במחזה המלט, השאלה הבינארית של שייקספיר, "להיות או לא להיות", היא שאלה נהדרת עם אופי של קואן. התשובה המתבקשת היא: מי השואל? המצביעה בפועל על עובדת נוכחותו של השואל כצופה, כמעצב וכבוחר. זהו בסיסה של האפשרות המצבית המכילה בתוכה את "הבלתי צפוי" וכאזור הזדמנות גם את הסיכוי ל"גילוי מקרי" נלווה, היכול להופיע בממדים אחרים שלא ציפינו להם או צפינו אותם.
שלושים ושתיים שנים לאחר הולדתו של ויליאם שייקספיר (1564-1616) נולד רנה דקארט (1596-1650) שהמשיך את הדיון ביחסי החושב והקיים. בניגוד לשייקספיר האמן, הממחיז, המביים והמשחק בעולם כדי להשתעשע, נלכד דקארט, החושב יותר מדי, על במת הסיבתיות הקשיחה: אני חושב וגו'. אם נניח כי התיאטרון הינו תפיסה מעצבת של מציאות מקבילה, מראה משקפת של מצבים, דיון על דימוי ורצון, אולי אדם בעל יכולת משחק שנקודת המגוז שלו נמצאת מחוץ לבימה יכול לדון בסוגית החושב והקיים בצורה פחות קשיחה.
ארבע שנים לפני מותו של דיקארט נולד גוטפריד לייבניץ (1646-1716) שבעיסוקו ביחסים שבין אחדות לריבוי, ובלשונו אינסוף, חלקים ורצף, המשיך לדון באפשרויות מצביות, לפתח ולהמשיג אותן. לייבניץ הינו סוג של אב רעיוני של התפיסה ההסתברותית, הקוונטית, שמשמעותה היא הסטת המיקוד אל הבוחר והיתכנות האפשרויות, כאשר ההחרגה אל האינסוף כמגוז מאפשרת את הפרספקטיבה. הוא עשה זאת עם הגדרת ה"בלתי צפוי", הקונטינגנטיות, כמושג פוזיטיבי, המצביע על "מבוך החופש שבין הידיעה האלוהית לבחירה האנושית" כך בלשונו. הוא עשה זאת עם ניסוח הקו-פוסיביליות ועם הגדרת המונאדה כמנה (קוואנטה) או כיחידה קיומית וערכית (המכילה בעצמה אינסופיות).
לייבניץ היה אופטימיסט ונאבק על תפיסת העצמי ויכולת הבחירה שלו, ועל ההשפעה שבין הדברים. הוא ייצג תפיסה רלטיבית (יחסות) שבה הכל קשור, בניגוד לרלטיביסטית (יחסיות) שבה הכל מנותק, ולפיכך ייצג גם חמלה. לכן גם נסע לפגוש את שפינוזה המיוסר. תפיסתו של לייבניץ כי בהתפתחות אישית נרחיב את תפיסתנו שתכלול מה שאיננו מודעים לו, נשענת גם על תמונת הגיאוגרפיה הנחשפת של העולם בתקופתו, מהווה שלב מעבר של הפרטת ההרמטיות המערבית למוצר צריכה ומנבאת את התפיסה הפסיכולוגית של מרחב הלא מודע.
בשנת 1724, שמונה שנים לאחר פטירתו של לייבניץ, נולד עמנואל קאנט שתרגם את המהפך הקופרניקאי הפלנטרי ליחסי עצמי ותופעות והשתמש בדקדוק המתמטי לאפיין את התודעה. הוא התייחס ליכולת ההתבוננות כגורם מעצב מכריע, אך בהציבו את הרציונליות כמקור סיבתי לתופעות הנצפות הוא השתמש בעקרונות הסיבתיים והליניאריים של המתמטיקה שהכיר ובכך למעשה מלכד את עצמו בשני דברים: במערכת סגורה, ובחזרה לתפיסה האנתרופוצנטרית. בהנמקותיו נלכד בחלל שבין המישור הסיבתי הקשיח למישור ההסתברותי הסופרפוזיציוני של הבוחר, ובין העולם ותופעותיו (ובלשונו: פנומנון) לבין הנעלם שמעבר לתפיסתנו (כנ''ל: נואומנון).
אפשר להציג משרעת גלית של יוצרים: שייקספיר – מרחבי והסתברותי, דקארט – ליניארי וסיבתי, לייבניץ – מרחבי והסתברותי, קאנט – ליניארי וסיבתי, ואפשר להמשיך עם שופנהאואר – מרחבי והסתברותי ועוד הלאה. נראה שהמרכיב המשלים של אמפתיה, סבל וחמלה, אכן פותח אפשרויות. זהו גם בסיס ההומור. יש מקום לבחון את האוטוביוגרפיה הסביבתית שלהם.
שאלתו של שייקספיר היא ביטויה של הגדרת העצמי. שוב, מדובר בהסטת המיקוד אל הבוחר והיתכנות של אפשרויות. כמו הדימוי הטכנולוגי, הסינגולריות של הביטוי הספרותי מעצבת את התפיסה והתיאוריה של התקופה. כך, כפי שהתגבשה ובישרה את תקופת הנאורות, הייתה סוגת הרומן עם דמות הגיבור/ה לתפיסת ההפעלה של העצמי המודרני הן במערב והן במזרח. הצפייה אל העתיד מחייבת הלך רוח שאינו דטרמיניסטי אלא הסתברותי, על אף הסיבתיות הדומיננטית.
במשל
הידוע, החמור מהסס בין שני האבוסים ונדרש על ידי המספר ומאזיניו, לבחירה. מושג
החמור שקיבל מרחב להתבוננות ולכוד לנצח בהיסוסיו, יוצר דיסוננס בתודעתנו. יחד עם
הגרוטסקה של ההאנשה, התמונה של ההיסוס והפרדוקס התפיסתי גורמת לנו לחייך. אם
נרחיב, הרי כל אחד מן האבוסים הינו סוג של תיבת אפשרויות, אין לדעת מה נמצא שם עד
שנבחר ללעוס. או למיטיבי לכת, לא ללעוס. להתבונן. המשל מספק לנו זמן עבר נתון, זמן
הווה של אפשרות מצבית וזמן עתיד הסתברותי. בשיח הפיזיקלי אפשרות מצבית נקראת
סופרפוזיציה. לכן אנו מחייכים כשאנו מצליחים בענינים פקוחות להתאזן בשיווי משקל
לפני שאנו קורסים אל מצב קיים ולהתעוור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה