יומן ריצה 2 – נועם
שיזף - טור מספר 20
מרחק: 38.16
קילומטר.
זמן: 3:21:58 שעות.
קצב: 5:18 דק'
לקילומטר.
דופק: 148.
מסלול: בכל רחבי
העיר ובפארק הירקון.
אני בכושר הכי טוב
שהייתי בחיים שלי. האפליקציה של גרמין מראה שרצתי השבוע 96 קילומטר. אם אני לא
טועה, זה שבוע האימונים הכי אינטנסיבי שעברתי בעשר שנים של ריצה, ואני לא מרגיש
שהוא חיסל אותי.
רצתי ארבע פעמים
באמצע השבוע – כל פעם קצת פחות מ-15 קילומטרים – ועוד ריצה של 38 קילומטר היום
(שבת). 38 קילומטר וחצי, אם לדייק. אבל את חצי הקילומטר הנוסף האפליקציה לא ספרה,
כי הפסקתי את השעון בטעות לכמה מאות מטרים במהלך הריצה. יכולתי להוריד את המטרים
האלו מהמרחק הכולל אבל רציתי שהאפליקציה תרשום לי את המרחק שהתכוונתי לעשות. 38
קילומטרים, לא מטר אחד פחות. אז הוספתי כמה מאות מטרים בסוף. רצתי ברחוב אבן
גבירול דרומה לגן החשמל ואחר כך מערבה לנחלת בנימין וצפונה עד לנמל תל אביב ואז
דרומה על קו החוף עד לעג'מי, ושוב צפונה עד לרידינג, ומזרחה בפארק הירקון עד
לקניון איילון, ושוב מערבה עד לרחוב אבן גבירול ודרומה הביתה.
גם באמצע השבוע הייתי
ממושמע: הלכתי לישון בזמן, קמתי כל בוקר בחמש ועשרה, עמדתי בכל אימון בקצב
שתכננתי. לא עיגלתי פינות, לא ויתרתי לעצמי, לא בגדתי. כמו שהקורא גיא הציע לפני
שבועיים, התמקדתי במהירות השבוע (זה הזמן להודות שוב לכל המגיבים. אני רץ לבד,
והקוראים פה הפכו לי בראש לקבוצת הריצה שלי). עדיין לא היה לי חשק לאינטרוולים
(אני לא יודע למה אני ממש שונא את האימון הזה)
אז במקום זה הקפדתי על הקצב בריצה. את כל ארבע הריצות באמצע השבוע גמרתי
בקצב של פחות מחמש דקות לקילומטר, ואת הריצה הטובה ביותר עשיתי בקצב 4:48 דקות. אם
אני מחזיק קצב כזה במרתון, אני מתקרב לשיא שלי.
כמובן, יש הבדל
עצום בין לרוץ מהר 15 קילומטר ל-42 קילומטרים + 195 המטרים הארורים של הסוף, אבל
המרתון תמיד מהיר יותר מהאימונים. קל יותר לרוץ ישר על כביש מאשר לדלג בין מדרכות
למדרגות, קל יותר כשמגישים לך את המים במקום לעצור בברזיות. במרתון אני אוכל ג'לים
עם קפאין שנותנים סוכר ומרץ (ולא תמרים, כמו באימונים), וכמובן שהאדרנלין גם תורם
לקצב בתחרות – אם כי האפקט שלו יכול להיות מתעתע. ברוב תחרויות המרתון שלי התחלתי
מהר מדי ונשפכתי בעשרת הקילומטרים האחרונים. כל הניסיון שלי לא עזר לי להימנע
מהטעות הזו. אני תמיד משתכנע שאוכל להחזיק בקצב גבוה עד הסוף, ולמעט באותה ריצה
אדירה שבה שברתי את השיא לפני חמש שנים, זה תמיד מתברר כטעות, כי מרתון זו לא ריצה
רגילה. כל השקרים שבן אדם מספר לעצמו בשעה הראשונה נחשפים בשעה השלישית.
פעם, לפני שרצתי מרתונים
שלמים, ראיינתי את אסף בימרו, שהיה אלוף ישראל בריצה באותה תקופה. הוא ניסה להסביר
לי – חובבן שבקושי רץ – את האפקט של 42 קילומטרים. נגיד הציפורן טיפה מציקה לך,
בימרו אמר. בעשרה קילומטרים האחרונים זה הופך לדבר בלתי נסבל, למטרד הכי גדול
בחיים שלך.
ריצות למרחקים
ארוכים בישראל זה מקצוע כפוי טובה, ולמרות שהיו בארץ רצים מרשימים מאוד (רובם
מאתיופיה), אני חושב שהם לא זכו אף פעם במדליה בתחרות אתלטיקה משמעותית, ובטח לא
באולימפיאדה. בימרו סיפר לי שהוא היה ממש קרוב למדליה קבוצתית באליפות אירופה האחרונה
(או אליפות העולם, אני לא זוכר), ובשביל זה הם היו צריכים תוצאה טובה של כל ארבעת
הישראלים. אבל אחד מהם נשפך בקילומטר ה-35, וכמה שהם ניסו למשוך אותו, זה לא הלך.
אני לא חובב של
ריצה כצופה – למעשה, לצפות בריצה זה אולי הדבר היחיד שמשעמם יותר מהריצה עצמה –
אבל אני מעריץ את המרתוניסטים האלו. הקדשתי הרבה מאוד מאמץ לאימונים למרתון תל
אביב הקרוב. בקיץ החלטתי לרוץ חמש פעמים בשבוע, ובחמשת החודשים שעברו מאז החמצתי
לא יותר משלוש ריצות. בשלושת החודשים האחרונים לבדם רצתי כמעט אלף קילומטרים.
ועדיין, לרוץ קילומטר בפחות מחמש דקות זה קשה לי מאוד. בשביל להוציא תוצאה סתמית (מבחינת
המקצוענים) כמו 2:30 שעות צריך לרוץ כל קילומטר ב-3:33 דקות! רק המחשבה על זה
מסחררת. וזה לא שהרצים האלו נחים כל היום ומקבלים מסז'ים. בימרו היה רץ בבוקר לפני
העבודה שלו כמדריך לנוער באיזה מוסד ברמלה. את היילה סטאין, שבגיל חמישים ומשהו
סיים במקום העשרים באולימפיאדת אתונה (!) גילו כשהתאמן בריצה מסביב למרכז הקליטה
שבו גר. בניגוד לנו, החובבנים, הקריירה של המקצוענים האלו, והתמיכה הכלכלית הלא
גדולה שהם מקבלים מהמדינה, תלויה בהצלחה שלהם. תחשבו על הלחץ הזה. בקיצור, אני מתפעל
מהרצים האלו לא פחות מאשר מטום בריידי.
אבל זה עדיין לא
הופך צפייה במרתון למעניינת.
*
יש סיפוק משונה
מאוד בלהיות בכושר אדיר. זה לא שאני מרגיש רענן וקופצני כל היום – למעשה, אני די
עייף מהריצות. זה לא שאני מרגיש חזק במיוחד. נשארתי אותו ציפלון רזה, רק עם שרירי
רגליים מוגזמים. איך אני אסביר את זה? אני פשוט מרגיש טוב. אני לא חושש מהריצות
כמו לפני חודשיים. אני יודע שאני יכול לסיים אותן. אני גם לא מפחד ממזג האוויר. כל
ימי הגשם האלו סידרו לי את הראש.
בריצות הארוכות, של
שלושים קילומטר ויותר, תמיד היתה לי איזו תחושה שאולי אני לא אסיים את האימון. כי
יהיה לי קשה מדי, כי אפצע, או כי סתם אשבר. בשבועיים האחרונים התחושה הזו כמעט
עזבה אותי. בקילומטר ה-33 היום ידעתי שאני יכול להגביר קצב, ושלא תהיה לי בעיה
לסיים. זו הרגשה טובה. גם לעוף על עצמי אחרי האימון זו הרגשה טובה. אבל ההרגשה הכי
טובה תהיה לרדת מתוצאה של 3:25 שעות במרתון, ועל זה אני עדיין לא מעז לפנטז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה