יומן
ריצה 2 – נועם שיזף - טור מספר 19
מרחק:
16.01 קילומטר
זמן:
1:27:29
קצב:
5:28
דופק
143
מסלול:
ביאריץ
הערות:
עליות וירידות
ביאריץ,
עיירת נופש צרפתית לחופי האטלנטי, לא רחוק מהגבול הצרפתי, הופכת בשיא החורף למקום
מנומנם למדי. הגעתי לפה לנסיעת עבודה עם שותפתי ע', מהקוראות הנאמנות של בלוג
הריצה הזה. ע' משוכנעת שכל עניין הריצה הוא המפתח לאיזו הפרעה נפשית שאני מסתיר,
ובשעה רבע לשש בבוקר, כשבחוץ חושך מוחלט וגשם קל, נראה שהיא צודקת. האור הראשון
עולה פה בשמונה והזריחה לקראת תשע, ומהאוקיינוס נשבה רוח קרירה. אין אף אחד
ברחובות, ואפילו המאפיות סגורות.
תכננתי
לרוץ צפונה לאורך הטיילת, לעקוף את ארמון הקיץ של נפוליאון, ולהגיע עד למגדלור,
בקצה של צוק שנמשך לתוך האוקיינוס. אבל במגדלור השעון הראה רק 1.8 קילומטר, ומשם
היה צריך לאלתר. המשכתי קצת על מדרכות ובשולי הכביש, ובסוף מצאתי שביל אופניים
והמשכתי עליו. הצרפתים הם עם של בטלנים פטפטנים אבל באופניים הם רציניים, והשביל
היה רחב ומסומן היטב. אחרי עוד שני קילומטר, הבתים האחרונים נגמרו והשביל המשיך
לתוך היער. החושך והשקט קצת הפחידו אותי אז הגברתי קצב, ואחרי חמישה הסתובבתי. גם
בדרך חזרה לא פגשתי אף אחד.
*
בשנים
האחרונות אני נוסע הרבה. בכל יציאה מהבית של יותר מיומיים – עבודה, חופשה, קפיצה
למשפחה בשדה בוקר – הדבר הראשון שאני אורז זה נעלי ריצה. עוד בארץ אני בודק את מזג
האוויר ואת מסלולי הריצה האפשריים באזור של המלון או הדירה שאני נשאר בה. ברוב
המקומות אין שום בעיה לרוץ. מספיק לכתוב בגוגל את המילה running ושם העיר שנשארים בה, ומגיעים להמון הצעות
למסלולי ריצה. בדרך כלל גם כתוב שם איפה ומתי לא כדאי להסתובב.
בערים
המסלולים הטובים הם בדרך כלל לצידי הנהרות והתעלות או לאורך חוף הים. דווקא
הפארקים הם לא תמיד פיתרון: חלקם סגורים בערב או מוקדם בבוקר, ויש מקומות מסוכנים
כמו הפארקים במזרח ברוקלין או אפילו מורנינסייד פארק הקטן ליד אוניברסיטת
קולומביה, שם נרצחה צעירה לא מזמן. בחלק מהגנים של טוקיו בכלל אסור לרוץ. גם מזג
האוויר ביפן לא סלחני. בקיץ לח וחם, בחורף קר נורא, ובאביב יורד גשם במשך חודש ללא
הפסקה.
מחוץ
לעיר אפשר לרוץ על חופים, שבילים או בשולי הדרכים. את תקופת האימונים הנוכחית
התחלתי באוגוסט בפורטוגל. גרנו בבית שכור בדרום המדינה ורצתי על דרך העפר שהובילה
ממנו לכביש הראשי. אורך הדרך היה שישה קילומטרים אבל הסתובבתי אחרי חמישה כי היה
שם כלב גדול שנבח עלי בפראות והיתה לי הרגשה שבאחד הימים הוא יעבור מדיבורים
למעשים. אבל האמת היא שכל הפעמים שנשך אותי כלב בריצה קרו על חוף הים בתל אביב.
ביוון יש המון דבורים וצרעות שעסיס התאנים והפרחים באוגוסט מוציא אותן מדעתן, וכמה
פעמים כבר נעקצתי בריצה. אבל בגדול פורטוגל ויוון הן מקומות נהדרים לרוץ, והעליות
המרובות הופכות גם אימון של קילומטרים בודדים לממש אפקטיבי.
באיסטנבול
רצתי דרך כיכר טקסים ואיסתיקלאל, ואז לחופי הבוספורס, בין דייגים וכל מיני גברים
מקומיים שטבלו בים בין הסלעים. מדי פעם אפשר היה לראות צוללת או משחתת בדרך מרוסיה
לים התיכון. בברלין יש מסלולים מצוינים לאורך התעלות אבל צריך להיזהר כשהאדמה
קפואה. חבר שלי יצא לריצה בחורף במינכן, החליק ושבר את הברך.
הריצה
המטרידה ביותר שלי היתה בנור-סולטאן, הבירה של קזחסטאן (כשהיא עוד נקראה אסטנה). לפי
מה שראיתי בחדר כושר של המלון, הקזאחים יותר בעניין של הרמת משקולות ואימוני כח מאשר
ריצה, ובאמת ברחובות הסתכלו עלי במבטים ממש משונים. רצתי על דרך לצידי נחל עגמומי,
וכשנגמרה הדרך טבעתי בבוץ שחור. נור-סולטאן היא עיר מלאכותית שהוקמה רק לפני
שלושים שנה באיזו גחמה משוגעת של נשיא קזחסטאן, על אדמת ביצות פראית.
*
ריצה היא
צורת התיירות הכי טובה. עשרה קמ"ש זו המהירות המושלמת להתרשם מאנדרטאות,
כיכרות, גשרים ופארקים. הריצה עדיפה בהרבה על ההשתרכות הבלתי נגמרת לאורך השדרות והרחובות
בין נחילי התיירים בעיר זרה, עד שהרגליים כואבות. מצד שני, היא איטית מספיק כדי
להריח את האוויר ולראות אנשים ומקומות.
בשנה
שעברה צילמנו בוושינגטון במשך כמה שבועות ממש לפני מרתון טבריה. קמתי מוקדם כדי
להספיק להתאמן לפני ארוחת הבוקר, ורצתי בין הבית הלבן, האובליסק ואנדרטת לינקולן.
כשהייתי צריך לעשות עוד קילומטרים המשכתי מעבר לפוטומק לבית הקברות בארלינגטון
ולאנדרטת המארינס. עד אז, ראיתי את כל המקומות האלו רק בסרטים, ועכשיו התחלתי
להבין דרך הרגליים איך העיר בנויה. חזרנו שוב לוושינגטון באביב ויצאתי לרוץ בדיוק
ביום השיא של פריחת הדובדבן. בוושינגטון יש 5,000 עצי דובדבן שממשלת יפן העניקה
לאמריקאים במתנה והפריחה שלהם מרהיבה לא פחות מזו שבטוקיו. זה כמובן לא הפריע לשתי
המדינות לצאת אחר כך למלחמה זו בזו, אבל את העצים המשיכו לטפח.
הדבר הכי
טוב בריצה בחו"ל זה שהיא מגשימה את השאיפה של כל תייר, וגורמת להרגיש לרגע
כמו מקומי בעיר זרה. את ריצת ההכנה למרתון טבריה עשיתי בניו יורק, לאורך ההדסון עד
השפיץ של מנהטן, ואז במעלה האיסט ריבר עד בניין האו"ם בערך. יש שם רגע שבו
הרציף מתעקל, ואז בבת אחת רואים את גשרי ברוקלין ומנהטן מקרוב, לצדם את גורדי
השחקים של הדאון-טאון, והלב מתרחב מהתרגשות ומיופי.
הבעיה
היא שמה שלא עושים, כל הנסיעות האלו משבשות את תוכנית האימונים. הטיסה בשבת לישראל
היתה בעשר בבוקר, וכדי להספיק אפילו עשרה קילומטרים הייתי צריך לקום לפני חמש
בבוקר ולצאת לריצה נוספת בבורדו, עיר שלא הייתי בה מעולם, בחושך, באחד האזורים
המפוקפקים בעיר. ויתרתי, ואני חושב שזה מעיד על התבגרות מסוימת מצדי.
בסופו של
דבר רצתי השבוע רק שני שליש ממנת הקילומטרים הקבועה (53 קילומטרים במקום שמונים
פלוס), ובעוד שבוע אני טס שוב לוושינגטון. אנסה לעשות השבוע תשעים קילומטר, כולל
ריצת הכנה מסכמת ביום שבת, שאחריה אתחיל בהורדת העומס לקראת המרתון. המאני טיים
מתקרב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה