שבוע 4 היום ה 24. חציית האלפים.
43 קמ, עליות: 1600 מ'.
הצליח לנו והצלחנו. הקלה, שמחה, סיפוק. עברנו מהצד הצפוני עם ההשפעה הגרמנית, שהמים גולשים לאוקינוס האטלנטי, לצד הדרומי עם השפעה איטלקית, שהמיים גולשים לים התיכון. ישר נהיינו חברים איתם. מדהים שינוי האווירה בין שני הצדדים.
שוב נוכחתי עד כמה חששות וקצת פחדים, נשארים מאחור ברגע שמתחילה התנועה ויוצאים לדרך. נהניתי מכל מטר, לא מיהרנו, לאט לאט התקדמנו וכך גם הגענו, לאחר 30 קמ, למעבר Gotthard לגובה 2,106. לא נשארנו שם וגלשנו ללינה בעיירה Airolo, עדיין בשוויץ אבל האווירה איטלקית וכך גם השפה.
עבורי היה רגע נדיר ברכיבה הארוכה בעליות שהצלחתי להתענן. מעולם לא חוויתי את תחושה של "חוסר משקל". אומנם לא ריחפתי, אבל ממש לא הרגשתי כל משקל, לא של גופי לא של הציוד ולא משקל מנטלי או רגשי. לא בטוח שיש לי את המילים לתאר תחושה זו. טיפסתי על הרבה הרים אך תחושה כזו לא חשתי מעולם. אני חושב שזו תוצאה של רצף מתמשך של ימי המסע, יחד עם תהליך של שיוף, מירוק, ליטוש שעברתי עד כה. אומנם זה היה לפרק זמן קצר, אבל באותם שניות היה עולם שלם שהיה מנותק ממעמד ארצי של זמן, משקל, אורך וכו'. לחוויה היה טעם חדש רענן שהוא לא כל דבר שאני מכיר. מרגיש שאין לי שפה לתאר תחושה זו. יודע שהיא הוטבעה בי. מצפה לשובה בעתיד. ומה הרגשתי ביתר הרגעים? בעיקר שימחה, היה מאמץ פיסי, אבל חלקו בתודעתי היה קטן ובמרבית הזמן אפילו זניח. לא יודע להסביר זאת, נשמע לא הגיוני ולא אמיתי. מבחינתי זה רק מסביר את השפעות נפש, תודעה, רגש ומחשבה, על תחושות גוף. במהלך העליה הארוכה הודתי לרשימה ארוכה של אנשים, תכונות, תורשה, נסיבות, נסיון וגם מזל, שאיפשרו חוויה כל כך משמעותית. הזמן היחידי שהרגשתי כאב שרירים היה כשעליתי במדרגות המלון לחדר בקומה שניה.
בגמר הטיפוס נכנסנו למסעדה, לסלט טוב עם קפה וגם עוגה.... התאים לי לחשוב על "שיא" ועל פסגה. כבר 3 וחצי שבועות אנחנו בתנועה לנקודה זו שהיא שיא הגובה. הגענו. רגשות איכותיים מציפים אותי. ואז? איך ממשיכים לעלות כשיש ירידה? האם תהיה "נפילת מתח" ביומיים שנותרו לרכיבה? האם תהיה ירידה בימים שלאחר סיום המסע? האם זה בידי? שהרי טבעי שתהיה ירידה לאחר כל עליה, חוק טבע.
ואולי התשובה היא במחשבה שאחרי שיא, יש לכוון להעמקה, לאו דווקא להתרוממות ועליה?
רכבנו בירידה תלולה. נזהרתי מאד, אך הקפדתי לא לתת מקום להססנות. רוצה ללמוד את מיומנות "הירידה שאחרי השיא למטרות העמקה". לפני יומיים של ירידות עד לסיום הרכיבה בעיר קומו שבאיטליה. הזדמנות לחקירה, תרגול ויישום.
למדתי בחיי שיש לסיים לפני שמסתיים. מרגיש שקו פרשת המים אותו חצינו היום, הוא תחילת המעבר למרחב חיים חדש שרובו גם מוכר. אנסה להיות קצת חדש, אחר, במרחבים המוכרים אליהם אגיע בשמחה בעוד ימים מספר.
המילה שקיבלתי מתנה היום היא "שקט". היא ליוותה אותי ולחשה בשקט: "המעט הוא הרבה. ה"אין" וה"ללא" - הם הכל".
קצת פילוסופי אך מלא משמעות עבורי. ככה זה מופיע אצלי, כשהתודעה נוסקת ואף מרחפת כענן על פני מדרונות עצומים.
תם חלק אחד, מתחיל האחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה