נחום כהן / תערוכת ציורים חדשים / מכולת דויד / דיזנגוף 242 / תל אביב

 

נחום כהן /  

תערוכת ציורים חדשים /  

מכולת דויד / 

דיזנגוף 242 /

תל אביב  / 

////

///

//

/

הודעה מהשיכון

 

הודעה מהשיכון

 

מִילַה לְבָּשָר

והַרֵי הבְּשוֹרָה

הַשְרִיטוֹת בַּמְכוֹנִיוֹת שֶלָכֶם

הַפְּרָחִים הַשְבוּרִים בַּגִינָה

שַקִיוֹת הַאַשְפָּה הַמְפוּזָרוֹת

הַחִיתוּלִים הַצוֹאִים  

שֶל אִמִי הַגוֹסֶסֶת

שֶאַנִי מַשְליכָה עֲלֵיכֶם

עַל הַמִדְרָכָה הַמִתְנוֹעַעֲת

דֶרֶך אוֹר הַנֵיאוֹן הַיָרוֹק

שֶל מִרְפֶּסֶת הַשִיכּוּן

הַקְלָלוֹת הַשְחוֹרוֹת

שֶאַנִי מְקַלֶלֶת אֶתְכֶם

דֶרֶך גְרוֹנִי הַמְסוּרְטָן,

שְעַרִי הַצָבוּעַ וְמִשְקָלִי הַנוֹרָא

בְּשָרִי הַנוֹפֵל

בְּשָרִי הַמַסְרִיחַ בִּקְפַלָיו

בְּשָרִי הַמְלוּכְלָךְ

בְּשָרִי הַמָלֵא בִּתְרוּפוֹת

לְלִבִּי הַצָהוֹב מִשוּמָן

הַמְאוּכְזָב מְהַבְטָחָת לֵידָתִּי

אֱזְרָע אֶת הַאַשְפָּה הַמוּרְעֶלֶת שֶלִי

הַמְסוּכֶּרֶת שֶלִי,

הַמְבוּטָחַת שֶלי,

הַמְהוּנְדֶסֶת שֶלי,

הַמְהוּרְמֶנֶת שֶלי,

הַמְסוּרְטֶנֶת שֶלי,

הַמַסְרִיחָה שֶלי

בַּרִיצוּףְ הַנָקִי שֶלָכֶם

מִיָד לְאֲחַר שֶיָעַבְרוּ

עֲבָדֵי הַנִיקָיוֹן שֶלָכֶם

מִיָד לְאֲחַר שֶיָעַבְרוּ

הַעֲבָדִים הַסוֹצִיאָלִיים שֶלָכֶם

מִיָד לְאֲחַר שֶיֵלְכוּ

הַשוֹטְרִים שֶלָכֶם

כִּי בְּאֵין בְּשוֹרָה

בָּשָר יֵיאָלֵם

תוֹם יִיטָרֵף

וּדְמָמָה

 

באזור הממוזג

 

בָּאֵזוֹר הַמְּמֻזָּג שׁוֹמְעִים לְעִתִּים

שְׁעוֹת לַיְלָה קוֹרְאוֹת הֲבָרוֹת

תְּנוּעוֹת מְקִיצוֹת כְּטוֹרֵף

אֶל חָלָל גוֹשֵם בּוֹ הַדֹּפֶק הוֹלֵם

לִרְגָעִים, תִּקְרָתוֹ רֵיקָה כּוֹכָבִים.

בַּמָּקוֹם שֶׁלִּזְּמַן-מָהּ יִקָּרֵא קַרְקָעִית

נִצָּבִים קִירוֹת חַבוּקִים בְּחָלָל

שָׂם עוֹלֶה הַקִיסוֹס וְנִצְמָד.

בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ חָבוּקִים אֲדָמָה עֲרָפֶל וְטִפּוֹת

יֶשְׁנָם קִפּוֹדִים, חֶלְזוֹנוֹת נְמוּרִים

חִפּוּשִׁיוֹת שְׁחוּמוֹת וּקְשׁוּחוֹת.

הַתִּקְרָה הָרֵיקָה. הַחַלּוֹן.

מִטָּה רְבוּעַה חֶדֶר רַבוּעַ

בִּנְיָן רַבוּעַ רֹבַע רַבוּעַ

חֲתִימוֹת שֶׁל חֹם מְדַבְּרוֹת;

הַשִּׁדְרָה פּוֹלֶּגֶת בַּדִּים

הַפָּנִים הַהוֹלְמוֹת בֶּחָלָל;

הֶחָשׂוּף, הַמוּגְבָּהּ, הַצָּמֵא, הַשָּׁטוּף

גֶּשֶׁם חַם וְנָשוּףְ וּמַשָּׁב הַשְּׁמָשׁוֹת הֶכָּנוּף

מִבְּעַד גְּבוּלוֹתָיו שֶׁל הַגּוּף,

הַפָּשׁוּט, הַקִּירוֹת,

אֶל, עַל דֶּשֶׁא קָצוּץ נִסְחָפוֹת

דַּקִּים וְדַקּוֹת מִתְאָרְכוֹת

עַל רֹבַע חָשׁוּךְ, גַגותָיו וּצְרִיחֵי כְּסוּפוֹתָיו,

מֵרְחִיפוֹת

סְבִיב אוֹר-תֶּמֶךְ יַצִּיב מְזֻוָּג עוֹלָמִית;

עַמוּדו הַנִּצָּב, הַמִּשְׁכָּן הַמְכּוּכָב,

וְשׁוּב אֶל כֵּסֵּה עֲרְפָּל תַּכְרִיכָיו.

 

 

מאי בגבעתיים

עִנְבָּל גּוּפִי

מַקִּישׁ חֶרֶשׁ

בְּתוֹךְ בְּגָדַי

 

תֶּפֶר הַיְּמָמָה

חַם

בֵּין חֹשֶׁךְ לָאוֹר 

 

עַל מִדְרָכָה לַחָה מִלַּיְלָה

נָחִים 

לִילָךְ וְעִנְבָּר

 

אִלְּמוֹת טִפּוֹת הַסִּגָּלוֹן

וְסְגֻלּוֹת

 

דְמוּמָה מִטַּת פִּרְחֵי הַמִּכְנָף

הַנָּאֶה הַצָּהֹב

 

כּוֹרֵעַ לָלֶדֶת

עֹנֶג

מי שזוכר את ריח המים והצמא בגופו לעולם לא ישמור אותם לעצמו או ימנע אותם מאחר. / צמא / פרק 12 / זמן המדבר

 

DM1993

מי שזוכר את ריח המים והצמא בגופו, לעולם לא ישמור אותם לעצמו, או ימנע אותם מאחר.

צמא

צמא הוא השתוקקות. השתוקקות לא ממומשת היא עינוי. צמא הוא עינוי. המחשבה לבדה על צמא גורמת לנו מצוקה. תחושת הצמא חזקה ותוקפנית הרבה מעבר לקיבול ולצורך הפיזי האמיתי. תחושת הצמא נשארת  הרבה אחרי שמילאנו את צרכינו הפיזיים. דופן הגרון והוושט ירגיעו את עצמם רק אחרי שתעבור בהם כמות מים שתהיה שוות ערך לפחד ולהשתוקקות. תחושת הצמא היא ביטוי ישיר לאיום קיומי. הלחות והנוזלים המזינים התומכים והשוטפים אותנו הם טכנולוגית הבסיס והמקור שלנו כיצורי עולם זה. הדים עתיקים המאוכסנים בזיכרון גופינו מתאבכים ומהדהדים בנו בשעת מצוקה.

כאשר חיכי יבש ולשוני יבשה וחמה, ריאותי היבשות מעבירות בחריקה את האוויר והשתן שלי גבישי, אז אזני וראשי הכואב מהדהדים בקולות הרחם ולפניהם קולות הים הגדול, המרק הביולוגי חסר הגבול. אני זוכר בתאי גופי את ריח המים. כחלוצי יבשה אנחנו נושאים בתוכנו את בועות המים בשקיות מתוחכמות של קרומי התאים, מחברים אותן אחת לשנייה במבנה מופלא. אנחנו חולפים בסביבה מכאיבה ביחסי גומלין קשים מיובש וחוסר, מלקטים וקולטים את מימינו כדי שנמשיך להתקיים, ומחזירים את מימינו כמעט מיד לאחר שהרוו את רקמותינו. אף אחד אינו יכול לשמור מים. אין מים פרטיים במדבר. בעולם. אין בנמצא בעלות על מים. אנחנו מחזירים את המים לעולם בנשימה, בהזעה, בהלחתה, בהשתנה, בכל פליטה מגופינו ובגופינו החוזר לאדמה. העולם כולו חולף דרך אותם המים. המים זוכרים את ראשיתם. המים זוכרים את סביבתם. בעוברם באפיקים היבשים של גופי הם מעצבים מחדש את דפנות הערוצים של עורקי ותאי, גורפים סופחים משנים ומחליפים זיכרונות מים ישנים בחדשים. זאת הכמיהה לזרימה ושינוי אשר צבעה המקורי שב אליה במדבר, בצאתי אל היבש, בצאתי אל הריק.  אני מחליף את מימי העומדים. מי שזוכר את ריח המים והצמא בגופו לעולם לא ישמור אותם לעצמו או ימנע אותם מאחר.

כמו שקיות מנוקבות אנחנו מנסים לחצות את השטח היבש שהים הגדול עזב אותו לנפשו לפני זמן כה רב. שם, כאשר אנחנו דולפים אפשר לחוש את הגעגוע למים. מים צלולים, מים כהים, מים לבנים, מים ירוקים, מים שחורים, מים זורמים, מים מעטים, מים עומדים, מים נופלים, מים מסריחים, מים מטפטפים, מים נעלמים, מים שקופים, מים שוטפים, מים רבים, מים חומים, מים עכורים, מים כחולים,  מים עמוקים, מים רדודים, מים רועשים, מים גבוהים, מים שקטים, מים רחבים, מים נקווים, מים מתוקים, מים מרים, מים מלוחים, מים יורדים, מים עולים, מים אדירים, מים קטנים. מים חיים.

זמן המדבר 

 

הנה הבוקר

 עקדה. 1993. דוד מיכאלי

הנה הבוקר

 

עַל זְוָעָה וְעֹנֶג לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ

עַל הַבַּרְזֶל הַנּוֹפֵל וְהָאֵשׁ

וְחֹל קַר לִפְנוֹת בֹּקֶר

עַל כְּתוֹבוֹת וְקִירוֹת לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ

עַל מִיתוֹת וּכְנִיסוֹת

עַל הַחוּט הָעוֹבֵר כְּשָׁנִי

מִתַּחַת לַקַּרְקַע וּמִתַּחַת לַשָּׁמַיִם

עַל כּוֹסוֹת הַקָּפֶה וְהַדָּם

וּבְרֵכוֹת הַשְּׂחִיָּה

 

אִמָּאאא! אִמָּאאאאאא! אִמָּאאאאאאא!

 

הִנֵּה הַבֹּקֶר וְהָרְחוֹב

הַחַיִּים הֵם כַּדּוּר הַבְּדֹלַח הַקָּרִיר שֶׁלְּךָ

הַמַּשָּׂאִית הָעוֹמֶדֶת נוֹתֶנֶת לְךָ תְּשׁוּבָה

וְכָךְ גַּם הֲמֵיְל הָאַחֲרוֹן שֶׁקִּבַּלְתָּ

הַאִם אַתָּה מַקְשִׁיב?

הַאִם אַתָּה מַקְשִׁיב?

 

אִמָּאאא! אִמָּאאאאאא! אִמָּאאאאאאא!

אִמָּאאא! אִמָּאאאאאא! אִמָּאאאאאאא!

 

עוֹד לִפְנֵי הַשְּׁאֵלָה מָסַךְ הָרְחוֹב מִסְתַּדֵּר מֵחָדָשׁ

שְׂפַת הַמִּדְרָכָה עוֹנָה לְכַף הָרֶגֶל

עָלָה הַבּוֹהִינְיָה עוֹנֶה לַכְּנִימָה

וּבְרַק הַתִּיקָן עוֹנֶה לַשַּׁיִשׁ הַמְּלָאכוּתִי בַּמִּטְבָּח

קְלִיעִים נִמְשָׁכִים אֶל הָאוֹר

מִצִּדּוֹ הַפְּנִימִי שֶׁל כַּדּוּר הַבְּדֹלַח.

כַּסֵּה אֶת רֹאשְׁךָ

עָשֵׁן אֶת עֵץ הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלְּךָ

הִתְבּוֹנֵן בְּבָנֶיךָ וּנְכָדֶיךָ כְּשֶׁהֵם

עוֹד רַק תְּחוּשָׁה עֲמוּמָה

הָאֲדָמָה כָּל כָּךְ שְׁקוּפָה

הָאֲדָמָה כָּל כָּךְ צְלוּלָה

קוֹרֶנֶת בְּדֹלַח.

 

אִמָּאאא! אִמָּאאאאאא! אִמָּאאאאאאא!

אִמָּאאא! אִמָּאאאאאא! אִמָּאאאאאאא!

אִמָּאאא! אִמָּאאאאאא! אִמָּאאאאאאא!

 

עַכְשָׁו לְהַרְחִיק

לְהַרְחִיק מְאוֹד מֵעֵבֶר

לְקַו 63 וּשְׂפַת הַמִּדְרָכָה הַלַּחָה

מֵעֵבֶר לְמַבְרִיחֵי הַנֶּשֶׁק וּפְצָצוֹת הַתְּאוּרָה

מֵעֵבֶר לְזוֹנוֹת הַקּוֹקָאִין הַלְּבָנוֹת וְהַשְּׁחֹרוֹת

וּמֵעֵבֶר לְדַפֵּי הַסְּפָרִים שֶׁנִּסְגָּרִים בְּרֹךְ כָּתוּב

לְהַרְחִיק עוֹד מֵעֵבֶר לְגַלֵּי הֶחָזֶה

וּפִטְמוֹתָיו

הַרְחֵק אֶל אֹפֶק הַדֹּפֶק

וְאַחֲרָיו

אֶל מֵעֵבֶר לוֹ שָׁמוּר

בִּסְפִינוֹת, צוֹלְלוֹת וּמוֹקְשֵׁי דָּם

מַבִּיט בִּי דֶּרֶךְ מֶרְכַּז הָעַיִן הַשָּׁחֹר

מִדְבָּר שֶׁל אוֹר.

הבושה

 

דמון. זירוכס על עץ. מיצב. 1993. דוד מיכאלי

הבושה

קטע מתוך הסיפור "הבריכה". גבריות וזיכרון 2006

אמאאא! אמאאאאאא! אמאאאאאאא! הילדים בחצר בניין השיכון מחוץ לחלוני צורחים כשאני כותב את המילים. הקולות ממשיכים לחצות את השכונה דרך זמן קפוא. אמאאאאא! תזרקי לי את הכדור. אמאאאא! תזרקי לי את המחברת. אמאאא! אני הולך! אמאאאא!, מאאאאאא! מאאאאא!  צועק הילד הרץ בשדות ארגמן אחרי נשמתה הלא נראית של אמו ההרוגה. חיילים אחוזי פחד מתכווצים ברכב משוריין. יאמאאאאאאאאאא! יאמא! יאמא! יאמא! צורחת ילדה על שולי המדבר, נשימתה נפסקת, כשהזקנות חותכות בין רגליה. עולמה נופל בפסים אדומים לתוך בורות שחורים. יאאמאאאא! יאמאאאה! יאמאאה! שיירה נשרכת של עבדים חטופים. מאמא! מאמאאאאא! הולך הקול לאיבוד בערבה. שלג. גוף לבן נשמט אל מחראה קפואה. שדות האורז מוצפים, גופה נעטף מסכים של אש. מות עריסה בירי מכוון מול הר הברכה. ולד מת מונח בשלולית נוזלי רחם ודם על חיפוי פלסטיק דמוי עור במונית צהובה של חסד מול מחסום צבאי. זכור. אזכור. הדמעה מושלמת. נופלת בקולות עמוקים פוערת גרונות של לילה. עורי נכרך עלי בסחבות. היכן אני?

התקתוק. מתוך מערבולת הכלום לובש התקתוק צורה של כדור שעיר צהוב נחבט ברשתות ניילון של מחבטי גראפיט. אל מבוגר, שערו כסוף, מכנסיים קצרים לבנים, חולצת פולו, כרסו לפניו, חבט במיומנות אל אלה כבת ארבעים, חולצה צמודה בגזרת צוללן, מכנסיים קצרים אלסטיים שחורים, שמלנית קטנה. על בסיס גבה זנבנב, מתקן קטן בחגורה עם כדור טניס פרוותי צהוב. טלאי שפנפנת טניס. זיעה צודקת על צווארה אל שדיה המוחזקים. חבצלות חוף כורכר לבנות. קשישות פטריקיות בשיער כסוף כחול וריש גרונית שיחקו ברידג' בפאוויליון עץ מוקף דשא בופאלו ירוק. קפה הפוך בספלי חרסינה עבים, קצף בחוש יוצר את מעגל ההשתנות של המוחלט בצבעי זהב וקרם. ממרחק מעבר לדשא קולות קטנים על פני המים הכחולים של הבריכה. מועדון הכפר. רעידות אדמה קטנטנות מתערבלות תחתיו. התקתוק. חדשות.

פריחת הפגז נפתחת באיטיות קורעת את ידי, רגלי, חזי, פני. חבצלות פלדה משוננות. אני לא מאמין. אני לא מאמין. איפה היד שלי? משטה משוחה באדום אחוזה ביד אפלה. אני לא… אמאאאאאא! אמאאאא! אמאאאאא! הילד הקטן אוחז בעווית את סורגי שער גן הילדים. כמובן שאני מטפח לוחם. לוחם שלי. שניצלים וקטשופ וקורנפלקס. שמור עלי. האבן אחוזה ביד הקטנה. כדור המתכת שוקע לאיטו דרך המוח הרך אל קרקעית הגולגולת באמבולנס המיטלטל. מאא! אמא! אמאאאאאא! בוכה הילד הנופל, מפל העולם גועש. שוקולד? שוקולד בלגי? עטפי אותי במארב. בהפגזה. בגשם. את הבלתי נסלח. תשוקתי משכפלת את עצמה עוד לפני שגמרה לצאת אל הגוף המתקשת מתחתי, מתאבנת מתבוננת חסרת ממדים לגרעיניות פניצילינית שחורה מתקשה באור נפלטת ממכונת צילום. מאוחסנת בנרתיקים. מחכה להיוולד. הולכת לאיבוד. קופסאות אפלות. קברי נייר. מהו האלוהים שלך אדוני? הם שואלים אותי בידידות, חולדות רצות בין רגליהם במקדש המתמוטט האפל   ---

קולו של רחפן מנסר בעוצמה, משולח, מאומץ מעבר לגבולותיו. גופו הקל משוח באפור מבריק מתעופף ומבזיק בעקבות אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא הטירוף אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא המשולח אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא אל הקצה. חורג מפני הקרקע, עולה לאוויר, מחליק בשיגעון פוטוריסטי מתהפך על גבולות הממדים, אחוז בהוראות רדיו מדויקות בידי גברים סקרנים בשדות הבטון הקשים. נשים ירוקות זרחניות בעדשת מכשיר לראיית לילה, נאנסות במדבר בידי גברים ירוקים כהים. פילגש במדבר. שמור על הילד. אלוהים, שמור על הילד. גברים צעירים במדים אפורים. נשים צעירות במדים אפורים. עובדים זרים. המנועים הגדולים אינם יכולים להקשיב עכשיו לכלום. בצריחה נדחף הכסא אל תוך גבי ונושא אותי על כנף רועדת לעיר חדשה. מלונות יפהפיים. לא יאומן. הורד שתיים אש. הקנה רוקע בקול. צלילי-על מרצדים קליפות טומוגרפיות שקופות מתפצלות רועדות עם חללים חדים. אחרון בזרחן. עשן זוהר ניתז בסילונות עולים מפני הגבעה. דפנות משוריינות. ריח שמן מנוע. ריח ירי. אוושה משולחת פתוחה של קשר. שמע. שמעי. ששששששת. שששששת. ששששמע. אמאאאאאאאאאאאא. תזרקי לי כסף למסטיק. סוֶודר. צבע הרעם. מה צבע הרעם? שמע. שמע. שומע. בסדקים העמומים שבין היום ללילה ובין הלילה לבוקר מתאדים מראות בזמן שגופי מתרפה, נוגע באורך הקשת של גופך המאוהב.

האם את מרגישה את הלווייתנים הגדולים מתבוננים כלפי מטה והלאה בעומק הנורא? שביל של תקתוקים שוטף את גופם. מאות מטרים צפופים, מעליהם על פני המים הכבדים, הנעים, מדלגות הקריאות הקטנות מבריקות לרגע ונעלמות. האם את מרגישה את השריקה הסונארית האיומה של כוחות הצי נוקבת את הים הגדול? קורעת את תיבות התהודה הביולוגיות, מוציאה אותם מדעתם, פולטת אותם מסונוורים מוכים אל החופים. ראשי על הכר, עווית חיוכי הולכת ונמוגה. שלווה על פני. האושר. האושר. שוקע לאט ראשו של האיש. מאפליה מכסה את לבי. לילה טוב מתוק שלי. לכל הילדים האלה יש אמהות? הייתי שואל את עצמי בתימהון, ילד מתבונן בחבורת הרחוב הפרועה והאלימה בגן העירוני. כן, אני עונה לעצמי לאחר הרהור. כנראה שכן. מוכרחות להיות להם אמהות. אבל היכן הן? אנחנו הבינה המלאכותית של החיידקים. דרום מערב הוא מקומו של הבודהא של החמלה. הבושה. 

 

ולס עם ריימונד צ'נדלר.

אִשָּׁה כּוֹתֶבֶת

עַל אִשָּׁה

שֶׁחוֹקֶרֶת פְּשָׁעִים.

אִשָּׁה מְעַצֶּבֶת אִשָּׁה

עִם אַרְבָּעָה קְלָפִים

שֶׁל בְּדִידוּת:

יְתוֹמָה,

מְעֻקֶּרֶת,

מְצֻלֶּקֶת,

מְאוֹנֶנֶת.

עִם אַרְבָּעָה קְלָפִים

שֶׁל שְׁלִיטָה:

חוֹקֶרֶת,

נוֹהֶגֶת, עַל אוֹפַנּוֹעַ,

מִתְכַּתֶּשֶׁת,

לוֹקַחַת, מְאַהֲבִים.

הָאַבִּירָה הָאֲפֵלָה שֶׁלָּנוּ

וְגותָ'אם סִיטִי הִיא צַ'יְּנָהּ טָאוּן

שֶׁעַל הַיָּם הַתִּיכוֹן.

בַּעֲלֵי הַהוֹן הֵם הָאֵלִים. תָּמִיד הָיוּ.

נְטוּלֵי הַהוֹן הֵם רַק חֹמֶר. תָּמִיד יִהְיוּ.

שִׁבְעַת הַחֲטָאִים הֵם שִׁבְעַת הַחֲטָאִים.

הַזָּרִים הֵם עֵדָה בֵּין יֶתֶר הָעֵדוֹת.

הָרֹעַ שָׁכִיחַ וְזוֹעֵם.

אִשָּׁה כּוֹתֶבֶת

סִפּוּר בַּלָּשִׁי אָפֵל

בְּתֵל-אָבִיב, יִשְׂרָאֵל.

הִנֵּה הַלְּאֻמִּיּוּת הוֹפֶכֶת לְאוּרְבָּנִיּוֹת.

לְאָן, תָּמִיד אֲנִי שׁוֹאֵל,

לְאָן עָפִים הַבַּלָּשִׁים

כְּשֶׁמַּגִּיעַ הַדַּף הַלָּבָן הַקַּר הָאַחֲרוֹן

שֶׁבַּסֵּפֶר?

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר,

אוּלַי זוֹ אַהֲבָה.

 

ולס עם ריימונד צ'נדלר. כליא ברק. דריה שועלי.

 

צילום: תומר אפלבאום, הארץ

דריה שועלי. כליא ברק. ולס עם ריימונד צ'נדלר.

אישה כותבת על אישה שחוקרת פשעים. אישה מעצבת אישה באמצעות ארבעה קלפים של בדידות: יתומה, מעוקרת, מצולקת, מאוננת. ובאמצעות ארבעה קלפים של שליטה: חוקרת, נוהגת על אופנוע, הולכת מכות, בוחרת מאהבים. אבירה אפלה בגותאם - צ'יינה טאון, שעל הים התיכון. הדקלים מתכופפים ברוח. אספלט, בטון וכסף. בעלי ההון הם אלים. נטולי ההון הם בני תמותה חסרי שם. שבעת החטאים הם שבעת החטאים. הערבים הם עדה בין יתר העדות. הרוע שכיח וזועם. אישה כותבת סיפור בלשי בתל-אביב, ישראל 2022. סמן של החלפת הלאומיות באורבניות. לאן עפים הבלשים כשמגיע הדף הלבן הקר האחרון בספר? בסופו של דבר, אולי זו אהבה.

אגור שיף / אשמתו של פרופסור שיף PROFESSOR SCHIFF'S GUILT

PROFESSOR SCHIFF'S GUILT

is among Publishers Weekly's Books of the Week.

"Our favorite books coming out this week":

https://www.publishersweekly.com/978-1-954404-16-8

"A daring post-colonial satire about a professor who inadvertently gets wrapped up in human trafficking in modern-day Tel Aviv . . . The author takes a clear-eyed view of the horrors of slavery and its present-day consequences . . . It’s a blistering skewering, and as sharp as it is funny."

―Publishers Weekly (Starred Review)

Schiff (The Latecomers) delivers a daring post-colonial satire about a professor who inadvertently gets wrapped up in human trafficking in modern-day Tel Aviv. Agur Schiff, 63, tries to collect a debt from a lawyer who, in lieu of money, “gives” Schiff his cleaning lady, an undocumented migrant named Lucile, as “payment.” Schiff is deeply offended, but he immediately falls in love with the wise and beautiful Lucile. He pays her to work as a companion to his wife’s wealthy, 104-year-old step-grandfather, who soon proposes marriage to Lucile, to the lovelorn professor’s dismay. But before there can be a wedding, Lucile’s husband shows up demanding a blackmail payment, and Schiff tips off the immigration authorities. The husband flees, but Lucile is then herself deported. Distraught over losing Lucile, the professor travels to an unnamed West African capital where the shipwrecked remains of his ancestor’s merchant vessel are now in a museum, and where Schiff reckons with his family’s involvement in the slave trade. The author takes a clear-eyed view of the horrors of slavery and its present-day consequences without slipping into didacticism or sacrificing the humor of his protagonist’s absurd actions. It’s a blistering skewering, and as sharp as it is funny. (May)

מרינה צויטאיבה / פּוֹאֵמָה שֶׁל סוֹף / קטע מפואמה / מרוסית נטלי גוטמן

מרינה צויטאיבה / פּוֹאֵמָה שֶׁל סוֹף

מרוסית: נטלי גוטמן

הָאַהֲבָה – בָּשָׂר וָדָם,

צִבְעָהּ? בְּדָמָהּ שְׁטוּפָה.

חָשַׁבְתָּ שֶׁאַהֲבָה – הִיא סְתָם

סְבִיב הַשֻּׁלְחָן שִׂיחַת הַשָּׁעָה?

יְשִׁיבַת פִּטְפּוּט, וְפּוֹנִים לְבֵית הַקַּשׁ,

כְּאוֹתָם אֲדוֹנִים עִם גְּבָרוֹת דְּקִיקוֹת?..

תֹּאמַר שֶׁהָאַהֲבָה – הֵיכָל, מִקְדָּשׁ?

לֹא עוֹד, זַאֲטוּט, שַׁנֵּה נִימָה, הִיא מִבְצַר צַלָּקוֹת,

שֶׁיֻּתְקַף בְּמַבָּטֵי הַמְּשָׁרְתִים בַּמִּסְבָּאוֹת.

שָׁם אִלֵּם גּוּפִי עִם שֶׁלַח פְּרֵדָה מָתוּחַ.

אַהֲבָה הִיא חוּט, קֶשֶׁר עָבֶה בֵּין פִיּוֹת

לִבְנוֹת הַמְּצִיאוּת - אֶצְלֵנוּ הַכֹּל בְּרוּחַ הַמְּדוּרָה

הֻפְרַד. (וְאַף שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לִי רֶגַע

עַל הַפִּסְגָּה בְּגֹבַהּ הַתְּשׁוּקָה!.. הִזָּהֵר,

מַתְּנוֹת הָאַהֲבָה - רַפְסוֹדָה לְרֶגַע:

נְדָרֶיהָ – עֹל בְּלֹא שָׂכָר וּתְמוּרָה!)

חִוֵּר הַפֶּה כַּחֲרִיץ צִדְפָּה,

לֹא חִיּוּךְ - מְלַאי פָּעוּר הָלוּם:

מִבְּרֵאשִׁית – מִטָּה אַחַת.

וּבַשֵּׁנִית, חָשַׁבְתָּ: תְּהוֹם?

כְּרִיתַת הָאֶצְבָּעוֹת עַל תֹּף גּוֹאֶה.

(חַרְטוֹם, גַּרְדּוֹם, כִּכָּר)

- אָז, נִסַּע מִכָּאן.

– לֹא, תִּקְוָתִי:

נָמוּת. זֶה קַל וְעֶרְכּוֹ לַקָּהָל יוֹתֵר יָקָר!

דַּי לִי, דַּי לַזִּילוּת: חֲרוּזִים, חֲדָרִים, תַּחֲנוֹת גְּבוּל...

אַהֲבָה – חַיִּים? קַדְמוֹנִים קָרְאוּ לָהּ אַחֶרֶת –

דָּג, טַלִּית תְּחוּבָה בְּאֶגְרוֹף. אָמַרְתָּ, מַסְלוּל?

בְּחַר: כַּדּוּר, רַעַל, מְסִלַּת רַכֶּבֶת.

מָוֶת - וְשׁוּם פְּרוֹטֶקְצְיָה! – חַיִּים

הֵם כְּמוֹ מַצְבִּיא רוֹמָא - נֵץ הַסּוֹקֵר

שְׁאֵרִיּוֹת צְבָא הַלּוֹחֲמִים.

- נִפָּרֵד, אִם כָּךְ, לֹא נְהַמֵּר...

6

לֹא רָצִיתִי זֹאת, לֹא זֹאת

רָצִיתִי. (וּבִשְׁתִיקָה: שְׁמַע!

לִרְצוֹת – פְּעוּלָה שֶׁל גּוּפוֹת,

אַךְ אֲנַחְנוּ זוֹ לָזֶה – נְפָשׁוֹת.

הָחֵל שׁוּב מִכָּאן...)

(...לִרְצוֹת - זֶה עִנְיָן אַחֵר,

אֲנַחְנוּ זוֹ לָזֶה – צֵל...

מִכָּאן הָחֵל...)

יִבָּרֵג בָּאֲרוֹן הָעוֹפֶרֶת אַחֲרוֹן הַמַּסְמֵרִים

עַד עֶצֶם... שֶׁנָּבִיא לָךְ טַבַּעַת לְמַזְכֶּרֶת?

- לֹא. – לֹא קַיָּם מַבָּט כֹּה רָחָב לִסְפִיגָה.

(יָדִי עַל לִבְּךָ - טַבַּעַת חוֹתֶמֶת...

מַטְבֵּעַ מֻשְׂכָּר. בְּלִי הֲצָגָה!

וְהַפְּצוּעִים יְשִׁירוֹת מֵאֲלֻנְקָה – אֶל הָאָבִיב!

זֹאת הָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת גַּם מִמְּךָ.)

וְאִם בְּלַחַשׁ גָּמוּר אֶשְׁאַל:

לְפָחוֹת, אוּלַי? –

כְּמוֹ לְכֻלָּם, אָבִיא לְךָ סֵפֶר?..

לֹא, אַל תִּכְתְּבוּ כְּלָל,

סְפָרִים...

12

גַּם מֵאִיּוֹב הַלְוָאָה

הִשְׁאִיל אֱלֹהִים?

אוּלָם הִתְבַּדָּה:

אֲנַחְנוּ מַעֲבָר לַפַּרְוָרִים!

מַעֲבָר! מֵבִין? מִחוּץ לָעִיר!

כַּעֲבוֹר סוֹלְלוֹת עָפָר.

הַמָּקוֹם הוּא חַיִּים אֲסוּרִים

לְחַיִּים – יְהוּדִים בַּמִּגְזָר...

אָז אוּלַי רָאוּי פִּי אֶלֶף

לְהֵעָשׂוֹת לְגִ'יד נִצְחִי

הֲרֵי מִי שֶׁלֹּא כֶּלֶב,

לוֹ - פּוֹגְרוֹם יְהוּדִי -

חַיִּים. הַנִּסְבָּלִים רַק בִּצְלִיבָה!

וְרַק גְּדַיִם – לְגַרְדּוֹם!

זְכוּתִי לְחַיִּים – דַּף תְּעוּדָה

יִמָּעֵךְ בְּרַגְלַי עַד תֹּם,

יֻשְׁמַד סוֹפִית! – עַל מָגֵן דָּוִד –

נָקַמְתִּי! כְּבוֹדִי - אֶל עִסַּת גּוּפוֹת.

הֲלֹא מַצִּית דִּמְיוֹן - גִּ'יד

שֶׁלֹּא הִבִּיעַ רָצוֹן לִחְיוֹת?!

גֶּטוֹ הַנִּבְחָרִים! תְּעָלָה וְתֵל.

אַל תְּצַפֶּה לַחֲנִינָה! בָּעוֹלָם

הָרַחוּם הֶחָסוּד בַּתֵּבֵל,

מְשׁוֹרֵר – גִּ'יד הָעָם!

פראג, 1 לפברואר – אילוביצ'י, 8 ליולי 1924

(קטע מפואמה,

מרוסית נטלי גוטמן)

מתוך ספרה של נטלי גוטמן "תסביך האהבה", פרק "פנטזיית חיים", עמ' 391, הוצאת "בין סגול ובין תכלת", 2021.

המדורה שלי / נטלי גוטמן

דוד מיכאלי 1992

המדורה שלי / נטלי גוטמן

המדורה שלי, אני נוסעת.

פינת אלוהים אחרת לא מחכה לי,

בצילום פנורמי רואים, אין פינה, יש אדם,

אליו כל הצינורת, ואהבה

נוזלת בחזרה לטבע

שפורם אדם, נפתח ישר, ונח בכאביו.

כרבי שימות ולא ילבין חבר, כדמות

לאן שלא תלכי, אדם פינה

שאת

השארת

כראש של דג לומד להיות זנב,

צודק, ללא נהר נשרף במחשבה שאין פינה אחת לאלוהים, וראש יסריח אם לא יתרוקן לתוך ברכייך,

בדרך הארוכה של זנב.

לא תהיי טרויה / נטלי גוטמן

 נטלי גוטמן

לא תהיי טרויה,

פצע שכוח.

ארץ השפה, מקל הליכה,

היית כבר אודסה, ים לאדם,

לעזר היבשת הסלאבית,

ולא תהיי טרויה,

גוף הנתלים בשדרת פרחי נר הנספים

על העצים, ובכל הסתוים השירו אותך

בקשטאנים של חום, על בתי בוטיק

של אהבת אדם שעודם עומדים

כאן דום, כאדם בדם, בשפתך

שהיום כמעט ישראלית,

לא רוסית לא אוקראינית זורמת בים,

אותה עיר השורות העסיסיות לנשמה

בכל יהודה, ממלאה פצע אהבת אדם

בחלב מלוח, בידיעה שהייתה, ותהייה

כמו מאמא הגדולה.