יומן
ריצה 2 – נועם שיזף - טור מספר 21
מרחק:
15.19 קילומטרים
זמן
1:17:12
קצב:
5:05 דק' לקילומטר
דופק
141
מסלול:
וושינגטון די.סי והפוטומק פארק
וושינגטון
הבירה היא עיר בינונית לתיירות ונהדרת לריצה. היא שטוחה, מרוצפת בפארקים ובשבילים,
מוארת ומלאה באנדרטאות ומוניומנטים שמתיש ללכת לבקר אבל כיף לרוץ ביניהן.
בגלל
הג'ט לג, קל מאוד לקום מוקדם לאימון בארצות הברית. ביום הראשון שלי בעיר התעוררתי
כבר בארבע, וחיכיתי עד שבע שהשמש תעלה. התלבשתי היטב ויצאתי, רק כדי לגלות שבחוץ
חם ולח יותר מבתל אביב. הזעתי כמו סוס את כל 14 הקילומטרים אבל ירדתי מחמש דקות
לקילומטר, בעיקר כי כל מי שראיתי רץ מהר בטירוף, ולא רציתי לבייש את המדינה
והציונות מולם. האמריקאים רציניים בצורה מגוחכת בכל תחביב שהם מאמצים, מריצה ועד פארמקלצ'ר.
ביום הבא
יצאתי לרוץ בבגדים קצרים אבל הטמפרטורות צנחו בתוך שעה בעשר מעלות וגמרתי את האימון
בלי להרגיש את האצבעות. גם הייתי תשוש נורא מחוסר שינה. הג'ט לג אולי עוזר לקום
מוקדם אבל בשאר הזמן הוא הורג אותי, במיוחד שאין לי פה וויד אז קשה לי יותר
להירדם. מצד שני, זו הזדמנות טובה להתנקות מהחרא הזה לכמה ימים.
ריצה זה
עניין של הרגלים, ונסיעות משבשות הכל, ככה שזה לא כזה פשוט לצאת לחמישה אימונים
בשבוע. באירופה עוד אפשר לתחזק את הלוז של הבית אבל בארצות הברית הטיסות הארוכות
והבדלי השעות כבר הופעים לבעיה. האור עולה פה רק אחרי שבע, וכמו שציינתי, מזג
האוויר הפכפך מאוד. בזמן שאני כותב את הפוסט הזה אני מנסה לאגור אומץ לצאת לריצה
של 32 קילומטר. בחוץ דמדומים של בוקר ואפס מעלות, שלפי האינטרנט "מרגישות כמו
מינוס שתיים". בוושינגטון וגם בניו יורק יש המון ברזיות בפארקים ולאורך שבילי
ההליכה והאופניים, אבל במהלך החורף הן מושבתות, כדי שהכפור לא יהרוס את הצנרת. גם
זה משהו שצריך לפתור.
*
ראיתי
בטוויטר שהמון אנשים צחקו על זה שבמקרה בני גנץ עבר בריצת בוקר ליד הבית הלבן,
איפה שהתקשורת הישראלית עמדה באותו יום. אבל האמת היא שיש בזה גם היגיון של ריצה.
גם אני עובר כל בוקר ליד הבית הלבן, מהסיבה הפשוטה שהוא והגנים שמשני צדיו הם כמו
אצבע שנמשכת לתוך העיר, וריצה לידם חוסכת 5-6 רמזורים על פני הרחובות המקבילים.
ברור שיש גם משהו מגניב בלהחליף את רחוב פרישמן בשדרות פנסילבניה בתור המסלול
היומי, אבל אחרי כמה זמן מתרגלים לכל דבר, ומבחינת נוחות הגישה ומינימום עצירות,
פרישמן עדיף. מה שנראה לי באמת מגוחך זה שגנץ עצר לדבר באמצע הריצה עם הצוות של
ערוץ 2. הרי זה מוריד את הדופק ומשבש את כל האימון!
ביום
חמישי התחלנו לעבוד מוקדם אז יצאתי לרוץ שעה לפני הזריחה. הרחובות היו ריקים, אבל
באזור האנדרטות הלאומיות כבר היו מי שרצו. האזור הזה של העיר הוא המקום הכי מעניין
לרוץ בו, במיוחד לתיירים. הקפתי בחושך את האובליסק הענק שנבנה לזכר ג'ורג'
וושינגטון, ללא ספק האנדרטה הדרמטית ביותר מכולן. האובליסק נמצא בדיוק מול הבית
הלבן, בזווית של 90 מעלות לגבעת הקפיטול, והוא מזכיר בעיקר זיקפה אדירה, שדי הולמת
את העיר הזאת וכל מה שהיא מייצגת. אני לא רץ לכיוון הקפיטול כי הפארק שם נחצה
בהמון רמזורים, ובמקום זה פונה לבריכת ההשתקפות המפורסמת, היכן שעצרות המחאה
הגדולות נערכות. כאן, על המדרגות של אנדרטת לינקולן, נשא מרתין לותר קינג את נאום
"יש לי חלום" באוגוסט 1963. ביתר הזמן יש פה המון תיירים שמנסים להצטלם
בנקודה המדויקת שבו האובליסק, האנדרטה ובניין הקונגרס מתאחדים על קו ישר אחד – רק
כדי לגלות שיש סטייה של כמה מעלות.
אפשר
לרוץ על גדותיה של בריכת ההשתקפות, אבל השבילים במפלס העליון משני צדיה יפים
ונוחים יותר. אורך
הבריכה הוא מעט יותר מ-600 מטר ורוחבה כחמישים מטר, ואם מקיפים גם את אנדרטת מלחמת
העולם השנייה שבקצה המרוחק מאנדרטת לינקולן, זה יוצא סיבוב של
קילומטר וחצי בערך. כל האזור נקי, מטופח ומואר היטב גם בלילה. אני לא אוהב לרוץ בסיבובים אז אני לא עושה יותר
מהקפה אחת.
בצדה
הצפוני של בריכת ההשתקפות יש את האנדרטה המפורסמת למלחמת וייטנאם – קיר שחור שעליו
חרוטים שמות הנופלים – ובצדה השני את האנדרטה היפה מכולן לדעתי, למלחמת קוריאה.
שם, בשטח מגודר בצורת משולש ירוק, בין שיחים ועשבים, ניצבים 19 פסלי מתכת בהירים
המדמים מחלקת חיילים בסיור. כל פסל גבוה מעט יותר מאדם רגיל, אבל בפסלים אין שום
דבר הירואי או נשגב, כמו שיש בפסל המפורסם של המארינס מניפים את הדגל באיוו ג'ימה.
החיילים הולכים במרחקים קבועים אלו מאלו, עטופים מעילי גשם גדולים, נושאים ציוד
כבד, חלקם מעט שפופים, והם מזכירים בעיקר רוחות רפאים. לא מקובל לרוץ קרוב מדי
לאנדרטאות האלו.
מכאן
אפשר לחזור, לחצות את הכביש דרומה ולרוץ לכיוון אנדרטת ג'פרסון, בין עצי הדובדבן.
אבל אני לא אוהב את הקטע הזה – השביל מלא בוץ, והעצים המרגיזים שולחים ענפים בגובה
המדויק של המצח שלי, ככה שאם אני לא נזהר אפשר לסיים את האימון באופן טראגי (מבזק
ב-YNet: "גבר כבן 45 במצב
בינוני לאחר שנחבט בעץ דובדבן ונפל לאגם"). במקום זה אני חוצה עוד כביש, ורץ
לאורך גדת הנהר אל פארק הפוטומק. על השביל הארוך שמקיף את הפארק אין נפש חיה. האור
עולה לאט לאט, ובצד השני של הנהר ממריאות טיסות הבוקר בנמל התעופה רייגן. רק בדרך
חזרה אני מתחיל לפגוש כמה רצים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה