יום רביעי, 27 בנובמבר 2024

מה תופסות הצפרדעים? / פרק ראשון על זן / דוד מיכאלי

צילום: אריה קוץ / דרקון בענן / מסך הזזה / מוריהירו הוסוקאווה / יפן 


מה תופסות הצפרדעים?

על זן פרק 1

לפני הרבה שנים אילאיל שני זצ''ל הזמינה אותי לשאת הרצאת אורח לתלמידי פילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מאוחר יותר העליתי את ההרצאה כמאמרים באתר ניו-אייג' אנרג'י מעריב. הנה חלק ראשון מתוך חמישה.

הצפרדע 
צפה בכוח קפיצתה
פנימה.
(הייקו של ריוטה בתרגום יואל הופמן)

מושג הזן חלחל מיפן למערב במשך המאה העשרים. אחד הספרים הראשונים שפרסמו את המושג לציבור שאינו מקצועי או אקדמי היה הספר ''זן באמנות הקשת'' של אויגן הריגל הגרמני, שניצל את שהותו ביפן בתחילת המאה העשרים ללימוד אמנות החץ והקשת ודרכה גם את תורת הזן. בסוף שנות השישים של ילדי הפרחים וקליפורניה החולמת הופיע בארה''ב סוכן מכירות מצוין למושג הזן, רב מכר שנקרא ''זן ואמנות אחזקת האופנוע'' של רוברט מ. פירסיג שהביא את בשורת הסוגה המודרנית של סיפורי מסע רוחניים. מאז הלך מושג הזן וקיבל מיתוג נאה בעולם הראשון בעיקר בענייני אסתטיקה בגווני אפור-לבן של איכות עילית ופשטות אופנתית יקרה ומנקרת עיניים של עשירים. טווסי זן. הגישה הפכה ללוגו.

שיטה, אסכולה, פילוסופיה, דת תרבות או מסורת - ריבוי ההגדרות מצביע על מבוכה. ולמבוכה הזאת יש צידוק, משום שזן הוא בטח לא אופנה וגם לא שום דבר מהרשימה שלמעלה, אבל גם כל אלה ביחד. בסדרת המאמרים הבאה אנסה לתאר כאן כמה היבטים בתחום הפשוט, המוזר והחמקמק הזה שנקרא זן.

על תפיסה

בתפיסה האנושית שלנו, מה לעשות, יש ככל הנראה כשל מובנה: כל מה שאני חושב, תופס או מתנסה בו, חייב לעבור דרך אמצעי תיווך - החושים. זה יכול להיות צליל, טעם, ריח, מגע או מראה. כל דבר אחר הוא מחוץ לתחום עבורי. אני כלוא בתחושות שלי, בתפיסה, ואפילו בתוך החזון או הדמיון. זו בעצם המערה המפורסמת בדימוי של אפלטון שלפיו כל מה שאנחנו חווים זה צללים והשלכות ממקור בלתי נתפס, וכפי שניסח דגלאס אדאמס מחבר "המדריך הטרמפיסט לגלאקסיה", ככל הנראה בעקבות אלדוס הקסלי, את המציאות אנחנו חווים דרך פילטרים אחרת היינו מתמוטטים תחת עומס ''האינסופיות הכוללת של הבריאה''.

במילים ''כלא'' או ''מלכודת של תפיסה'', אנחנו נוגעים באחד ממושגי היסוד של המצב האנושי בהגות הזן ובפילוסופיה בכלל. בהקשר זה של כלא או מלכודת של תפיסה אנצל את ההזדמנות לספר בדיחה אומללה שמצחיקה אותי בכל פעם מחדש משום שאני, מה לעשות, מזדהה איתה:

מה ההבדל בין פסיכוטי לנוירוטי? אם נשאל את הפסיכוטי, כמה זה שתיים ועוד שתיים הוא ישיב: חמש. הנוירוטי יודע שזה ארבע, אבל זה מרגיז אותו.

אחד כלוא בהיגיון של השיגעון. שני כלוא בתבנית הרוגז.

ואם כבר התחלנו להתעסק במסגרות ובמלכודות אז הנה עוד סיפור: מה ההבדל בין פסיכי, פסיכופט ופסיכיאטר? ובכן, הפסיכי בונה מגדלים באוויר, הפסיכופט גר בהם והפסיכיאטר לוקח שכר דירה.

אני מטריח אתכם לשמוע את הבדיחות הישנות האלה משום שהן מתארות בחדוּת מציאות עצובה של חיים בכלא תפיסתי.

בכל אופן בחרתי לפתוח דווקא במניית כל המסגרות - אסכולה, פילוסופיה, דת ותרבות - משום שאלו הם מבנים ומערכים וארגונים, וגם המאמר הזה הוא מבנה. ומשום שעניינו של הזן הוא קיום הנושא את עצמו מחוץ למסגרות ולמבנה ולנועזים - גם מחוץ לתפיסה.

אנחנו מתעסקים עם הרצון לפעול בראייה מפוכחת שאינה כפופה לדפוסים או לתבניות. מחוץ למטריקס. אך עם זאת קל מאוד, בחסות הלימוד או ההוראה, לגלוש אל סוליפסיזם וניכור, וזה בדרך כלל סַמן של פחד וטעות אבל על כך ארחיב בהמשך.

על עקבות

בספר ''שיחות מטורפות'' של יעקב רז מופיע הסיפור הבא. מאסטר אחד על מיטת מותו הוריש את משרת ראש המנזר לנזיר נבחר צעיר והעניק לו ברוב טקס את כתבי המנזר ומערכיו. היורש הצעיר קיבל אותם בענווה ובכבוד ראויים ומיד זרק את הכתבים לתוך האח הבוערת. מה אתה עושה זעק המאסטר שראה את ההיסטוריה שצבר עולה בלהבות, מה אתה צועק צעק עליו התלמיד בתשובה מיידית.

דוגמה מושלמת לביטול ההיסטוריה לטובת התהוות וגם למושג ''מטאטא חדש''. שימו לב לטכניקה של שיקוף הפעולה בצעקה המכריחה את הפועל להתבונן בפעולתו שלו ובמשמעותה. כמו כן שימו לב לייצוג של החלטה עצמאית ומחשבה רעננה על ידי הצעיר. אני חושב לפעמים על הסיפור הזה כשאני רואה שיטפון במדבר גורף את כל מה שבדרכו ומכין בדרכו את השטח לפריחה חדשה.

גם בעניין שיקוף הפעולה יש לי סיפור. מורה קשיש נפל בדרך מושלגת וזעק לעזרה. בא התלמיד ושכב לידו. המורה השתתק וקם על רגליו.

כאן, חוץ משיקוף הפעולה יש גם נטילת העוקץ מן התפקיד של הנופל ברגע שניטלת בלעדיותו וגם מתפקיד העוזר, ואני מוכרח להתוודות לפניכם שהשתמשתי ממש בטכניקה הזאת עם ילדה אחת נחמדה שנפלה וזה עבד להפליא. אז הנה לנו שני סיפורים שבהם פוקעת תקפות התפקיד ובהתאמה תקפות ההגדרות והמשמעויות שהוא מייצר. לכן קוראים להם מטורפים, משום שהם מתארים פעולות שהן מחוץ לשדה ההגדרות ההתנהגותיות שאנו מצפים להן.

לכן אני לא מתכוון לכתוב על מנהגים, פולחנים, זן-בודהיזם מוקדם או מאוחר, בודהידהרמה המייסד האגדי שכנראה הגה וממשיך להגות את כל הרעיונות הנפלאים שמסתובבים באסיה, לא אדבר על הזיקה שבין שבין טאו או דאו לזן, ובין הטאואיזם לזן-בודהיזם או צ'אן-בודהיזם, לא על נדידת הזן-בודהיזם מצפון סין לדרומה הנחשל, לא על המעבר ליפן, לא על פוליטיקה, אלא רק על אופני מחשבה ומהות.

למשל המחשבה החדשה שהיא מהות הזן ובעצם מהותו של כל הוגה שפוי ואמן מומחה. לא מחשבה חדשה במובן של מוצר חדש אלא מחשבה חדשה בעצם הראייה, חדשה משום שאינה מתיישנת בתוך המסגרת המתהווה מעצם קיומה. ממש כמו המהפכנים של סוף המאה התשע-עשרה שדגלו ברעיון לקיים "מהפכה מתמדת", רק שמהות הזן היא פרטית מאוד ובטח לא קולקטיבית. בכלל, רעיונות והארות - כשמנסים להנדס אותם בצורה המונית מסתיימים בדרך כלל באכזבה במקרה הטוב ובצורה מסוכנת והרסנית במקרה הרע, כפי שהמאה העשרים הוכיחה. לכן תמיד כדאי לתת מנוחה לאחרים כשאת או אתה מקבלים תובנה. או כמו שאומרת אמרת הזן המפורסמת: אמן טוב אינו משאיר עקבות.


על זבובים

לפעול כגורם העומד בזכות עצמו מבלי להתנגש בקיום או בחברה ולהתקיים באיזון במצבים שמחוץ להרגלים ומסגרות זוהי אמנות בפני עצמה. האמנות הזו דורשת תהליך של לימוד, אימון, גדילה, התנסות, בחינה והבשלה. חלק נשען על כשרון טבעי וחלק ניתן לרכישה דרך מפגש והתנסות עם מורים. אסכם ואומר: זן הוא גישה ולא שיטה. אם נחזור לצפרדעים, הידעתם שהן מגיבות רק לתנועה? צפרדע יכולה לרעוב כשסביבה זבובים מתים חסרי תנועה. היא ממתינה למעופו של הזבוב כדי לתופסו. כל יצור והכלא שלו.

אסיים בשורות שכתבתי ב''הערות זמניות על תנועה'': ''כל עצם הינו מאובן, מצבת זיכרון לתהליך שחלף דרך החומר והשאיר בו את חותמו. מחשבות ותחושות סביב מושג גם הן מצבה לתהליך שהיה ונגמר. מצבת הזיכרון לניסיון או התרחשות נקראת חוויה. תהליך החיים נמצא בתנועה והשתנות בלתי פוסקים במפל מתח אינסופי. בידינו לנוע תמידית עם גל התנועה, או ההתהוות בלי שנישאר תקועים על מושג, כיוון, חומר, בלי שנשאיר חותם, בלי שנשאיר דפוסים, בלי שנשאיר מצבות, בלי להביט אחורה, רק אז נוכל לחיות. כל המפנה מבטו לאחור - קופא, מתאבן ומת. אם נבחר בהשתנות מתמדת שממילא מתחוללת כל הזמן רק אז נוכל לחיות''.

 

אין תגובות: