תם שבוע 3 - יום 21, מנוחה בלוצרן שוויץ
רכיבה קלה קצרה לראות את מרכז העיר ההומה, יפה עד כדי ליקוק. כוס קפה. גיחה של שעה היתר מנוחה.
אחרי כ 1,200 קמ, יש צורך להחליף רפידות בלמים. בזמן שהחלפתי את רפידות הגומי, הרהרתי ב "אומנות העצירה". מתאים ליום של עצירה.
הכל התחיל בנערותי, מיד אחרי שקיבלתי רשיון נהיגה, לקח אותי אבא לנהיגת למידה ואמר משפט שמלווה אותי מאז: "נהג טוב ממעט להשתמש בבלמים". מאז, לא רק בנהיגה, אבל גם בחיים משתדל להיות "נהג טוב".
מסתבר שלהרכיב רפידות חדשות זה לא פשוט. צריך למקם אותם כך שלא יעצרו ויאטו, אך לא רחוק מדי מהחישוק. למיקום המדויק יש השפעה גדולה על יכולת בלימה בזמן אמת בשעת צורך. לקח זמן ללמוד איך להרכיב נכון. בזמן זה תהיתי:
איזה כיוונון אני עושה למערכות קבלת ההחלטות עת אני בתנועה, בעשייה?
האם הוגדרו אצלי "הקווים האדומים"?
איך נמנעים מלהפוך קווים אדומים, לתרוץ שמונע העזה, יציאה מאזור נוחות?
איך שומרים על גמישות הקווים האדומים, כל אלו ללא סיכון מיותר? איך כן מעיזים, עם רמה סבירה של סיכון?
אני נוהג לשאול עצמי: האם אתה יכול ומוכן לשלם את המחיר במקרה שלא יצלח? אם התשובה היא: כן, אני לוקח אחריות על ההחלטה, הבחירה והתוצאה.
בימים הקרובים יבחנו הקווים האדומים ביחס למידה הסבירה של מאמץ בעליה שלא התכנסנו בה עד כה, בתנאי מזג אוויר משתנים.
היבט אחר של עצירה ובלימה הוא השלבים:
1. האטה: ברכות סוחטים את הבלם, האטה היא המשך תנועה, אך עם זהירות לתשומת לב. שמתי לב שאם אני נדבק לרוכב שלפני, אני מקטין את שדה הראיה ובכך מסכן עצמי. היה מקרה בשביל צר בצרפת, נצמדתי מידי לגידי רחב הכתפיים, לפתע הגיח מולי רוכב מהיר מאד על אופני שכיבה. כמעט התנגשנו. זה יכול היה להסתיים בבית חולים. למדתי. מאז אני מאט כאשר אני מתקרב מידי. משתדל. זו אומנות לדעת לשמור מרחק מתאים מאנשים, מדברים, בעיקר ביחסים. מרחק הוא גם רמת מעורבות.
2. עצירה: היום ישבתי על ספסל בגדת הנהר הסמוך לביתנו. צפיתי בדרך שהברווזים עוצרים מתעופה לשחיה. הם גולשים על פני המים בגלישה רכה. אם כבר צריך לעצור אז שיהיה נעים, עם חיוך, עם הסבר, עם התחשבות. גם לעצמי וגם עם אחרים. לא קל לעצור כאשר נמצאים בתנועה מהנה משמחת. לפעמים העצירה היא רק ביטוי לתעלול של אדון פחד. ואז עוצרים, בעצם הוא יוצר אותנו. בדרך כלל מיד יופיעו תירוצים שמצדיקים את העצירה, גם אם בפנים יודעים שלא היה בה צורך.
עצירה יכולה לשרת או לשבש. מתי זו אומנות אחת ואיך זו נפרדת אחרת.
3. עצירה בלימה מיידית: לא תמיד מתאים להאט או לעצור ברכות. יש מצבים שיש לבלום מיידית בכל מחיר. זו בלימה קשה, לעיתים מכאיבה, מתחשבת בתוצאה ופחות בדרך או בתגובות. אני משתדל לא להגיע למצבים אלו. אך לא הכל בידיי. לעיתים יש לבלום אחר. לא נעים אך מחיר התוצאה גדול ממחיר אי נעימות. אסונות ותאונות היו נמנעים אם היה האומץ לעצור, על אף ולמרות הכל.
כמה פעמים לא עצרתי אדם אחר ושילמתי מחיר? הרבה. מצאתי שבהרבה מקרים אני מעדיף לשלם מחיר, ולא לעצור אחר, בעיקר בשל אי נעימות וחשש מהתערבות יתר. אני מנסה לצמצם תופעה זו, מצליח בחלק. אמשיך.
וכך מתקרב יום המנוחה לסיומו, יש רפידות חדשות, מוכנים לירידות הגדולות שיהיו אחרי העליה, שם לבטח אתרגל שוב ושוב, האטה, עצירה (למה למהר ולרדת מפסגה? האם אעצור באמצע הירידה, סתם ככה, כדי לשאוף עוד מהסביבה? לא קל לרוכב ממוצע שהתאמץ כל כך בעליה ועכשיו יש לו הזדמנות לגלוש למטה בצהלה).
מקווה שלא אגיע למצב של צורך בבלימה, אם יקרה, אני מוכן ומזומן לבלום לעצור מיידית, גם את המסע הזה, אם יהיה מסוכן מידי להמשיכו. מאחל לכולנו שנפתח את "אומנות העצירה", אך כדי לעשות זאת עלינו להיות בתנועה....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה