יום רביעי, 16 באוקטובר 2019

חברין כאלף هفرين خلف Hevrin Khalaf / יזכור

לקריאה נוספת:
כתבה במגזין פולטיקלי קוראת

יום שבת, 12 באוקטובר 2019

שבעה שירי אהבה

על עקבות הנמר

גם אני, את אומרת,

קולך מתפשט לאיטו

בצללים הנעים

זהיר החיוך ומאיר

הן נפגשנו אֵי-כבר והנה נפגשים

על עקבות הנמר

רכות הזכורה לי מכבר

במפל השחור של צללי השיער

ושכחתי, נזכרתי, בריכה

וגבים במדבר

מניעים לאיטם פני המים

רשת אור על הסלע הקר

החול, המשקל נעלם

וחומק לצדדים

בודדים רגעיו של הקוורץ השקוף

גופי הצף שוקע עטוף באדוות צוננות,

רשת אור על הסלע,

הו, החול, הו, הזמן!

הזמן שקולו הנמוך הוא קולך העירום

קורא ומרעיד מיתרים

ממיס ופותח דלתות זוהרות

בעינייך ומציף,

הו, גם אני,

בזרם צללים נפתחים

מבורך ועובר

על עקבות הנמר.

האם אתה מכיר את הדבר הזה

אתה יודע, לפעמים, אתה נכנס לחדר מלא אנשים

ומבט של אישה שמעולם לא ראית

מכה בך כמו הבזק של שמש משתקפת

בחלון או מראה.

הנה היא, אתה אומר בפליאה.

אתה לא יודע מי היא

אבל אתה יודע שרק נפגשתם מחדש

והכל נאמר כבר מזמן ורועד וידוע

יש המון אנשים מסביב

ואתה והיא מובדלים וזרים לחלוטין לאירוע.

הכל מסביב נעלם

היכן אתה אומר ליבה בפשטות.

ואתה יודע שאם רק תיגש ותיקח את ידה

פשוט תצאו מהדלת אל עולם אחר.

היא מכירה אותך כמוך אבל עלי למשול בפיתוי

במקום אחר הייתם ביחד.

אבל כאן כבר הכה בך המבט הזה האפל

בחדר אחר של שמש וצל

שם חצית מזמן את העולם

ועלי למשול בפיתוי.

נחלוף אחד ליד השנייה מובדלים בדממה

כאשר ילדינו חובטים על השמשות הסגורות

והגשם בוכה על החלון האחורי המתרחק.

אני האיש את האישה אבל עלי למשול בפיתוי

שנה חדשה

אני רוצה לשים את העט שלי בקלמר שלך

נפתח את שנת הלימודים יחדיו בסוף הקיץ.

אני מאושר להתחבא אתך מתחת לתלבושת האחידה

האדמה נעה מתחת רגלינו

כאשר הכתה רועמת מגרירת הכיסאות והשולחנות

כשכולם רצים החוצה אל השמש

וצלצול הפעמון החשמלי

מוליך אותנו בקילוחים חזקים הביתה.

נשמתם של המורים מפרפרת בתוך קשרי שכלם

רוצים לרוץ אתי ואתך להחליף בעטים וקלמרים

שנה חדשה! שנה חדשה! מנהגים ישנים! מנהגים ישנים!

הלוחות הירוקים חובטים בקירות

השולחנות בורחים לפינות

כל כך הרבה מקום לרקוד

עם מוזיקה לבנה של גירים

ואני אתך באמצע

יד ביד שד אל שד

תני לי לקחת לך את התיק

באמצע בית הספר נשכח את המורים

בהפסקה נאכל ביחד אספר לך סיפורים

העט שלי בקלמר שלך

נפתחת שנת הלימודים.

הו, מציל, מציל

קח את יופיי בידיך

אני בת שבע עשרה

והשנה היא נצח ואמי נרגזת

וגופי מושלם, מושלם.

רצפת החול הלבן,

מרובעים של אור

על קירות מוצלים

ועורי זורח

אני החסקה הכי יפה

שתראה, אתה יודע.

חתור בי, הו מציל,

מציל!

גלים כבדים

שוטפים את כל חופיי

צעצועים מנצנצים

בקיר הגל בתוך עיני

וכשתראה אותי לאחר זמן רב

תהיה לך הוכחה

שהיית אלוהים

כאשר נגעת ביופיי

הו, איזה יופי.

הוראות לצליל נכון

החלילנית צריכה להיות מאוהבת.

באור העמום יש להעמיד במרחק מה

את מאהבה האחרון.

מאהבה הקודם צריך להיות

קנאי דתי עם חרדת נטישה.

החליל צריך להיות חליל עץ

עם דפנות מרובעות

כמו בכנסיות הספרדיות שבאנדים.

הצליל צריך להתכנס על בטנה

ולהתאבך סביב הסרעפת כמו עשן

נספג בצבע של שזיפים שחורים

אל סדקי העץ המעשן.

החליל צריך להאדים

כאשר הצליל נוגע בו.

את החלילנית יש לחמם.

משמיעים לה קולות נמוכים ארוכים

ואז אחרי שהיא נקשרת אחריך

עוזבים אותה לפתע באוויר.

עכשיו את לבדך אומרים לה.

צליל עץ נמוך נפרש מסביב

כאשר היא מביטה למטה אל הקרקע

הרחוקה דרך בטנה המכווצת

קרן שמש ארוכה מהחור שבגג

מתנפצת למטה

היא פוחדת

היא מרחפת

היא נשארת

היא מתחילה להמריא.

הכוהנת

הכוהנת מתפשטת

בחדר אחורי

הכוהנת מתפשטת

לתפילה של יום ששי

במעבר בין שני בגדים

כה עירומה בלי אלוהים

הכוהנת מתפשטת

ונושמת כוכבים

דומינו

לרגעים של אושר צריך לקנות דומינו.

הרדיו שר שיר משנות השמונים

כף רגלך מלטפת את רגלי

על השולחן יש פאפייה חתוכה

קפה שחור ופרוסות עוגה יבשה.

ארוחת הבוקר המושלמת לטעמי.

צריך לקנות דומינו לרגעים של אושר.

האגסים שקניתי אתמול מונחים

ליד האבוקדו הלימון והקיווי

טבע דומם מכאיב לעיני במתיקות

אדוות של יופי עד הפינות

צריך לקנות דומינו לרגעים של אושר

כשאת צוחקת ושרה עם הרדיו

את השיר הישן.

בועות קטנות ועיגולים מתרחבים ונמוגים ללא צליל, המרחב מנצנץ, הפרטים נעלמים. לשים את האצבע במרק. הנה משכתי אותה החוצה חזרה, ואני מתבונן בה כשוטה. פי פתוח מעט, שפתי רפויות. האצבע חמה. אני רוצה לטבול אותה שוב. גופי רוצה ללכת בעקבותיה. לאן החליקו, נסעו, האדוות הקלות של המגע? כיוונן אינסופי, מטרתן נעלמת. נשענות דרך מרחב חסר אומדן הן נוגשות מתרפקות לוקקות חוף אחר. והרי ממני באו. לא. לא כך הוא. במקרה הייתי שם. בר מזל מוגן, אשר מגעו יצא למסע.

סכינים נשלפו בברק, רובי סער ירו, יבשים, חסרי חיכוך מחום הקליעים הטסים, מטוסי קרב כבירים פתלו את דרכם משתחררים ממשקל של השמדה כבדה. בניינים צמחו לגובה, קומות עליונות פוקעות כניצנים חדשים, רשתות של קורים הבהבו, נצמדות ממלאות את החללים הפנויים, האנגרים ענקיים מלאים במזון מסודר ונוצץ. נשענתי על דלתות הזכוכית המחוסמת. אורה של האזעקה הבהב בלבן על גבול הכחול. חלומי שוטט על פני המדפים. אנשים שחורים הרגו או גוועו ברעב במדבר, אנשים לבנים וצהובים סחרו בשומן, ישבו באולמות אין סופיים, או גוועו מסמים ברחובות, אנשים אדומים גוועו מאלכוהול אי שם, אנשים חומים ערפו ונערפו, פקודות מעופפות, כרטיסים פלסטיים, מכוניות חרישיות, אוויר חמוץ, מים מלוחים, נוזלים צבעוניים בבקבוקים ופחיות. גבולות נפתחו ונסגרו, גברים ונשים עלו וירדו ממטוסים, אוטובוסים, מכוניות, נולדו, נהרגו, התחתנו התגרשו נשארו הזדקנו, מתו.

התחושה המוזרה, הקרסטית, של מעבר בין זמנים. אני נעתק בלי להרגיש, משתקף לזמן אחר, חולף בו ומסיים את השיחה חזרה בזמן שבו התחלתי. הנה תמה השיחה ואני נמצא חזרה בחדר שבו עדיין קעריות מרק המיסו נמצאות על השולחן רגע לפני הטעימה. אצבעי רטובה, טיפה מתרחבת על המפה. שיערה של האישה מולי כהה, קווצותיו מזדקרות לצדדים נמזגות לצל. חיוכה אינו ברור ואיני רואה את עיניה. בחוץ נע ענף ירוק באפלת הערב. כוס זכוכית סדוקה על רגל ניצבת על אדן החלון. חול על הרצפה בכל מקום. ברגע זה, במרחק של ארבעים ק''מ מזרחה מת ללא הגה איש עם עור כהה מירי של צלף עם אותו צבע עור. אני מתגעגע. געגועים איטיים. מעוגלים. עש גדול מתחבט מסביב למנורה, ורוד עז נחבא מתחת לצבע החאקי המסורטט של כנפיו. זיכרון משקלו הכבד של תרמיל שטח צבאי עדיין דוחס שרירים ועצמות. צבעו של המרק צלול כהה. גזירי ירקות נמצאים בו. מהמעמקים עד לפני המים.

בעיקר אני חש אימה. ארבעים ותשע שנים מאחורי. עתה אני יודע בבירור כי שבע השנים הראשונות היו נטולות משא לוח כבד זה שלא ברור האם אני נושא אותו או שמא אני רשום בו. שבע השנים הראשונות היו שנים נעלסות. שחיתי באגם חמים. ריחות רותם ותפוז, סרפדים וטעם חמציץ. ביתי היה קיום חסר ספקות, הורי היו רחם חסר זעזועים ובני האדם סביב היו בני אדם ולא מפלצות. הרפתקה חדשה של גילוי פינה בגן לא צפנה טירוף. העזה, נחישות, אפילו כאב, כן. אך אלה היו ישרים וחסרי עיוות מזעזע. בבריכת המים הירוקה נגלו מחליקים, שוהים מעט ונעלמים, מטבעות זהב עמומים בגבותיהם הצרים של דגי קרפיון גדולים. אילניות ירוקות בהירות עם פס שחור ועין זהב זנקו, פותחות את פני המים הנסגרים בצליל יחיד פועם. סיגליות כהות בתוך צל אבנים ירוק קריר מתוק. בית הספר, על כיתותיו ששכנו בצריפי עץ, לא תקף אותנו עדיין בארס מר. בהפסקות רקדנו. כמהתי להילקח בידי הילדות ואכן נלקחתי ולקחתי בתורי. מה רב היה העונג לבחור, לממש את ההשתוקקות החפה חסרת האימה. עיניים שאינן מחשבות, ללא אומדנו של האחר המכריח אותי מיד לאמוד את עצמי ולהימצא חייב.

בתחילת שנתי השמינית טיפסתי בהפסקה על יתד עץ גבוהה מתאזן על כף רגל אחת במאמץ להביט אל תוך חלון הכיתה. הספקתי לקנות לי מבט חטוף על כסאות העץ והשולחנות השרוטים עם השקערורית המוארכת לעפרונות, על הלוח הירוק ואבקת הגיר, על שתי ילדות בודדות ליד דלת הכניסה ואז החלקתי ונפלתי מיד מטה באבחה. לוציפר הנזרק במכה איומה על חטא שלא הבינו כלל. יתד העץ המחודדת מרטה את פנים רגלי ואז הגעתי לחבטה קשה בגיד של חיץ הנקבים שבקעה אותי ועדיין נותרתי עליה שלם. אורכה של חנית היתד הגיע למלוא אורך רגלי. ישבתי, מרחף במאמץ על כריות כפות רגלי, על החוד הקהה. ידעתי בלי לדעת כי אם מידתה של היתד הייתה ארוכה מעט יותר, וכי אם חודה לא היה קהה, משוטח, כי אז הייתי מפולח. המכה הייתה קשה אך לא חדרה את בגדי ואת גופי, אבל ארס האימה נזרק בכוח אל תוכי. הילד לידי חש היטב בגל ההדף של האימה. כה רגישים היינו. או שמא כה אטומים הפכנו. אתה בסדר? שאל אותי בחשש וכאן כבר ענתה האימה במקומי. אני בסדר ענתה. מה תגיד המורה? מה יאמרו? מי? מה הדבר שעליו אסור לדבר? פרקתי את עצמי בזהירות מן הקצה. כאב לי מאוד אבל נשאתי את הכאב חבוי תחת האימה. יכולתי לנוע, אם כך, אסתדר. אסתדר. הו המילון החדש של האימה. באותה אבחה מהפכת של נפילה ידעתי כי כל מידותיו של העולם הן אכן מידות וכי עבור יצור אחר, מידה זו שפגשתי בה, והדיוק המחריד שלה, יהיו סוף חייו. מכה זו על כי נכנסתי לתחומו הממתין. מוקש היה בעולם והעולם נזרע מוקשים כולו. צולע על ירכי חזרתי אל החצר, הכיתה. בסוף היום הפכנו את הכיסאות על השולחנות. הביתה בשמחה רבה, שרנו, שלום אמא שלום אבא, שרנו, נהיה טובים ומקשיבים, המילים נמוגות ואני כבר הייתי עסוק בשכחה. הכאב ידעתי, ייעלם.

בדרך הכורכר הבהירה, שהקיפה את הגן העגול שבריכה רדודה במרכזו, פגשתי בבוקר צונן לפני חמסין, בדרך לכיתה, איש צעיר מגולח למשעי, פניו נעימות והוא חסר זרועות. תהיתי ברפיון כיצד הוא מתגלח ביודעי מאבי את מלאכת סיבון הפנים במברשת העגולה ואת הצורך להחליף להבים במכשיר הגילוח. צינורות כפולים של מתכת, כסופים דקים, עם מפרק במרכזם ירדו משרוולים מקופלים בדייקנות בשתי כתפיו, קמט גיהוץ לאורכם ונסתיימו בזוויות ישרות מעט מתחת למותניו בווים כפולים. על הוו הימני תלתה עם לולאה של חוט משיחה בגוון של חול, חבילה ריבועית שטוחה.

מעגלי הרוקדים הפכו למחושבים. קבוצות נוצרו. העדפות. בחירות. אכזבות, בגדים, ניצחונות. בגן שכנו נערי רחוב שעישנו ושיחקו קלפים וששו לאלימות של חבורה. בפינות הגן האפלות באו לשכון מפלצות.

אֶרס מבוגר הסתנן לבית הספר. צליפות לשונם של המורים, שקרי התלמידים, קונדומים יבשים וקרועים בחול עם פרש כלבים, שריטות בקירות הבניין, זכוכיות מנופצות, שירותים מוצפים. ריח נייר רטוב על הרצפה. סיגריות שכובו על מיכלי ההדחה השאירו פגימות שחורות של פלסטיק קרוש. ליד בניין בית הספר חי שוחט. בהפסקה הלכנו אליו להתבונן. חלף מבהיק נפתח מקיפולו ותרנגולת פעורת צוואר הוטלה הצידה ממשיכה להתרוצץ, זמן כה רב עד לבלי יאמן, עד אשר האטה ונחה על צידה בעוויתות נחלשות. שלוליות הדם, זבובים, ריח נוצות על חול חם ואבק בכל.

מגיל עשר לבשתי מדים מסוג זה או אחר עד שנתי הארבעים. יחד עם כל הילדים יחד עם האחרים. האומנם נשאו גם הם אימה כבדה? לא אדע לעולם. המדים הטובים שלי הבדילו ביני לבין נושאי האימה ושדות המוקשים לנצח. בגיל ארבע עשרה חזינו חבורה שותקת בסרט שחור לבן מקרטע של שמונה מ''מ באשה לבנה נבעלת לחזיר כביר, קילוח זרמתו ניתז בהפסקות איומות, חלבי, דק וחזק על רקע נורא של תקתוק המקרנה הישנה. בהתכתשות בחצר בית הספר הוטל אחד הנצים ארצה וצליל החבטה הקשה של גולגולתו ברצפת הבטון של החצר הגיע עד שער המתכת המסורג. השומר הקשיש הביט החוצה. ריח לחות ישנה עמד מעל הברזייה בחצר. אכן, היינו שמורים היטב. מעבר לשער, כך אומרים, שוטטו רוחות רעות וצמאות לדם נושאות שנאה נפיצה טעונת ברגים ומסמרים שתפקידם שיסוף וקריעה ולא חיבור ובנייה, מחפשות נער שהתחמק מן העקדה באופן כה ממוזל ותמוה ועתה עליהן לסיים את המלאכה אחוזות עלבון מוצדק וחשבונות נקם. בגיל שמונה עשרה אחזתי נשק בגאווה, אצבעותיי ליטפו בחמדה חמוקי מתכת רוסיים יפהפיים וקת עץ אגוז כהה, משבצות בתוך מחסניות מקושתות קליעים נותבים עם חוד אדום מושך לב. תורתי אומנותי. להרוג רוחות. תם ואטום הייתי לגיבור.

שלוש פעמים פגשתי את הגיבור. גיבור המלחמה הנעים, יפה העיניים, הברור, המכוונן, המיומן, הממוקד, הגיבור. פעם אחת הוא היה חי ושתי פעמים כבר לא. אהבתי לחוש את גופי מתנועע בתוך קליפת הסרבל הפתוחה לרוח על פני המדבר הבהיר. זריחות ושקיעות, מרחבים, מכונות גדולות, לוחמים צעירים, מהירות, סכנה, נשים צעירות במדים. הייתי רדום. גולם. הבטחה הייתה באוויר ואני ציפיתי וציפיתי. שם פגשתיו לראשונה. שמו כבר יצא לפניו. הוא היה שקט ויעיל ויפה. פעם הוא הראה לי את האקדח הפרטי שלו והסביר לי את אופן הפעולה. הוא היה נחמד. הוא היה חביב ומאופק. אחי הלאומי, הצבאי, הבכור. הוא היה ילד טוב. הוא היה עדין. הוא היה גיבור מלחמה. ואנחנו, אנחנו היינו נצחיים.

מה הדבר שנשאר מפגישות כאלה? צליל קול, צבע קול, אופן המבט, ברק מקרי בעיניים, גוף בהמתנה, גוף בהקשבה, הוא ידע להקשיב, כן. דריכות, תגובה, אור הפנים, ענן טרגי קבוע סביבו, וסוג של עייפות. אבל בו בזמן גם הדפוס הצבאי, התחושה המגויסת. אבוי, כה טוב אני מכיר כפיתה זו, השליחות המקבעת אותנו לחד מימד בלתי נגיש, הרמטי, עוצמה של מתאבד, אשר גרמה לי לרצות לתקוף מיד, לפתוח ולרפות, להחריב את המימד המתכתי הזה, לעטוף, לרכך אותו, לנצח. קשה ואכזרית היא מלאכת המפגש. הצומת הזאת הסתומה, המשיכה את כיווניה, ואנו הלכנו ונעלמנו כל אחד מעבר לאופקיו שלו. את צלליתו עוד ראיתי פעם פעמיים על ציר הזמן, ואחר גם זאת לא עוד. תם הזמן ההוא, המקומי, זמן הצבא שלי נגמר גם הוא.

יצאתי מתוך זמני אל ארצות אחרות. ניצניי הלכו ונפתחו. במאמץ רב ניסיתי לחרוג מהקסדה שכיסתה את ראשי, עיני, לבי. חלפתי מגוף לגוף, עסוק בתעלומה הנפלאה הזאת, מגיש את גופי שוב ושוב, משחק כדולפין מורעב עם גופים מתוקים. חודשים רבים חלפו ואני שבתי הביתה. לא אותו בית, לא אותו אדם. טבלתי בזמן אחר וכך גם המקום. סמוך לנחיתתי פגשתי אישה צעירה. גופה שאב אותי לריקוד אהבה אינסופי וחסר שובע. בתקופת הביניים שלפני תחילת לימודיי, עבדתי בעבודה מזדמנת במפעל. סחבתי קורות אלומיניום גדולות הוזה על הגוף שאפגוש בערב, ואז, בתום העבודה הסתערנו אחד על השנייה כמו זוג מפלי מים.

אז נהרג הגיבור בקרב ועוד בטרם הגיע לקברו היה לסמל, לדוגמה, לקורבן, למלאך. משא כבד. הסתכלתי במותו המתחולל בעיתונים כגור חתולים שהמוות מתחולל לידו, אחיו נדרס או מורעל. נעתי הצידה.

מנותק מסערת החדשות, ההספדים והתהילה, התקשרתי כמובן, כמו בכל יום בערבו, אל אהובתי. הופתעתי לשמוע כי היא קרובה רחוקה של הגיבור המת והיא שוהה הערב למשמרת אבל בדירתו הריקה עם עוד מישהו מקרוביו. מאוכזב, שילבתי את הצלילים הנאותים של צער, אחוות לוחמים ותשוקה לא ממומשת. אהובתי הייתה מאוד תכליתית. תבוא אלי לכאן, אמרה לי בחן. מה, אמרתי לה במבוכה, זה אפשרי? שטויות, אמרה לי אהובתי בחביבות. הכל בסדר והדירה גדולה. אני מלוכלך מהעבודה, אמרתי, אני צריך לעבור היכן שהוא להתקלח. לא, לא, היא אמרה, קולה כפעמון, תתקלח כאן. סגרתי את הטלפון. הלילה אהיה עם אהובתי חשבתי בהקלה. בדירתו של גיבור המלחמה, חשבתי בהשתוממות. מוזר יהיה לפגוש אותך כך, חשבתי. שרירי קשים מנשיאת הקורות הגדולות, גופי משומן עם כתמי גריז בהירים, הגעתי אל הפרבר שבו היה הבית. בית דירות.

חלפתי על פני מודעת האבל בכניסת השיש עם דלתות הזכוכית, השם המוכר יצר תחושה מוזרה של פגישת מחזור, בתוך מעלית חרישית, עם ריח של מטהר אוויר, הבטתי במראה, נקשתי בדלת בתמיהה, לא רציתי לצלצל, והנה הייתי בזרועותיה של אהובתי. צל חלף מאחורינו. הדירה הייתה שוממת. מבוגרת. כהה. מכתבה, ספרים רבים, שטיח, מרצפות מלוטשות, אביזרים, מזכרות. רשמים חלפו בי כרוח קלה. רעבתי אל מגע העור, אבל הייתי צעיר ומנומס. מלמלתי מילות השתתפות.

אהובתי באה לרחוץ אותי במקלחת. של הגיבור. הסבון, של הגיבור, עורה, תנועת מותניה. התנגבנו במגבת, הגיבור, בשתיקה ובכובד ראש היאים למעמד ממלכתי של אבל. הנה כי כן, הקסדה עדיין ישבה על ראשי כיציקה הגונה.

על השטיח, מדפי ספרים מסביב, ליד מכתבה כבדה, ירכיה לוטפות, שוב השתוממתי לראות באיזו סביבה מבוגרת חיית, גיבור שלי. הזדעזעתי פתאום בצדקנות וחרדה סתומה וחדרתי, מתנועע בעונג דמום מתבונן בחדר. השטיח שלו, מצעיו שרוחו או ריחו עדיין היו טבועים בהם, סוקר את ספריו, רהיטיו.

תן לי סטירה. אמרה לי בחיוך. התבוננתי אליה בתמיהה. שכבנו מכונסים ביחד על השטיח. למה? שאלתי. תן לי סטירה חזרה על בקשתה. אני צריכה שיכו אותי פעם בחודש. הפכתי את העניין במחשבתי. כדי לתת סטירה הייתי צריך להיות במצב רוח של חֵמה עיוורת ועתה הייתי במקום אחר, מסופק ורגוע. טוב, בעקבות הבקשה לסטירה כבר לא הייתי רגוע. אישה מוכה? לא. ממש לא נראה לי. בטח לא היא. גבר מכה? אני? ממש הייתי צריך לחשוב על זה. אבל מדוע? שאלתי שוב למרות שבתוכי ידעתי כי אני מנסה להסיט את הדרישה ממקום אמיתי שאין בו כל היגיון למשהו שכלתני יותר. בטוח יותר. אני רוצה לבכות. אמרה. אני צריכה לבכות. פעם בכמה שבועות, זה משחרר לי דברים. זה מנקה לי את העיניים. תן לי סטירה. עיניה הביטו בי ביציבות ואז התחייכו בעירוב של ציווי, תחינה, פיתוי, עידוד; נו, ביקשה. תכה אותי. בבקשה, בבקשה. ואז, בקוצר רוח מתערפל ונאטם: אל תפחד.

התרוממתי על כפות ידי וניבטתי בה במשך דקה ארוכה. חום גופינו השתחרר ברווח שנוצר בינינו. אמדתי את משקל גופי על יד אחת כדי שאוכל לשחרר את השנייה אבל זה לא היה נוח. הכנסתי את ידי השמאלית תחת עורפה, חש את הבליטה של חוליית העורף ואת פיסוגו של הגב. השיער השחור הדק נפל כמשי כבד, ריחני, על אמת היד שלי כשמשכתי את גופה הבלתי מתנגד לחצי ישיבה. פלומה כהה מתחת לאזנה אל לחיה. היא התבוננה בי ומעבר לי בראש נוטה ובתערובת תמה ומרתיחה של המתנה והשלמה שהפכה אותה לבלתי נגישה. המתנתי כדי להפקיע ממנה את הזמן ולהפוך אותו ואותה לשלי. שקלתי את המפגש בין כף ידי ופניה שוב ושוב. היא נעלמה מראשי. נותר רק המשקל העירום החי ממתין רפוי על אמת היד שלי נמשך אל השכמות והגב.

משהו ניתק בתוכי, אסף את העולם, חלף דרך הזרוע, ימיני המתרוממת, אל כף היד הפתוחה ופגש בנפץ את העור הרך, מטלטל בפראות את הראש הגוף והשדיים. קו עצם הלסת האלכסוני, קווי שיער דקים, פיתולים קפיציים של אפרכסת האוזן ומקצבן הסדור של השיניים מבעד ללחי החלקה נטבעו כזיכרון מרטט בכף ידי. צליל באוזניי שורק וזר.

קול צרצר מבחוץ. מראות וצלילים קמו מחדש בעיני הפתוחות. מבטה האפיל מולי עם החיוורון המתפשט על עורה מול סימן המכה המאדים, עיניה התרחבו והוצפו. היא הרכינה את ראשה אל חזי, נאספה אל תוך ידיי ובכתה תמרורים בקול עמוק כשגופה מיטלטל ואני מוצף חום ותימהון. לאחר כמה דקות חסרות זמן הרימה את ראשה. עיניה זהרו בחיוך מבעד לפניני דמעות. תודה, אמרה לי, אתה לא כועס, נכון?

למחרת בבוקר נסעתי.

חודשים חלפו ואני פניתי ללימודיי בעיר השוכנת בהרים שלילם צונן. באחד מימי השישי באביב, הלכתי ברחוב הראשי שבנייניו אבן מסותתת, גופי כלה צמא בצהריי השרב הראשון לשנה והנה מולי אישה שהכרתי.

נפגשנו בנשיקה זהירה, אומדים אחד את השנייה כזוג חתולים עוין בעונתם. היא נשאה סל קש ועיתון סוף שבוע. ביום האביב השרבי הוחם גופה ממאמץ ההליכה. כשהתנשמה יכולתי להריח חוטי ריח עדינים מעורפה וידיה. חשתי, כאילו ראיתי, את זיעתה מתאגלת מחליקה על שקעי הבסיס המשולש של העָצֶה בסופו של גבה הצר. התרצי לראות את טחנת הקמח הישנה? שאלתי, היא נענתה מיד ואנו הלכנו אל הטחנה הנטושה ליד מלון ישן. פילסתי דרך בלב הולם בצמחיה שחסמה את השער הקטן ונכנסנו לחצר המבודדת, אל המבנה הנטוש. משכתי אותה אחרי במגדל האבן העגול קומה אחר קומה, אל החדרון העילי הקטן בקומה השלישית, תחת חופת נחושת מוריקה מחלודה. שם, דרך החלון הביטו בנו דקל, ויערה פורחת וענפי יסמין כבדים. נצמדנו, מתאבדים בעונג עז. על הרצפה שברי זכוכית ועפר, חליפת ריחות פֶּרש ישן ויסמין לבן. ידי על מתניה, נפנפתי את העיתון פורש דפים פצועים גדולים, נושרים על הרצפה מאחורי.

קולות רוכסן ובד. נוטה, הבטתי לאחור אל הדפים הפרושים. פניו של גיבור המלחמה התבוננו בי מלמטה, מוגדלים, על שער המוסף המלבני. אותו ענן טרגי, אותה יעילות. שלום! אמרתי בהפתעה. הוא שתק. הלילה בביתך… שתיקה. האם אתה זוכר את ימי סיני? רוח קלה של מדבר קמה סביב, ולרגע עלו המרחבים המחורצים הצהובים, מושכים אותי לתוכם. על פני התקיים חיוך עצמאי. סליחה, אמרתי, מתבונן בעיניים האפלות, היפות, ושקעתי, חש את הנייר, את מה שתחתיו, מושך עלי את האישה, עוטה את העירום החם.

צנירי עשן לבן בוהק של פגזי זרחן נזרקו בכוח כלפי מעלה מדופן הגבעה החשופה וריחם הדהד משוכפל שחור לבן, מהבהב במכונות רמקול וזירוקס את קולו של מרינֶטי הפוטוריסט משנת 1900: המלחמה היא יפה משום שבה מתחילה ההפיכה הנכספת של גוף האדם למתכת. המלחמה היא יפה משום שהיא מקשטת שדה פורח בסחלבים הלוהטים של מכונות הירייה. המלחמה היא יפה משום שהיא יוצרת ארכיטקטורות חדשות כמו הטנקים הגדולים והלהקים הגיאומטריים של המטוסים, פיתולי העשן העולים מכפרים בוערים.

נשק יפהפה שטוח. הקימור החלק של ההדק הכהה. מוצלב על החזה, מחסניות מוצמדות עם סרט שחור. מדלת המשרד יורה במזכירה בתרגולת של טיהור חדר. בוקר טוב אומרת לו המזכירה הרוגה על הכסא המסתובב מחייכת, כל כך ביישן חושבת לעצמה בחביבות, הוא לא התבגר כלל, האיש. הזה. הוא מחכה לך בחדר ישיבות היא אומרת לו בחיבה. עם הרימון הוא מהסס. לא נשארו להם מספיק רימונים בפעם האחרונה. הוא לא התבגר כלל האיש הזה. פותח את הדלת ומחליק ימינה, עיניו צרורות ארוכים מעיפות נתזים מהבטון, לוכדות את המחבל, האיש הזה שם על כסא העור המהודר, טוהר טוהר טוהר, הוא לא התבגר כלל האיש הזה, יושב מקפיד שגבו לא יפנה אל הפתח, תמיד זוכר להסתכל אל הגובה, יש מישהו עם נשק למעלה על מדף הבטון, זה התקציר הוא אומר, מהדק את האפוד הכבד, אפשר להסביר באריכות על כוס קפה, הזבובים שבחוץ אינם נכנסים למקום הזה אבל הוא שומע אותם, מזמזמים מעל הגוויות ועוד מעט יבואו גם הכלבים, הוא לא התבגר כלל האיש הזה.

מונית! מונית? כאשר היא... עוצר לידו נגמ''ש, הציריות צורחות בתוך ענן אבק אדום, ארגזי תחמושת של מקלעי הדופן מקישים בפראות, על הדופן הקדמית מרוח חומר אפור, נזהר לא לגעת בו כאשר הוא עולה על דופן המתכת, הוא ראה את המוח הזה ניתז, פעמיים קפה הוא יורה במלצר מאחורי הדלפק, גם קרואסון שקדים, הוא יורה בלקוחות, בודק את הרחוב שעוברת בו תנועה כבדה של שריון, האספלט נכתש לאבק, בבית הוא יורה באשה בילדים ובכלב, בחדר השינה הוא מתכופף דרוך ליד נעלי הבית ומחליף מחסניות, מי שהחזיק קלצ'ניקוב חם לא ישכח זאת לעולם, כל הצעירים האלה עם האם 16 אינם יודעים מהחיים שלהם, הו, אבל הם בסדר. מקצוענים. הכל כל כך התפתח, מאז, הוא לא התבגר כלל האיש הזה.

ילדה קטנה רוקדת מולו במעגל. בחרי בי בחרי בי מתחנן ליבו, היא בוחרת, היא בוחרת בו, שערותיה כל כך עדינות, בסוכה מקושטת בחצר, מרבד פרחים סגולים מאווש תחת בוגונוויליה פראית ענקית, ריח של עכברים, אפלה מסביב, נשיקות ילדים כה עמוקות, בוסר מתוק, בוסר עמוק, בוא נלך כבר אומרת אשתו חסרת סבלנות, הוא ניגש לבוש אפוד קרב, הוא לא התבגר כלל האיש הזה.

מחר יום הולדתך החמישים היא אומרת לו בחיבה מרוחקת כאשר קעריות המרק מתנפצות מהצרורות הארוכים הנברשת נעלמת לחושך מואר בפצצות תאורה, טוהר! טוהר! טוהר! ילדיו קופצים בחדר הסמוך מול משחקי הקרב הממוחשבים הוא לא התבגר כלל האיש הזה. לא.

את הכנת מרק המיסו לימדתי, גבוה וקפדן, במטבח בבית אבן בתל אביב. הייתה שם אישה, חיוכה כשל חתול נעלם, שערה מזדקר לצדדים. מרק המיסו הוא מרק יפני. זהו מרק מאוד פשוט להכנה ופשוט מבחינת מרכיביו. כמרק יש לו תפקיד של פותח הסעודה, פותח תיאבון, וכמרק מיסו הוא בעל תכונות המרצה מתונות וידידותיות. ראשית, אצות. מחפשים בחנות לחומרי טבע וכו' אצות יפניות מסוג קומבו או וואקמה. שים לב לתאריך, ידידי. הן יכולות להחזיק מעמד נצח קטן, אבל רצוי בכל אופן לפחות לבקש סחורה שתאריך התפוגה שלה עדיין לא עבר. בדרך כלל הן מיועדות לשימוש בטווח של שנתיים. באותה החנות חפש גם מיסו. מיסו הוא מין חומוס מלוח ביותר שעשוי מסויה מותססת. נראה כמו משחה כהה שחורה או חומה בהירה. עדיף לא לחקור במופלא. מיסו. אם שיחק מזלך ונתקלת בנאטו מיסו בקופסת פלסטיק שקופה במקום בשקית קח אותו! בעיני הוא מצא חן. בבית, אם לקחת שקית רגילה, מצא צנצנת קטנה ולחץ החוצה את השקית כמו משחת שיניים. יותר קל לקחת מהצנצנת את המיסו מאשר להתחבט עם השקית. את המיסו שומרים במקרר אפילו שנתיים. מה עוד צריך? מעט ירקות. והרי ההכנה: המרק המינימליסטי הזה דומה קצת להייקו היפני. מסגרת מצומצמת חמורה ביותר שבתוכה אפשר ללכוד רגעי קסם מעודנים. לחובבי בוקה של ירקות ועפיצות של סויה. הה!

מנה לשניים עד ארבעה אנשים. קח סיר קטן. קח את אחד מעלי האצות המיובשות. לקומבו יש תחושה יותר פציחה אם אפשר להגיד דבר כזה על אצה, לווקאמה יש מגע רירני יותר. מורי הקשיש היה משרה אותן לעשר דקות ואז אוחז את החבילה החלקלקת וקוצץ אותה לחתיכות קטנות במבט קפדני עד כדי נוקדנות. לי יש שיטה שונה מעט. למנה שבדעתנו להכין, שבור כשליש עלה. את השליש הזה שבור בידיך לפיסות קטנות אל תוך הסיר. הקטן. הוסף מים. ספל וחצי לאדם. מידת קערית. העמד את הסיר על אש בינונית. בחר ירקות. בגלל נטייתי למיסטיקה ואהבתי לשירה יפנית אני בוחר תמיד רק בשלושה סוגי ירקות. ניסיוני המצטבר מראה שהרכב זה אכן מייצר שלמות. האב, הבן ורוח הקודש. האם, הבת וכרטיס האשראי. אני, המחשב והתמיכה הטכנית. סוגי הירקות אינם משנים. הכמות קטנה מאוד. דוגמיות פלוס או פלוס פלוס. נניח שבחרת גזר אחד קטן, עלה כרוב לבן צעיר, בצל ירוק. שים לב לצבעים. ההרכבים יאפשרו לך לבטא את עונות השנה ואם לא תשים לב בחירתך תבטא את מצב רוחך. ברור שהרכב של פטריות לבנות, סלרי ונבטים ייתן תוצאה אחרת, או, קישוא, פלפל ירוק ובצל, כך שיוכל להיות מרק עם חיוך או מרק של כובד ראש וכו'. את הירקות חתוך על פי תחושתך. קיסמים, עיגולים, קוביות או חופשי. המים רותחים! יש קצף! האצות מצייפות! זרוק פנימה את הירקות. החלט מה בהתחלה ומה בסוף. אם תתאמן תוכל להגיע לרמה של אוראקל נוזלי. בדרך כלל ירקות השורש תחילה ואז העלים. מן הגס אל העדין. מהשורשים לעלווה. הירקות ציננו את המים. המים לא רותחים. עוד מעט הם ירתחו מחדש. תן לירקות לרתוח במים מבעבעים לא יותר מדקה ואז הורד לאש מינימלית או כבה. בזמן שהירקות בפנים הוצא כף או שתיים של מרק לקערית. מצנצנת המיסו קח כשליש כפית והמס אותה בקערית עם הנוזלים. לא פשוט. קצת דומה לטחינה. ובכן, עברה דקת ההרתחה, את האש כיבית, הוסף את המיסו המומס לסיר, בחישה מינימלית, ברגישות, לא לעצבן את המרק, סגור את המכסה. המתן ארבע דקות לפחות. למיסו אסור לרתוח כי אז הוא מתפרק. לכן שמים אותו כך. קעריות, כפות, מרק על השולחן. פתח את המכסה. אדים! התבונן בצבע הכהה הצלול המסמל את המעמקים (של בטנך?) ואת הים העתיק, המרק הקדמוני שכולנו באים ממנו ועוד מעט נצא ממנו למנה העיקרית. שים לב לרוגע שבו צפים הירקות. הרהר בבריכה מוצלת בגן בילדותך. (אני נזכר באחת עם סיגליות.) מזוג לקעריות בארשת שלווה. התרכז. קרוץ לנערתך וכו'. בתום המנה בטנך תרגיש נפלא. ערנית ורגועה בו זמנית. זה תמיד עובד. מין קסם שכזה. הפעם היחידה שקרה לי משהו מוזר הייתה ששמתי מנה ענקית של שורש חזרת במרק, דבר ששיכר אותי כהוגן למשך שעתיים. שמור על המידה והכל יישאר נפלא. אישה ששיערה מזדקר לצדדים תלתה את עצמה. אני בטוח שידידתי שנולדה ביפן תוכל להוסיף הערות מועילות. אני בטוח שמורי יוכל להוסיף הערות מועילות לא פחות אודות האנרגיה וכיווני החיתוך של הירקות. ולבסוף גם אני אוסיף הערה שנראית לי מועילה. זה מרק קל ונפלא שעושה רק טוב בבטן. צריכה יום יומית תשפר את איכות היציאות שלך בעליל וכן את ערנותך. בעתות רצון אפשר להשתמש בו כמרק בסיס קל ולהוסיף לו באותה רוח חתיכות פסטרמה קטנות, מעט גרגרי חומוס, אטריות וכו'. היה חופשי! בטא את עצמך! שמח! בתיאבון.

געגועים

גַּעְגּוּעִים

אֲנִי חוֹלֶה אֲהוּבָתִי אֲנִי חוֹלֶה, רֹאשִי צוֹנֵחַ עַל כְּתֵפֵךְ הַמְּדֻיֶּקֶת
כְּמוֹ נֵר הַלַּיְלָה הַחוֹפִי, כְּמוֹ פְּתִילַת מִדְבָּר
אֲוִיר מָלוּחַ אֶת עֵינַי עוֹטֶה וְחוֹל הַדְּיוּנָה הַבָּהִיר נָמוֹג בְּצֵל יָרֵחַ בַּר
שוּב נִשְבָּרִים גַּלִּים בְּקֶצֶף, אָזְנִי שוֹמַעַת אֶת הָרֶסֶס מִתְפַּזֵּר וְנֶעֱלָם,
גּוּפִי בְּגַעְגּוּעַ מִתְכַּנֵּס, גּוּפֵךְ קוֹרֵן זָהָב לָבָן
הָרוּחַ עַל סוּסוֹ רוֹחֵף, זוֹרֵעַ רְסִיסִים מְנַצְנְצִים שֶל חוֹל
כֹּה רְחָבָה יָדוֹ, כֹּה עֲמֻקָּה,
כָּל כָּךְ כְּסוּפָה יָדוֹ, כֹּה עֲמֻקָּה הַחֲשֵׁכָה.
אֲנִי חוֹלֶה אֲהוּבָתִי אֲנִי חוֹלֶה, שְׂפָתַי כְּבֵדוֹת בְּשֵלוֹת,
הַפְּרִי עוֹמֵד לִפֹּל, עֵינַי כֵּהוֹת,
נַשְּׁקִינִי עִם הָרוּחַ, עִטְפִי אֶת כָּל גוּפִי בְּשַׁיִשׁ רַך,
עוֹרְקִים כְּחֻלִּים עוֹטְפִים אֶת הַמִּזְרָח
וּמִמִּצְרַיִם בָּא, רוֹכֵב, עָטוּף אִגֶּרֶת, מִלִּים נוֹשְבוֹת מִן הַגְּלִימָה הַבְּהִירָה
אֲנִי אוֹמֵר ''...הוֹ..., הוּא... אוֹמֵר...''
הַסְכִּיתִי, הוֹ, הַסְכִּיתִי... כִּי שָב הַזְּמַן לָנוּעַ בַּפְּרֵדָה.
עַל חוֹד הַסֶּלַע הָאָפֹר כָּתֹם נָסוֹב הָרוּחַ הַזּוֹרֵעַ בִּקְרָעִים
(עָנָן חוֹלֵף עַל פְּנֵי הַלְּבָנָה הַמִּתְכַּהָה)
וְאֶת עֵינַי עוֹטֵף סוֹגֵר עִם בַּד כָּחֹל,
הוֹמֶה לִבִּי כָּסוּף, נָמוֹג, אֶתְמוֹל
וּבְמֶרְחָק הַהוּא בְּתוֹךְ גּוּפֵךְ הָרַךְ
שָׁם רוּחַ מְתוּקָה לוֹחֶשֶת,
שְכַח, תִּשְׁכַּח,
שָכַח

יום שישי, 11 באוקטובר 2019

אהוד (אודי) אלחנני 1953-1973 / אמן

רישום עדר / אהוד אלחנני

גילוף עץ / אהוד אלחנני / סדנה של רודי להמן

רישום / אהוד אלחנני

"...אינך יכול להיות גבר אם אינך נותר ילד. אז, מרחבי עין הילד כוללים עבר ועתיד והבטחה מסעירה כזמן אחד, האמון והתום מתורגמים לרומנטיקה ומוצללים במרתפי ניסיונות הבשר ל"מי-חיים" מרים כתרופה המחליקה את הקיר שבין היש לשכחה והופכת אותו לשקוף ועמוק וענברי. רק אז אפשר לתרגם את אותה ישות שתקנית, מכונסת ומתפרצת בגלגולה הבוגר נושא הצער. המְשחֵק הופך לחלק מלוח המשחק, הכותב הופך לדף אך מתנת ההתבוננות הנוראה שרק בזכותה אנחנו יכולים לצחוק נשארת וממשיכה לפרום אותנו לאיטה.

בארצות זמני שלי בזמן ניקוי נשק ובחוץ גשם וגשם ניחם אותי אודי אלחנני יפה עיניים וגבוה ומושלם כפי שרק אז היינו יכולים להיות. גברים צעירים. "הגשם יורד טטידל-פום." עיני אורו מיד: פּוּ! הגשם יורד טטידל-פום, היה לו גמגום זעיר רב חן: מְמוסיף טְטורד, טידל-פום! ליבי יצא אליו, אל הבית, התרבות כפי שהבנתי אותה אז, אל אזרחותנו הנסתרת בארץ הספר המשעשעת, היוצרת והמנחמת. ואז, מול א.א.מילן אמרתי את לואיס קרול – אהרן אמיר: בעת בשק ושלי פחזר באפסי חק סבסו מקדו, ונעניתי מיד: הו, אז חלכן היה נמזר ומתי ערן כרדו. איים בגשם. אהוד אלחנני נהרג בקרבות הגולן 1973. "

מתוך מסה עם פטירתו של אהרון אמיר.
לקריאת המסה המלאה:
https://catuv.blogspot.com/2008/03/blog-post.html

אודי / צילום: משפחה

צילום: בני לפיד

קישור לדף הזיכרון של בי''ס בליך עם עבודות אמנות, פרטים ביוגרפיים וסיפור הקרב:
https://blich.tik-tak.net/wp-content/uploadfiles/sites/321/2017/12/311961906-%D7%90%D7%9C%D7%97%D7%A0%D7%A0%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%95%D7%93.pdf

דבי עשב - סוגרת קצוות - תערוכה - על חלונות וחלומות

דבי עשב - על חלונות וחלומות - תערוכה

אוצר: דורון פולק

פתיחה: יום ששי 25 לאוקטובר שעה 12:00

גלריה עירונית, מכון המים ע''ש יוסף וייסמן

רחוב השומר 7

גבעתיים

ימי ביקור:

שבת 20.00-22.00

ראשון, שני 17.00-20.00

יום שלישי, 8 באוקטובר 2019

עדיין / דוד מיכאלי

egg 3, david michaeli, 1993

עדיין רוקד בכיתה ג' במעגלי בן לוקח בת, ידית קלצ'ניקוב מצופה בלכה מעבירה בידו תחושה חמה של ביטחון. הוא לא התבגר האיש הזה. מורות עדיין כועסות עליו כי לא הכין שיעורים. את התרגילים במתמטיקה אינו מבין אבל את מספר הכדורים במחסנית בעלת צורת הקשת הוא יודע לספור היטב. שלושים כדורים חסר אחד, כדי שהכדור הראשון יישלף בקלות, יחליק לתוך בית הבליעה ללא מעצור. שופף על ברכיו מחליף מחסנית, ידית הדריכה כל כך מותאמת לאגודל נמשכת בנקישה מחליקה. קו הלסת נושק למדרגת הקת החלקה, עץ מלוטש, האופק עטוף בכַּנפות הכוונת. הוא לא התבגר כלל מול גוויות צפות על מי התעלה החומים אבל דרכם הוא רואה את הילדה היפה של הכיתה. הוא כל כך מתבייש. הוא לא התבגר, לא התבגר כלל האיש הזה. נשק יפהפה שטוח. הקימור החלק של ההדק הכהה. מוצלב על החזה, מחסניות מוצמדות עם סרט שחור. מדלת המשרד יורה במזכירה בתרגולת של טיהור חדר. בוקר טוב אומרת לו המזכירה הרוגה על הכסא המסתובב מחייכת, כל כך ביישן חושבת לעצמה בחביבות, הוא לא התבגר כלל, האיש. הזה. הוא מחכה לך בחדר ישיבות היא אומרת לו בחיבה. עם הרימון הוא מהסס. לא נשארו להם מספיק רימונים בפעם האחרונה. הוא לא התבגר כלל האיש הזה. פותח את הדלת ומחליק ימינה, עיניו צרורות ארוכים מעיפות נתזים מהבטון, לוכדות את המחבל, האיש הזה שם על כסא העור המהודר, טוהר טוהר טוהר, הוא לא התבגר כלל האיש הזה, יושב מקפיד שגבו לא יפנה אל הפתח, תמיד זוכר להסתכל אל הגובה, יש מישהו עם נשק למעלה על מדף הבטון, זה התקציר הוא אומר, מהדק את האפוד הכבד, אפשר להסביר באריכות על כוס קפה, הזבובים שבחוץ אינם נכנסים למקום הזה אבל הוא שומע אותם, מזמזמים מעל הגוויות ועוד מעט יבואו גם הכלבים, הוא לא התבגר כלל האיש הזה. מונית! מונית? כאשר היא... עוצר לידו נגמ''ש, הציריות צורחות בתוך ענן אבק אדום, ארגזי תחמושת של מקלעי הדופן מקישים בפראות, על הדופן הקדמית מרוח חומר אפור, נזהר לא לגעת בו כאשר הוא עולה על דופן המתכת, הוא ראה את המוח הזה ניתז, פעמיים קפה הוא יורה במלצר מאחורי הדלפק, גם קרואסון שקדים, הוא יורה בלקוחות, בודק את הרחוב שעוברת בו תנועה כבדה של שריון, האספלט נכתש לאבק, בבית הוא יורה באשה בילדים ובכלב, בחדר השינה הוא מתכופף דרוך ליד נעלי הבית ומחליף מחסניות, מי שהחזיק קלצ'ניקוב חם לא ישכח זאת לעולם, כל הצעירים האלה עם האם 16 אינם יודעים מהחיים שלהם, הו, אבל הם בסדר. מקצוענים. הכל כל כך התפתח, מאז, הוא לא התבגר כלל האיש הזה. ילדה קטנה רוקדת מולו במעגל. בחרי בי בחרי בי מתחנן ליבו, היא בוחרת, היא בוחרת בו, שערותיה כל כך עדינות, בסוכה מקושטת בחצר, מרבד פרחים סגולים מאווש תחת בוגונוויליה פראית ענקית, ריח של עכברים, אפלה מסביב, נשיקות ילדים כה עמוקות, בוסר מתוק, בוסר עמוק, בוא נלך כבר אומרת אשתו חסרת סבלנות, הוא ניגש לבוש אפוד קרב, הוא לא התבגר כלל האיש הזה. מחר יום הולדתך החמישים היא אומרת לו בחיבה מרוחקת כאשר קעריות המרק מתנפצות מהצרורות הארוכים הנברשת נעלמת לחושך מואר בפצצות תאורה, טוהר! טוהר! טוהר! ילדיו קופצים בחדר הסמוך מול משחקי הקרב הממוחשבים הוא לא התבגר כלל האיש הזה. לא.

את המלחמה חציתי מוגן בעיוורון

את המלחמה חציתי מוגן בעיוורון. נוסע בין גברים ממתינים, תוקפים, נסים עם מרכבות קרב באדמה בים ובאוויר. צלילי מתכת מתגלגלת ומרסקת, רעם התבקעות הפגזים ונפצי הנשק האישי. החרבות היו מעופפות והולמות בשריון. בשר הדיונות היה חלק כמו בשרנו עד שנקרע, נערף, נשבר, נשפך, ניגר. אחיזתנו הייתה רותחת.

השינה הייתה מאיתנו והלאה. הלילה היה ירוק זרחן. המסכים בלילה היו אש נותבת לשמים. היינו ערים כפי שלא היינו מעולם. היינו עוורים כפי שלא היינו מעולם. היינו בחלום של קרב של תנועה של מהירות של חריקה של חום של דממה עם זבובים של עיניים פקוחות של מבטים ריקים של גברים צפים אל הערב האדום של ציון האל של הצייה. האל של החצייה. חזה ירושלים נשק לחזה תביי, חזה תל אביב נשק לחזה אלכסנדריה. ריח לאבק וריח לחום וריח למתכת וריח לשריפה וריח לבשר וריח לשתן וריח לצואה וריח לדלק וריח לפחד וריח לזעם וריח למוות. וריח לאהבה. חוט דק שבו אני אוחז את דרכי.