שבוע רביעי. היום ה 22. 84 קמ קסומים, 1,100 טיפוס.
לא רצינו יום ארוך כזה. לא מצאנו מלונות ונאלצנו לבחור ולהזמין מקום שהוא גם רחוק, וגם בסטיה מהמסלול, עוד 200 מ' טיפוס נוספים בסוף יום, זו תוספת משמעותית.
היום התחיל זורם ומהיר, רכיבה לאורך חופי אגמים, עם נוף הררי שהולך ומתעצם.
ואז הפתעה ראשונה:
כבר ב 09:37 הגענו אחרי 32 קמ מהירים, ומגלים שהמעבורת איתה צריכים לחצות אגם, הפליגה לפני 7 דקות. יש לחכות שעה עד שתחזור. קמנו במיוחד מוקדם כדי להספיק. ועכשיו: לחכות שעה!!!
גם תכנון טוב יכול להתקל במצבים לא צפויים. בדיעבד, יכולנו לחפור באינטרנט ולראות לו"ז, אבל אנחנו לא כאלה מקצוענים במדע המעבורות באגמי שוויץ. מסתבר שזו רק ההתחלה של טעויות טירונים. המעבורת מגיעה, הזדמנות להתבוננות מרגיעה שמעוררת רגשות קינאה על שפע היופי שקיבלו יושבי המקום. אמרתי לעצמי: לנו יש מדבר קסום. האמת, באותו רגע, זה לא ממש עזר. התגברתי והצלחתי להינות מההפלגה הנינוחה. רק עצרה המעבורת וזינקנו אל הדרך כמו קפיץ שהשתחרר וטס אל מעבר לטווח ראייה. מתקדמים מהר כי יודעים שאולי יהיה גשום אחהצ, ויש עוד עליות רבות לפנינו.
רכיבה לאורך כבישים עמוסים, רואה שלט קטן שנראה לי כמו: אין כניסה לאופניים. לא בטוח שזה רלוונטי? מיד אחר כך שילוט ברור של רכיבת אופניים, אני נרגע.
עוצרים את רצף התנועה המהיר כדי להינות מנוף מיוחד של צוקים היורדים אל האגם, קרחונים תלויים ממעל, גווני ירוק רענן. שמים לב שאין רוכבי אופניים סביבנו. אני נזכר שקראתי על קטע סגור. אבל אלי אחי רכב פה לפני 3 חודשים והכל היה תקין. נרגע. ממשיכים.
הפתעה 2:
מחסום בדרך. עבודות בניה בהמשך. סדרן שלא דובר אנגלית מסביר בגרמנית שוויצרית שאי אפשר להמשיך באופניים. יש לרדת בשביל רגלי למעקף של 1 קמ. אין הרבה אפשרויות. לרכב על כביש אי אפשר וזה מסוכן. מתחילים לרדת. זה אתגר לא פשוט. מדרגות יורדות כ 50 מ' לשפת האגם. מילא הירידה, אך השביל מטפס 40 מ' וחוזר ויורד כך לסירוגין. עולים יורדים, 2 קמ. העליה במדרגות עם המשקל של האופניים והתיקים הם מאמץ גדול. מזיעים, מתנשפים ובידי לבחור אם לקלל או לחייך. מילת היום שקיבלתי במתנה מרעייתי סיגל הייתה "נסיון". מניסיוני, תקלות כאלו יכולות להירשם בדיעבד כחוויות טובות. בחרתי לחייך וזה הצליח לי, בין נשיפה לשאיפה של אוויר הרים צלול. לשימחתי גם גידי וגם רמי לא נתקעים לקיטורים. זה מונע דליפת כוחות. למורל במצבים כאלו השפעה גדולה.
מסיימים מיוזעים וקצת מודאגים. כאילו מישהו שם לנו מכשולים.
ממשיכים. ירידה, ממהרים וזה מתקדם מהר. הגענו לקצה האגם היפה שגבה מחיר מאיתנו.
הפתעה 3:
טיפוס מתון אל תוך מפתח נהר גדול. ההתקדמות הופכת לפתע למאבק ברוח פנים חזקה. אם לא מדוושים, חוזרים אחורה. התמודדות אמיתית. לפנינו 20 קמ בכיוון דרום עם רוח פנים. לא מעודד. כשאין ברירה, מגלים גם כוחות נסתרים. משוועים לבית קפה, נאדה. בתי איכרים והרבה פרות. חותרים להגיע לעיירה שאולי נמצא בה משהו פתוח?.
הפתעה 4:
מגיעים לעיירה. מזהים מלון שאלי אחי סיפר שהבעלים נחמדים. רצינו לישון פה אך לא נוצר קשר, האתר שלהם אמר שאין מקום פנוי. נכנסים. אני מציג עצמי כאח של...הם מזהים ושמחים, אך מבשרים שהמטבח סגור ויש רק קפה וגלידה, אם נרצה. אין ברירה נסתפק בקפה. ואז בשיחה איתם מסתבר, שאמא של אחד מהם נפטרה אתמול ולכן סגרו את המלון לימים הקרובים. אנחנו יושבים עייפים. הם, הבעלים זיהו את מצבנו הציעו להכין לנו סלט, על אף ולמרות שהמטבח סגור. שמחנו. התעודדנו.אפילו גלידה הזמנו. יחס כזה הוא מאד לא אופייני. כל נסיונותי לשוחח עם מקומיים הסתכמו בחוויה הדומה לשיחת נפש עם קרטיב לימון ישן, שלא מעונין.
הפתעה 5:
הרוח נחלשה, אין גשם, סיימנו את העליות במצב טוב. כמעט 10 שעות רכיבה. מרוצים עד השמיים. אנחנו בגובה 930 וזה מרגיש "על הגובה".
זה היה יום של הפתעות מסוגים שונים.
יש המתייחסים להפתעות כ"תקלות", ויש כאלה שרואים בהם הזדמנויות. ברגע הופעת התקלה, התגובה הטבעית היא , להיתבאס מקלקול תוכנית או כוונה. אפשר להתנחל ולהיתקע בתגובה זו. אך אפשר אחרת. הכל תלוי ב: "סיפור שאתה מספר לעצמך" (תודה אירית על איזכור זה...). שהרי את הסיפור אני ממציא ואני בוחר מה המרכיבים ומה גודלם. אני לא בעד להפוך כל תקלה למשהו נהדר. תקלה היא תקלה ועלי לקחת אחריות וללמוד איך להמנע מהישנותה בעתיד. רק אחרי שעושים את זה, נשאלת השאלה: עם איזה טעם אתה נשאר בפה, במחשבה? הלקאה עצמית? אובדן ביטחון? מירמור? האשמה?
כאן זה לגמרי בידי ולא בידי המציאות, או בידי אדם אחר. נקודה.
פה הכל בידיי, לספר לעצמי את הבחירות שלי.
מחר צפוי גשם כל היום. נשארים פה גם למנוחה וגם המתנה למזג אוויר נוח יותר. אולי תגיע איזו מתנה בהפתעה?
מה יתאים לעשות או להיות מחר?
רעיונות? עצות? מעבר למנוחת גוף שממילא תהייה....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה