סונטות / ויליאם שייקספיר / עברית: דוד מיכאלי

ויליאם שייקספיר / סונט 1

מיצירי היופי המושלם נשאף לצמוח

עברית: ד.מ.

מִיְּצִירֵי הַיֹּפִי הַמֻּשְׁלָם נִשְׁאָף לִצְמֹחַ,

לָכֵן אֶפְשָׁר כִּי יֹפִי וֶרֶד אַף פַּעַם לֹא יִגְוַע 

כִּי כֵן, עִם בּוֹא זְמַנּוֹ שֶׁל הַבָּשֵׁל יוֹתֵר לִגְוֹעַ,

יוֹרְשׁוֹ הָרַךְ יָכוֹל יוּכַל אֶת זִכְרוֹנוֹ לָשֵׂאת.

אַךְ אַתְּ, הַמְּצַמְצֶמֶת אֶת עֵינַיִךְ הַפִּקְּחוֹת,

וּמֵזִינָה אֶת לְהָבָת אוֹרֵךְ עִם דֶלֶק שֶׁל מִמּוּשׁ עַצְמִי

יוֹצֶרֶת אַתְּ רָעָב בִּמְקוֹם הַשֶּׁפַע,  

וּלְעַצְמֵךְ הִנָּךְ אוֹיֵב, ואַכְזָרִית מִדַּי לָמֶתֶק שֶׁל עַצְמֵךְ. 

עַתָּה הִנָּךְ בִּכּוּר, הַמְּקַשֵּׁט אֶת הָעוֹלָם

וּמְבַשֵּׂר בִּלְבַד שֶׁל סְאוֹנוֹ שֶׁל הָאָבִיב

שְׂבִיעוּת רָצוֹן עַצְמִית קְבוּרָה בְּנִצָּנֵךְ שֶׁלָּךְ  

וְכַפְרִיּוּת סְמוּיָה עִם קַמְצָנוּת הַמְּכַלָּה אוֹתָךְ  

רַחֲמִי עַל הָעוֹלָם, אַחֶרֶת הַבּוֹלְעָן הַזֶּה  –

אֶת הַמַּגִּיעַ לָעוֹלָם יֹאכַל, בְּאֶמְצָעוּת הַקֶּבֶר וְאִתָּךְ.   

Sonnet 1

By William Shakespear

From fairest creatures we desire increase,
That thereby beauty’s rose might never die,
But, as the riper should by time decease,
His tender heir might bear his memory.
But thou, contracted to thine own bright eyes,
Feed’st thy light’s flame with self-substantial fuel,
Making a famine where abundance lies,
Thyself thy foe, to thy sweet self too cruel.
Thou that art now the world’s fresh ornament
And only herald to the gaudy spring
Within thine own bud buriest thy content
And, tender churl, mak’st waste in niggarding.
 Pity the world, or else this glutton be—
 To eat the world’s due, by the grave and thee.

ויליאם שייקספיר / סונט 2

כאשר ארבעים חורפים יצורו על מצחך

 

כַּאֲשֶׁר אַרְבָּעִים חֳרָפִים יָצוּרוּ עַל מִצְחֵךְ

וַחֲפִירִים עֲמֻקִּים יֵחָפְרוּ בִּשְׂדֵה יָפְיֵךְ, 

חֲלִיפַת גֵּאוּת נְעוּרַיִךְ, אֵיכָה נִרְאֵית כָּעֵת,

הָיְתָה לָעֵשֶׂב מְמֻרְטָט, עֶרְכּוֹ נָמוּךְ מִשֵּׂאת.

וּבְהִשֲׁאָלֵךְ הֵיכָן מֻנָּח הוּא כָּל יָפְיֵךְ ---

הֵיכָן הוּא כָּל מַטְמוֹן יְמֵי חִיּוּנִיּוּתֵךְ  ---

יוּשָׂח בְּתוֹךְ עֵינַיִךְ שְׁקוּעוֹת וַעֲמֻקּוֹת 

הָיֹה הָיוּ הַבֹּשֶׁת כָּל-אוֹכֶלֶת, וּתְהִלָּה לְלֹא גְּבוּלוֹת.

וְכַמָּה הוֹכָחוֹת עוֹד נִדְרָשׁוֹת לְשֵׁם יָפְיֵךְ

עַל כָּךְ תּוּכְלִי אָז לַעֲנוֹת "יַלְּדִי זֶה הַנָּאֶה שֶׁלִּי

סַךְ חִשּׁוּבַי הוּא אֲשֶׁר מַצְדִּיק אֶת זִקְנָתִי",

יָפְיוֹ מוּכָח כְּמוֹרַשְׁתִּי.

זוֹ הִתְחַדְּשׁוּת הַמִּתְחוֹלֶלֶת עִם בְּלוֹתְךָ,

לִצְפּוֹת כָּךְ בְּדָמְךָ הַחַם לְעֵת תָּחוּשׁ בְּקָרָתְךָ.

 

Sonnet 2: When forty winters shall besiege thy brow

By William Shakespear

 

When forty winters shall besiege thy brow

And dig deep trenches in thy beauty’s field,

Thy youth’s proud livery, so gazed on now,

Will be a tattered weed, of small worth held.

Then being asked where all thy beauty lies—

Where all the treasure of thy lusty days—

To say within thine own deep-sunken eyes

Were an all-eating shame and thriftless praise.

How much more praise deserved thy beauty’s use 

If thou couldst answer "This fair child of mine

Shall sum my count and make my old excuse", 

Proving his beauty by succession thine.

    This were to be new made when thou art old,

    And see thy blood warm when thou feel’st it cold.

 

ויליאם שייקספיר / סונט 3

הבט אל הראי שלך וכך אמור לקלסתר הנשקף  

 

הַבֵּט אֶל הָרְאִי שֶׁלְּךָ וְכָךְ אֱמֹר לַקְּלַסְתֵּר הַנִּשְׁקָף,

עַתָּה הוּא זְמַן שֶׁבּוֹ עַל הַקְּלַסְתֵּר לִיצֹר קְלַסְתֵּר נוֹסָף,

שֶׁתִּקּוּנוֹ חִדּוּשׁ הוּא כִּי אִם עַתָּה לֹא תְּחַדֵּשׁ,

אֶת הָעוֹלָם אַתָּה שׁוֹלֵל, שׁוֹלֵל בְּרָכָה מֵאֵם.

הֲרֵי הֵיכָן הִיא הַנָּאוָה אֲשֶׁר יַחֲרִישׁ רַחְמָהּ

לְהִתְעַלֵּם מִמְּלֶאכֶת הֶחָרִישׁ שֶׁל הַזּוֹרֵעַ?

אוֹ מִי הוּא זֶה שֶׁכֹּה טִפֵּשׁ לִהְיוֹת מַצֶּבֶת

שֶׁל אַהֲבָתוֹ-עַצְמִית, לִבְלֹם הֶמְשֵׁךְ דּוֹרוֹת?

הִנְּךָ שִׁמְשַׁת אִמְּךָ, וְהִיא בְּךָ

מְשִׁיבָה אֶת חֶמְדַּת אֲבִיב נְעוּרֶיהָ;

כָּךְ מִבַּעַד לַשִּׁמְשָׁה אֶת גִּילְךָ תִּרְאֶה,

לַמְרוֹת כָּל הַקְּמָטִים, הִנֵּה תּוֹר הַזָּהָב שֶׁלְּךָ.  

אַךְ אִם לְלֹא זֵכֶר יִהְיוּ חַיֶּיךָ,

בּוֹדֵד תִּגְוַע, וּקְלַסְתֵּרְךָ אִתְּךָ.

 

William Shakespear Sonnet 3:

Look in thy glass and tell the face thou viewest

 

Look in thy glass and tell the face thou viewest,

Now is the time that face should form another,

Whose fresh repair if now thou not renewest,

Thou dost beguile the world, unbless some mother.

For where is she so fair whose uneared womb

Disdains the tillage of thy husbandry?

Or who is he so fond will be the tomb

Of his self-love, to stop posterity?

Thou art thy mother’s glass, and she in thee

Calls back the lovely April of her prime;

So thou through windows of thine age shalt see,

Despite of wrinkles, this thy golden time.

    But if thou live rememb’red not to be,

     Die single, and thine image dies with thee.

ויליאם שייקספיר / סונט 4

פזרנית נחמדת

 

פַּזְרָנִית נֶחְמֶדֶת, מַדּוּעַ תְּכַלִּי

עַל עַצְמֵךְ אֶת מוֹרֶשֶׁת יָפְיֵךְ?

מוֹרֶשֶׁת טֶבַע דָּבָר אֵינָהּ נוֹתֶנֶת אֶלָּא מַשְׁאִילָה בִּלְבַד,

וּבְכֵנוּת, תַּשְׁאִיל הִיא רַק לְחָפְשִׁיִּים.

אָז, כִּלָּאִית יָפֶה, עַל מָה תִּתְעַלְּלִי

בְּמַתְּנַת הַשֶּׁפַע, שֶׁנִּתְּנָה לָךְ עַל מְנַת לְהַעֲנִיק?

מַלְוָה בְּרִבִּית מֻגְזֶמֶת לְלֹא רֶוַח, לְשִׁמּוּשֵׁךְ 

סְכוּם הַסְּכוּמִים הַנֶּהְדָּר וַעֲדַיִן לֹא תִּחְיִי?

הֲרֵי, לְהִתְחַזֵּר עִם עַצְמֵךְ לְבַד,

כָּךְ עִם עַצְמֵךְ מִתְקֵךְ שֶׁלָּךְ אוֹתָךְ יְתַעְתֵּעַ. 

הֲרֵי כַּאֲשֶׁר הַטֶּבַע לָךְ יִקְרָא לָלֶכֶת,

מָה הַחֶשְׁבּוֹן אוֹתוֹ תַּסְכִּימִי לְהַשְׁאִיר?

יָפְיֵךְ שֶׁלֹּא נֻצַּל אִתָּךְ חַיָּב לְהִקָּבֵר,

וְזֶה אֲשֶׁר נֻצַּל וָחַי לַפֹּעַל הִתְמַמֵּשׁ.

 

William Shakespear / Sonnet 4

 

Unthrifty loveliness, why dost thou spend
Upon thyself thy beauty’s legacy?
Nature’s bequest gives nothing but doth lend,
And being frank, she lends to those are free.
Then, beauteous niggard, why dost thou abuse
The bounteous largess given thee to give?
Profitless usurer, why dost thou use
So great a sum of sums yet canst not live?
For, having traffic with thyself alone,
Thou of thyself thy sweet self dost deceive.
Then how, when nature calls thee to be gone,
What acceptable audit canst thou leave?
 Thy unused beauty must be tombed with thee,
 Which usèd lives th’ executor to be.

ויליאם שייקספיר

סונט 65

עברית: ד.מ.

 

כָּךְ גַּם נְחֹשֶׁת, לֹא אֶבֶן, לֹא אֲדָמָה, לֹא יָם נְטוּל גְּבוּלוֹת, 

אַךְ עֶצֶב שֶׁל תְּמוּתָה חוֹלֵף עַל פְּנֵי כּוֹחָם,

כֵּיצַד בְּזַעַם זֶה יֹאחַז הַיֹּפִי אֶת טַעֲנָתוֹ,

וּפְעֻלָּתוֹ שֶׁל מִי לֹא תֶּחֱזַק יוֹתֵר מִפֶּרַח?

אוֹ! כֵּיצַד הִיא תַּעֲמֹד נְשִׁימַת דְּבַשׁ קַיִץ,

כְּנֶגֶד הַמָּצוֹר הַגַּס שֶׁל הֹלֶם הַיָּמִים,

כְּשֶׁסְּלָעִים שֶׁאֵין לִבְקֹעַ, אֶת חָסְנָם הֵם מְאַבְּדִים, 

לֹא חֹסֶן שַׁעֲרֵי בַּרְזֶל רַק זְמַן כָּלֶה?

אוֹ, הִרְהוּר מַבְעִית! הֵיכָן, וָאַיִן,

הַאִם מֵיטַב עֲדִי הַזְּמַן מֵעִם חָזֶה הַזְּמַן יִמּוֹג?

אוֹ מָה הַיָּד הַחֲזָקָה שֶׁאֶת חֶטֶף צַעֲדוֹ תּוּכַל הָשֵׁב?

אוֹ מִי אֶת הַשְׁחָתַת הַיֹּפִי הוּא יָכוֹל לִמְנֹעַ?

אוֹ! אַף לֹא אֶחָד, אֶלָּא אִם זֶה הַנֵּס יָכוֹל לִקְרוֹת

שֶׁבּוֹ בִּדְיוֹ שְׁחֹרָה אַהֲבָתִי תּוּכַל עֲדַיִן בְּהִירָה לִזְרֹחַ.

 

William Shakespeare

Sonnet 65

 

Since brass, nor stone, nor earth, nor boundless sea,

But sad mortality o’ersways their power,

How with this rage shall beauty hold a plea,

Whose action is no stronger than a flower?

O! how shall summer’s honey breath hold out,

Against the wrackful siege of battering days,

When rocks impregnable are not so stout,

Nor gates of steel so strong but Time decays?

O fearful meditation! where, alack,

Shall Time’s best jewel from Time’s chest lie hid?

Or what strong hand can hold his swift foot back?

Or who his spoil of beauty can forbid?

O! none, unless this miracle have might,

That in black ink my love may still shine bright.

 

 

ויליאם שייקספיר / סונט 116

ואל תתן לי להודות בכלולות של נפשות כנות

עברית: ד.מ.

 

וְאֶל תִּתֵּן לִי לְהוֹדוֹת בְּמַכְשֵׁלַת כְלוּלוֹת

שֶׁל נְפָשׁוֹת כֵּנוֹת; אַהֲבָה לֹא אַהֲבָה הִיא

אִם מִשְׁתַּנָּה הִיא אִם מוֹצֵא אוֹתָהּ שִׁנּוּי

אוֹ שָׁחָה לַהֲסָרָתָהּ עִם הַמֵּסִיר אוֹתָהּ. 

הוֹ לֹא, זוֹ נְקֻדַּת צִיּוּן קְבוּעָה

הַמִּתְבּוֹנֶנֶת בַּסּוּפוֹת וּלְעוֹלָם לֹא מִתְעַרְעֶרֶת;

זֶה הַכּוֹכָב לְכָל מַטֶּה-טַבַּעַת שֶׁל סִירָה שׁוֹטֶטֶתּ

שֶׁאֵין עֶרְכּוֹ יָדוּעַ אַךְ רָמָתוֹ נֶחֱשֶׁבֶת.  

אַהֲבָה אֵינָהּ שׁוֹטָה שֶׁל זְמַן, אִם כִּי וֶרֶד לֶחִי וּשְׂפָתַיִם

בְּתוֹךְ חֶרְמֵשׁ חוּגוֹ שֶׁל הַמַּצְפֵּן יָבוֹאוּ.

לֹא תִּשְׁתַּנֶּה הָאַהֲבָה בְּתַקְצִירֵי שָׁעוֹת וְשָׁבוּעוֹת,

אֶלָּא תִּשָּׂא זֹאת אַף לְסַף הָאֲבַדּוֹן:

וְאִם טָעוּת הִיא זוֹ עָלַי תִּהְיֶה הַהוֹכָחָה,

כִּי מֵעוֹלָם לֹא כָּתַבְתִּי, וְאַף אִישׁ אֵי-פַּעַם לֹא אָהַב.

 

Sonnet 116: Let me not to the marriage of true minds 

By William Shakespear

 

Let me not to the marriage of true minds

Admit impediments; love is not love

Which alters when it alteration finds,

Or bends with the remover to remove.

O no, it is an ever-fixèd mark

That looks on tempests and is never shaken;

It is the star to every wand'ring bark

Whose worth's unknown, although his height be taken.

Love's not time's fool, though rosy lips and cheeks

Within his bending sickle's compass come.

Love alters not with his brief hours and weeks,

But bears it out even to the edge of doom:

If this be error and upon me proved,

I never writ, nor no man ever loved.