הבושה

 

דמון. זירוכס על עץ. מיצב. 1993. דוד מיכאלי

הבושה

קטע מתוך הסיפור "הבריכה". גבריות וזיכרון 2006

אמאאא! אמאאאאאא! אמאאאאאאא! הילדים בחצר בניין השיכון מחוץ לחלוני צורחים כשאני כותב את המילים. הקולות ממשיכים לחצות את השכונה דרך זמן קפוא. אמאאאאא! תזרקי לי את הכדור. אמאאאא! תזרקי לי את המחברת. אמאאא! אני הולך! אמאאאא!, מאאאאאא! מאאאאא!  צועק הילד הרץ בשדות ארגמן אחרי נשמתה הלא נראית של אמו ההרוגה. חיילים אחוזי פחד מתכווצים ברכב משוריין. יאמאאאאאאאאאא! יאמא! יאמא! יאמא! צורחת ילדה על שולי המדבר, נשימתה נפסקת, כשהזקנות חותכות בין רגליה. עולמה נופל בפסים אדומים לתוך בורות שחורים. יאאמאאאא! יאמאאאה! יאמאאה! שיירה נשרכת של עבדים חטופים. מאמא! מאמאאאאא! הולך הקול לאיבוד בערבה. שלג. גוף לבן נשמט אל מחראה קפואה. שדות האורז מוצפים, גופה נעטף מסכים של אש. מות עריסה בירי מכוון מול הר הברכה. ולד מת מונח בשלולית נוזלי רחם ודם על חיפוי פלסטיק דמוי עור במונית צהובה של חסד מול מחסום צבאי. זכור. אזכור. הדמעה מושלמת. נופלת בקולות עמוקים פוערת גרונות של לילה. עורי נכרך עלי בסחבות. היכן אני?

התקתוק. מתוך מערבולת הכלום לובש התקתוק צורה של כדור שעיר צהוב נחבט ברשתות ניילון של מחבטי גראפיט. אל מבוגר, שערו כסוף, מכנסיים קצרים לבנים, חולצת פולו, כרסו לפניו, חבט במיומנות אל אלה כבת ארבעים, חולצה צמודה בגזרת צוללן, מכנסיים קצרים אלסטיים שחורים, שמלנית קטנה. על בסיס גבה זנבנב, מתקן קטן בחגורה עם כדור טניס פרוותי צהוב. טלאי שפנפנת טניס. זיעה צודקת על צווארה אל שדיה המוחזקים. חבצלות חוף כורכר לבנות. קשישות פטריקיות בשיער כסוף כחול וריש גרונית שיחקו ברידג' בפאוויליון עץ מוקף דשא בופאלו ירוק. קפה הפוך בספלי חרסינה עבים, קצף בחוש יוצר את מעגל ההשתנות של המוחלט בצבעי זהב וקרם. ממרחק מעבר לדשא קולות קטנים על פני המים הכחולים של הבריכה. מועדון הכפר. רעידות אדמה קטנטנות מתערבלות תחתיו. התקתוק. חדשות.

פריחת הפגז נפתחת באיטיות קורעת את ידי, רגלי, חזי, פני. חבצלות פלדה משוננות. אני לא מאמין. אני לא מאמין. איפה היד שלי? משטה משוחה באדום אחוזה ביד אפלה. אני לא… אמאאאאאא! אמאאאא! אמאאאאא! הילד הקטן אוחז בעווית את סורגי שער גן הילדים. כמובן שאני מטפח לוחם. לוחם שלי. שניצלים וקטשופ וקורנפלקס. שמור עלי. האבן אחוזה ביד הקטנה. כדור המתכת שוקע לאיטו דרך המוח הרך אל קרקעית הגולגולת באמבולנס המיטלטל. מאא! אמא! אמאאאאאא! בוכה הילד הנופל, מפל העולם גועש. שוקולד? שוקולד בלגי? עטפי אותי במארב. בהפגזה. בגשם. את הבלתי נסלח. תשוקתי משכפלת את עצמה עוד לפני שגמרה לצאת אל הגוף המתקשת מתחתי, מתאבנת מתבוננת חסרת ממדים לגרעיניות פניצילינית שחורה מתקשה באור נפלטת ממכונת צילום. מאוחסנת בנרתיקים. מחכה להיוולד. הולכת לאיבוד. קופסאות אפלות. קברי נייר. מהו האלוהים שלך אדוני? הם שואלים אותי בידידות, חולדות רצות בין רגליהם במקדש המתמוטט האפל   ---

קולו של רחפן מנסר בעוצמה, משולח, מאומץ מעבר לגבולותיו. גופו הקל משוח באפור מבריק מתעופף ומבזיק בעקבות אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא הטירוף אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא המשולח אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא אל הקצה. חורג מפני הקרקע, עולה לאוויר, מחליק בשיגעון פוטוריסטי מתהפך על גבולות הממדים, אחוז בהוראות רדיו מדויקות בידי גברים סקרנים בשדות הבטון הקשים. נשים ירוקות זרחניות בעדשת מכשיר לראיית לילה, נאנסות במדבר בידי גברים ירוקים כהים. פילגש במדבר. שמור על הילד. אלוהים, שמור על הילד. גברים צעירים במדים אפורים. נשים צעירות במדים אפורים. עובדים זרים. המנועים הגדולים אינם יכולים להקשיב עכשיו לכלום. בצריחה נדחף הכסא אל תוך גבי ונושא אותי על כנף רועדת לעיר חדשה. מלונות יפהפיים. לא יאומן. הורד שתיים אש. הקנה רוקע בקול. צלילי-על מרצדים קליפות טומוגרפיות שקופות מתפצלות רועדות עם חללים חדים. אחרון בזרחן. עשן זוהר ניתז בסילונות עולים מפני הגבעה. דפנות משוריינות. ריח שמן מנוע. ריח ירי. אוושה משולחת פתוחה של קשר. שמע. שמעי. ששששששת. שששששת. ששששמע. אמאאאאאאאאאאאא. תזרקי לי כסף למסטיק. סוֶודר. צבע הרעם. מה צבע הרעם? שמע. שמע. שומע. בסדקים העמומים שבין היום ללילה ובין הלילה לבוקר מתאדים מראות בזמן שגופי מתרפה, נוגע באורך הקשת של גופך המאוהב.

האם את מרגישה את הלווייתנים הגדולים מתבוננים כלפי מטה והלאה בעומק הנורא? שביל של תקתוקים שוטף את גופם. מאות מטרים צפופים, מעליהם על פני המים הכבדים, הנעים, מדלגות הקריאות הקטנות מבריקות לרגע ונעלמות. האם את מרגישה את השריקה הסונארית האיומה של כוחות הצי נוקבת את הים הגדול? קורעת את תיבות התהודה הביולוגיות, מוציאה אותם מדעתם, פולטת אותם מסונוורים מוכים אל החופים. ראשי על הכר, עווית חיוכי הולכת ונמוגה. שלווה על פני. האושר. האושר. שוקע לאט ראשו של האיש. מאפליה מכסה את לבי. לילה טוב מתוק שלי. לכל הילדים האלה יש אמהות? הייתי שואל את עצמי בתימהון, ילד מתבונן בחבורת הרחוב הפרועה והאלימה בגן העירוני. כן, אני עונה לעצמי לאחר הרהור. כנראה שכן. מוכרחות להיות להם אמהות. אבל היכן הן? אנחנו הבינה המלאכותית של החיידקים. דרום מערב הוא מקומו של הבודהא של החמלה. הבושה.