יום שני, 7 באוקטובר 2019

שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 23 - שאולי לב, גידי בשן



יום של הפסקה. גשם רציף מספר לנו עד כמה נכון היה לעצור. העמק מלא עננים והמיטה מזמנת מנוחה כולל שינה.
אכן זמן חלום. אחהצ, השמש מבצבצת, הגשם פסק ואני שמח לגלות שאין בי קוצים של חוסר מעש. יוצא לשאוף אוויר הרים עם ריחות של אחרי גשם, ומעפיל רגלית בדרך עולה המסתיימת בבית בודד וספסל ותיק לפניו. מתיישב. מתבונן על המרחב העצום שלפני, מתחתי, וגם מעלי. הרים גדולים. יש להם אמירה. יש להם שפה. אני העובר דרכם, הוא עובר אורח מזדמן שלבד ממראה העיניים, מנסה לאפשר להם להשפיע עלי. מקשיב, שפתם אחרת היא, כדי לשמוע אותה צריך מצב, תודעה מסוימת, לאו דווקא עשייה. מנסה. רוצה.
יושב בנחת וברגיעה על הספסל הפשוט, מביט שמאלה רואה את שעברנו. מביט ימינה רואה חלק מאשר לפנינו. מביט למטה רואה את "ביתנו", שם אני נמצא מאתמול והיום. צופה בתנועת העננים העדינה במעלה הנהר, על המדרון העצום שמולי. לא אלו שבשמיים, אלה של ההרים. רוצה להיות כמוהם מחר בעליות: קל, מרחף, מלטף, משנה צורה ותודעה בהתאם לתנאי הסביבה. מחר אני "מתענן". עם תמונה כזו בראש, העליה תהייה יותר קלה. אני מכריז בזאת, שכמו שביקשתי, קבלתי היום את זה כמתנה. אף פעם לא חשבתי כך. להתענן יהפך מחר לפעולה מקלה ומסייעת. בידי וביכולתי להתענן כל ימות השנה, איזו הקלה. כל כך נדיר המצב בו אני נמצא היום. אין מטלות, נוף נדיר, אויר נקי והעיקר: נפש ותודעה שעברו ליטוש במשך 22 יום, יום יום. אני מבין שלא מספיק לעצור. התנועה הצידה (זו שאיפשרה לי לשבת על הספסל ולהתבונן, להקשיב, לגלות ולהבין), היא שמאפשרת נקודת מבט אחרת, פרספקטיבה. הצדודדות זו היא ברכה, אם מצליחים לעשותה בזמן תנועה. אצלנו, הגשם הביא אמירה. יכולנו להתעקש ולהתמודד ולצאת לרכיבה. הייתי קרוב לזה. מאושר שלא. היו ימים וישנם מצבים שדווקה ההתמודדות היא שמניבה. לא לי היום.. מוכן ומצפה למחר.
במהלך היום התכתבתי עם גל יפה, בין היתר מטפס הרים עם ניסיון רב בהם. הוא כתב לי ששמח שאמצנו את "גישת ההרים". שאלתי: מהי הגישה?
אהבתי את שכתב, למדתי מזה וקיבלתי רשותו לפרסם כאן:

לא בטוח שיש לי את אוצר המילים להסביר מה היא "גישת ההרים" בעיניי, אבל אנסה: 

היכולת לשלוט ולתחם אירועים בהרים היא כמעט בלתי אפשרית, ולעיתים קרובות מאוד אתה יכול ברגע לאבד משהו חד פעמי שלעולם לא יחזור (בין אם הזדמנות, נוף, משאב ואף את החיים) - וזה בסדר.

זו גישה בלי אופטימיות, בלי פסימיות, בלי ציפיות ובלי תקוות - התמסרות מוחלטת לזמן ומרחב ספציפיים מבלי לערוך השוואות ומדידות, מבלי לתת דין וחשבון רציונאלי או אמוציונאלי. פשוט לעשות ולהתמודד.

ברגע שאתה מוריד את היחסיות מהמשוואה, אז אין קשה יותר ואין קל יותר, יש רק את היש והקיים באותו מרחב וזמן שבו אתה נמצא, והיכולות והמגבלות הפיזיות והמנטליות שלך מאפשרות או לא מאפשרות לך להתקיים בתוכו. 

אני מאמין שיגידו שגישת הזן הבודהיסטי דומה מאוד במובנים רבים לגישת הרים, והרי היא התפתחה בסביבה הררית אז זה מתאים - מוטת ההשפעה שלך על האירועים מסביבך היא תמיד פחותה ממה שנדמה לך, ואתה סך הכל חלקיק בתוך הדינמיקה.





אין תגובות: