היחסיות נעלמת אני אחד עם התופעה, החרב, המכחול, הנייר, העולם.

הדרך להגיע לעשיית זן היא לתרגל פעולה. עלי לזהות אותה, להכיר בה, להפוך אותה ל''חוקית'' בעיני ולגייס מיומנות זו אל הביצוע. יש לנתק כל קשר למטרה ולביקורת חיצונית או עצמית. זהו הקונג פו שלי. מיומנות עשייה. זהו האמצעי שדרכו אגיע להבנה וזו סירת ההצלה שלי כאשר העולם סביבי יתמוטט.

בזן יש הרבה סיפורים של מצבים ''מטורפים''

מאסטר אחד הלך למות. הוא החליט למנות למשרת ראש המנזר נזיר צעיר מבריק. הוא קרא לו, נתן לו את המינוי ואת כתבי הקודש של המנזר. היורש הצעיר לקח את כתבי הקודש וזרק אותם לאש באח הבוערת. מה אתה עושה זעק המאסטר הגווע שראה את ההיסטוריה שצבר עולה בלהבות, מה אתה צועק צעק עליו בחזרה התלמיד.

שימו לב לטכניקה של שיקוף הפעולה המכריחה את הפועל להתבונן בעשייתו שלו ובמשמעותה. כמו כן שימו לב לייצוג של מחשבה רעננה על ידי הצעיר המורד.

בעניין שיקוף פעולה יש ספור על מורה קשיש שנפל בשלג וזעק לעזרה. בא התלמיד ושכב לידו. המורה השתתק וקם על רגליו.

כאן, חוץ משיקוף הפעולה יש גם נטילת העוקץ מן התפקיד ברגע שניטלת בלעדיותו.

כלומר יש לנו שני ספורים שבהם פוקעת תקפות התפקיד ובהתאמה תקפות ההגדרות והמשמעויות שהוא מייצר. לכן קוראים להם מטורפים משום שהם מחוץ להגדרות.

השערים

ישנן טכניקות ומושגים מסורתיים בלימוד זן שאני רוצה להתעכב עליהם מעט.

קואן

הקואן הוא אחד הכלים המפורסמים ביותר של מורי הזן. זהו משפט, חידה או אמרה שהמורה מציג אותה לתלמיד כחידה תפיסתית. הקואן הוא מלכודת מנטאלית שהדרך להתייחס אליו כראוי היא לענות עליו ממישור אחר לחלוטין.

קואנים קלאסיים הם:

מהו קולה של מחיאת כף יד אחת? סטירה

מהו צבעו של הרעם? הקשב ושמע

איך תעצור את המכונית שאתה רואה מבעד לחלון? עצום עיניים (זה כמו ספור הקופים בראש)

הקואן הראשון שהבנתי אותו ממש, היה במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, עם חבר טוב שלי ששמו סרג'יו, היום הוא גר בטמפה בפלורידה. היה לנו באקדמיה דפוס שהיום נחשב למוזיאוני ושם הוא עשה מודעות קטנות מטורפות ומפורטות כמו פתיחה של מכבסה באולם הסטודיו של החוג לצילום, קורס לקללות אנגליות בכיתת הטיפוגרפיה, הודעה על החלפת בגדים כיתתית בחדר המזכירות. המודעות היו מאוד רשמיות וחסרות היגיון לחלוטין. בנוסף הוא הדגיש בכל מודעה שתי מלים בקווים שחורים ועבים. להדגשות לא היה שום קשר לתוכן והאנשים שקראו את המודעות על לוח המודעות שברו את הראש גם על התוכן המופרך וגם על מה לעזאזל פשר ההדגשה שהייתה קומפוזיציונית בלבד.

זו הייתה הנקודה שבה הבנתי שניתן לקרוא את המודעה כתמונה ללא קשר לתוכן הכתוב ומיד נרתמתי במרץ לייצר מודעות מוזרות משלי כמו התראות על פרות מעופפות.

ובאמת על ידי ציור למדו לחרוג ממשמעות מילולית ולהשתמש במשמעות תמונתית כחלופה.

הייקו

כאשר לימדתי עיצוב וציור  מצאתי את ה''הייקו'' היפני ככלי מושלם על מנת ללמד ביטוי מרוכז ולכידה של הרגע עצמו, לבטא רגש אישי ופרטי בלי מסננים תרבותיים וחברתיים וכמו כן  לערוך סדר עניינים. דיבור פשוט יוצר שירה, לוכד ומבטא משמעות ורוח דרך פורמט מצומצם ביותר.

למשל דוגמה:

ראשה הצחור

שותתת ריח מתוק

חבצלת החוף

ישחיר החוף

צווחת אווזי הבר

תלבין חלוף

פוגש בסופר

חבר מבית הספר

אין מה להגיד

כל עבודת היצירה מכוונת ללכוד ולבטא תחושה ולא תאור. ישנן שתי דרכים למצוא זאת. האחת היא בבנייה מודעת על מנת להשיג את המטרה. השנייה והיא מתאימה יותר לענייננו, היא לכידת הרגע עצמו בישירות וללא כוונות מיותרות.

שתי דרכים אלו הן הויכוח, הנצחי כמעט, אודות הדרך להארה.

ליטוש ושינון עד הרגע שבו נופל המסך, או, הליכה סקרנית בדרכך עד אשר תמצא את עצמך במקרה מצדו השני של המסך.

אנו מוצאים היבט זה גם אצלנו ביהדות בהבדלי הגישה בין חסידים ומתנגדים.

יצירה זו של שירה תואמת את פריצות הזן הפתאומיות. היה ריק. לך ישר. ראה. ראה.

זהו המסך שדרכו צריך לפרוץ. אין שום סיבה לבטלו, גם אין אפשרות, אולם עינו הנוקבת של היוצר נחה לרגע על דבר משותף לכל. זהו רגע חסר אינטרסים ומשום כך הוא חסר תועלת במהותו. אז יכולה, במבט המשותף, להיווצר אחווה.

ציור

ציור זן הוא דוגמה קלאסית של עשייה לליטוש עצמי. העשייה יכולה להיות אמנות קרב, הכנת תה, עשיית אהבה והנהלת חשבונות. השינון והתרגול הבלתי פוסקים מנקים אט אט את הדברים שמפריעים לנו בעשייה כמו תסכול ופחדים ואנו מגיעים בליטוש בלתי פוסק לצלילות. זה נקרא לצחצח ולמרק את הראי האפל.

אין דרך לבטא אופי זה ללא הכרה עמוקה של סדר, חוק, מבנה, משמעת פנימית, קבלה של מצב והשתנות. הכרה זו מקבלת את הלא ידוע והלא צפוי כחלק מהסדר הגדול שמעבר למושגינו האנושיים. זוהי משמעות האנוש הבוגר.

משמעות הכרה זו היא אמונה המאפשרת שלא להימשך לנתיבים של תפיסות אחרות ולהילכד. משמעות מצב זה הנה שיווי משקל על משמעויותיו הפיסיקליות, התחושתיות, הרגשיות. 

הקשיבו לקטע הבא:

מהות ציור הזן היא החתימה של רגע יקר ערך זה. הנחה אחת, זורמת. אותו השם על הטופס, על הצ'ק, על המכתב, על הצו, על הנייר כשרבוט. לאורך ציר הזמן, כילד, נער, בוגר, זקן. בכל פעם ללא דעת אנו פותחים ערוץ, פותחים דלת לתחושותינו, מצבנו, רוחנו. קו תקיף, מהסס, מודע, מרושל, שמח, מכונס, גאה, מסתתר. זוהי הדלת בינינו לעולם הטוען אותנו במצביו.

טעון במצב וספוג בתחושתו אני נותן לחתימה להתהוות ללא מחשבה. העולם נעלם לרגע. רק הצפרדע וצליל היעלמותה במים, רק העלה המהסס בדרכו למטה, רק הרגש המתוק הכואב שעולה בי. אני מתעד את הפעולה חסרת הפנים שלבשה את צורת הצפרדע הנעלמת, את צורת העלה הנח על האדמה בסוף דרכו. פני נמתחות לשפתי הצפרדע הרחבות, מתחדדות לחרטום החולדה, צורתי משתנה, זהותי נעלמת. אני הנוצה, אני הרוח, אני הכובד הגוצי, אני היגון המתעוות. אני הפעולה. התנועה הגדולה זורמת דרכי, משנה צורות לפי היותה וזמנה, נקווית על הדף, נחתמת ונעלמת. על הדף לפני צוחקת אלי תמונתה שנשארה. החתימה נדרשת ממך כאן, אדוני, וכאן, וכאן. תודה. אני חותם שוב ושוב. אני החתום בזה מאשר בזאת כי חייתי, הרגשתי, ונתתי לזה, לזה ולזה ביטוי. 

מושגים נוספים שחשוב לי להזכיר הם:

כדור הספק הגדול

כאשר תפיסתי המקורית מאבדת את הבלעדיות, אני מרגיש שיסודות החשיבה והאמונה שלי מתמוטטים. במצב כזה אני חייב שיטה ועשייה ברורה כמו דוגמאות האמנות שהזכרתי משום שזה יהיה הדבר המעשי היחיד שאוכל להיתלות בו. בלי סדר דברים קבוע שאני מחויב לו בהחלטה עיקשת אני יכול ללכת לאיבוד החל מייאוש ואבדן דרך וכלה במצבים פסיכוטיים. אני מטיל ספק בדרך, בעצמי, בחיים ובכלל. זהו מצב רוח שיש לחצות אותו באמצעות דבקות בפעולה.

כל שדה הוא מפה של יחסים, כיוונים ותופעות. אם אני מכיר רק שדה אחד עבורי הוא בלעדי. מכיוון שזה האמצעי שדרכו אני יוצר קשר עם העולם אני קנאי לשלמותו וקיומו.

עשייה ללא עשייה

כאשר קצב הדברים מערסל אותי או אני אותו, מקום שבו הדברים נעשים מעצמם משום שהפכנו לרבי אמנים בתרגולם ולגבינו נוכל למצוא אותם הנהיגה, בשירותים ובהתגרדות. תארו לעצמכם שהייתם יכולים לצייר כך. בעשייה זו אני פועל ללא הרהור וללא בחינה.

לימוד וחניכה

נהוג לומר בלימוד זן וזה מתאים לכל לימוד:

בתחילה עמקים הם עמקים והרים הם הרים,

לאחר מכן עמקים הם הרים והרים הם עמקים.

לבסוף שוב, הרים הם הרים ועמקים הם עמקים.

ישנם כתבי זן המתארים את שלבי תפיסת המציאות כך:

שדה הדברים

שדה המחשבה

השדה שבו לא קיים ניגוד בין הדברים מחשבה

השדה שבו דבר אינו נוגד דבר.

זה מעניין מאוד משום שבמסורת היהודית שלנו אנו מוצאים את ה''פרדס'' שמורכב מהאותיות הראשונות של: פשט, רמז, דרש, סוד, והוא מקביל ותואם לחלוקה זו של זן ומאפשר לי לבאר בשפה לא מסובכת.

הפשט הוא הדברים כפשוטם. המון דברים ולכל אחד יחס משלו.

הרמז ובהתאמה שדה המחשבה, הוא הבנת היחס הרציף האחד והמשתנה שבין כל הדברים, ובאמת זה דורש הרבה מחשבה.

הדרש ובהתאמה השדה שבו אין ניגוד בין דברים למחשבה, הוא הבנה וניסוח היחס והדברים כנובעים אחד מתוך קיום השני והתפיסה כמייצרת אותם. עם זאת ההוגה עדיין נמצא כאן, מובדל בהתבוננותו ומשחק כתינוק להנאתו בכיווני הדברים.

סוד ובהתאמה השדה שבו דבר אינו נוגד דבר, זה המקום שבו הבנו הכל, איני מובדל יותר בהתבוננותי מכיוון שהפסקתי להתבונן וחזרתי לחיי. הדברים הם שוב  דברים, היחס הוא יחס, ופלא שרוי בכל. ואני הולך עכשיו לאכול כי אני רעב  וזה המעשה הנכון ופלא בפני עצמו.

התהליך איזה אינו קל כלל ועיקר והמדרש היהודי מתאר אותו ואת סכנותיו בחריפות רבה: ארבעה נכנסו לפרדס: אחד מת, אחד הציץ ונפגע -  השתגע, אחד קיצץ בנטיעות – יצא כנגד האמונה ואחד נכנס בשלום ויצא בשלום. 

סיכוי של אחד לארבע. ומשחקים בתודעה צריכים להיערך בזהירות רבה.

יש מגילה במזרח הרחוק שזכתה לגרסאות רבות. היא נקראת איש תופס פר או אילופו של הפר המסמל את התודעה והתפיסה ומתארת את עשרת שלבי הדרך להארה ושלמות תודעתית. השלב הראשון הוא חיפוש אחרי הפר הנעלם או התודעה הבלתי נראית. אט אט היא נגלית והמחפש מצליח להבחין בה, לגשת אליה, לאלף אותה, לרכב עליה, לשחרר אותה, לתת לה להיות לצידו, להיות בלעדיה, להיעלם גם הוא והשלב האחרון נקרא חזרה אל השוק, כלומר חזרה אל העשייה הקיומית. והוא יכול להיות כל דבר: נווד, סוחר, קבצן או מלומד. אולם כאמן של חיים משקלו הסגולי, השיפוט שלו ויחסיו עם הסובב עתה, הם אחרים וגדולים לאין שיעור.

 ספור

היה מתלמד זן אחד מהולנד שלאחר שנות אימון רבות בא למורה שלו וביקש חברות רשמית כנזיר זן. תשובת המורה היתה: האם הענן מבקש חברות בשמים?

הבחור הסיר את בקשתו.

מכיוון שהזכרתי לפני כן את התינוק השלם, אני רוצה להציג לפניכם מושג חשוב במילון הזן. זהו מושג ''הלבנה הלא מסותתת'' ובאנגלית: UNCURVED BLOCK  זה החומר לפני עיבודו וליטושו.

במצב האנושי זהו התינוק השלם עם קיומו. בוכה כשהוא רעב, שבע רצון לאחר ההנקה, ישן כרצונו. אבל אז בא העולם ונכנס בו בעוצמה. הילד הרך לומד את הקשה והכואב והשורף. הוא מסיק מסקנות. הוא מתכונן, והוא מצפה. לרע, לטוב, ובהתאמה מעצב את עצמו לנכון על פי סביבתו. זהו כבר חומר מעוצב על פי סביבתו.

ואז, אולי, מגיע היום שבו אותו תינוק בן חמישים או ששים, מתעייף מציפייה, כוננות ועיצוב בלתי פוסק והוא עוזב את העשייה הזאת. או שמא היא נושרת ממנו כעלי שלכת. למרבית הפלא לא קורה לו שום דבר רע. הוא פוגש את עצמו המקורי מחדש. שוב הוא ''הלבנה הבלתי מסותתת'', אבל כעת הוא מצדו השני של הנהר של ההתנסות.

עם שהביטוי והרגש בשלב זה הנם מיידיים כפעולת עולל, (שימו לב למילה עולל הנגזרת מלעולל, לפעול! ובמקרה שלנו העולל הוא נפעל) הם מגיעים עם העומק המבוגר, הנפלא, המואצל, רב החסד של החמלה, ההבנה, הקבלה, וחשוב מכל, בניגוד לתחושות האשמה, הבושה והחטא הקדמון השכיחים במקומותינו, הם מגיעים עם תחושת המשחק וההנאה על עובדת חיינו, ועל יכולתנו הנלמדת והמתפתחת לחוש את עצמנו, את האחר ואת אינסוף התופעות.

אז מחדש הרים הם הרים ועמקים הם עמקים.

מכיוון שהשתמשתי לפני כן במלים: ''עצמו המקורי'', עכשיו זו הזדמנות להציג מושג זן נוסף: ''הפנים המקוריות''. ישנו קואן השואל: מה הם הפנים המקוריות שלך לפני שנולדת?

אולי תענו אתם לעצמכם על שאלה זו.

סוף