מה תופסות הצפרדעים? / לישון ולהתעורר / פרק שני על זן / דוד מיכאלי

 

צילום: אריה קוץ / פגודת הזהב /סתיו / יפן

לישון ולהתעורר

 

ובעוד חבריי ממשיכים לבקר דרקונים ביפן, הנה פוסט מספר 2 על אספרסו קצר מדי, ועל חתול קשור.

חתול מנמנם

הדרור עושה לעצמו

אמבטיה של חול

טבועים בנו תפקודים יסודיים כמו טריטוריה, היררכיה, התרבות, אגירה - ובהתאמה: "אל תיגע לי באוטו", "כן בוס", "בואי/בוא מותק", ו"עכשיו במבצע". בתבנית אחרת באה לידי ביטוי תחושת הלהקה, התגובה לסכנה או לטרף וההתגודדות, טיפול וביטוי גופני, משפחתיות וזיהוי - ובהתאמה: "נצא למנגל", "אמאל'ה ג'וק", "עליהום", "גרד לי בגב", ו"יום הולדת". התפקודים האלה כל הזמן מוצאים ערוצי ביטוי ואנחנו לא יכולים להימלט מהם משום שהם אנחנו. 

כשאני מבצע פעולות שמבוססות (הייתי מתחכם מעט ואומר מבוססות בבוץ) על הרגל, חיקוי או הכרח אני שרוי בסוג של עיוורון. הרגלים של יום-יום, חיקויי מודל נכסף והכרח סביבתי כמו ציות לנסיבות חברתיות וטבעיות מתגבשים לתבנית התנהגותית שאיני ער לה ומחוץ לה אני פשוט פוחד משום שאין לי אלטרנטיבה.

האוטומציה של ההרגל, הריכוז המעוור של החיקוי המדויק, והחרדה המשתקת של ההכרח זורקים אותי לתגובות האינסטינקטיביות ואל תיבת הילוכים אוטומטית, או אם תרצו, מַנדַלַה או אלגוריתם שצימחתי בעצמי ובהשפעת החברה והסביבה.

אולי מי שמצליח לחרוג מדפוסים אלו יכול להחשיב את עצמו כער, ולידיעתכם זה קורה כמעט לכל אדם חושב בגיל מבוגר כאשר פג תוקפה של תוכנת מלך הגבעה או הביצה, הקופסה החברתית שלו מתפוררת והוא נפגש עם המלך מוות.

מדוע אנחנו מחקים? החיקוי הוא מכשיר למידה המובנה בנו לצורכי גדילה, שמירת מבנה, שכפול. אני מחקה את הוריי, את החברים, את המורים שלי, את כוכבי הקולנוע וכו'. התנועה מחיקוי לחיקוי היא בעלת ערך בפני עצמה מכיוון שבסופו של דבר תתברר למחקה יחסיות הדגם שבו הוא משתמש, והטוטליטריות של הדימוי תפקע. במקום תחושה של אכזבה על האליל השבור יש לנשום לרווחה על השדה שנפתח להתנסויות חדשות.

למה אני מעדיף הרגלים ותרגולות? ההרגל הוא תכנות חברתי, תרבותי, משפחתי המאפשר לנו לתפקד בסוג של היפנוזה נוחה. על מנת לחרוג מההרגל אני זקוק למנחה אשר יוכל לשמור על החריגה באופן עקבי, מכיוון שכל תבניות המחשבה והגוף מעוצבות ומעצבות את יחסי עם סביבתי.

לקפוץ או לא לקפוץ

בעניין הרגלים יש לי שני סיפורים. הראשון הוא סיפור שסיפר איש הודי שקראו לו ראג'ניש, לימים אושו המפורסם והשנוי במחלוקת. אותו ראג'ניש נהג לשבת בבית תה שהחזיק נושא תה קבוע. נושא התה הזה היה כבן שישים והוא שירת למעלה משלושים שנה בצבא הבריטי בזמן שהודו היתה היהלום שבכתר האימפריה הבריטית. עכשיו, כשהיה גמלאי משוחרר הוא היה לוקח כוסות תה על מגש ללקוחות שהיו בעלי חנויות ברחוב. אפשר למצוא את הסיפור הזה בעברית בספר ''טאנטרה'' שיצא בהוצאת מסדה ז''ל. יום אחד מתוך סקרנות, כך מספר ראג'ניש, קראתי ''הקשב!'' בקול רם כאשר נושא התה חלף ברחוב עם המגש. החיל לשעבר קפץ לדום וכל הכוסות נפלו. נושא התה זעם מאוד. אסור לך לעשות כזה דבר! צעק. איני יכול שלא לקפוץ!

סיפור אחר הוא על מישהו שלא יכול היה לנוח על מקומו וזז ללא הרף. באותה תקופה הוא למד אצלי ולכן שלחתי אותו למשימה קשה מאוד: לשבת בבית קפה על אספרסו קצר במשך שעתיים. הוא לא הצליח בפעם הראשונה וגם לא בשנייה. מה אתה רוצה? הוא אמר לי. זה בקושי לגימה אחת. סיימתי בעשר דקות, גם זה היה ארוך, שילמתי והלכתי! אבל איך הייתה המלצרית? שאלתי אותו. לא יודע, לא שמתי לב, הוא ענה. בסופו של דבר הוא למד לשבת למרות שהוא לא שותה אספרסו קצר אלא שוקו עם פתיתי שוקולד בפנים. זאת ממש הארה קטנה. ובכלל, בתי הקפה בעיני הם היכלי המדיטציה העירוניים.

האנושיות

על מנת לחרוג מההרגל המוכר, עלי ליצור פעולה חדשה כאשר הדבר היחיד הקיים הוא ההחלטה אשר אינה ניתנת להגדרה אף היא, מכיוון שכלי ההגדרה שלה עצמה, מה מוזר, אינם קיימים עדיין. זוהי קפיצה בחשכה ושהות בלא כלום. מפחיד לכל הדעות. רק על ידי הכניסה והשהות בלא כלום יופיע חדש, והוא אינו צפוי.

מה כבר יכול להכריח אותי לפעולה חדשה? רק משהו שהוא יותר חזק ממני וכאן הכוח שלי ויכולת העמידות שלי בעצם תוקעים אותי במקום. ההכרח הוא תאונה, כוח טבע, כוח עליון כמו שנהוג להגדיר בפוליסות הביטוח. ההכרח יניב תוצאה קבועה שאינה מקומית וחולפת רק אם תבניות ההרגל והחיקוי יושבתו לזמן מספיק המאפשר בניית אלטרנטיבה ובה בעת נצליח לשמור על היכולת הגופנית והתפיסתית להמשיך לפעול. ובאמת לזה כבר צריך מורה. לסיכום, אלו התבניות והדפוסים ההכרתיים שממש לא ברור אם אנו משתמשים בהם או הם משתמשים בנו.

אבל מדוע בכלל עלי לעשות את כל העבודה הקשה הזאת של חריגה מתבניות? משום שיש לנו בחירה האם לנוע באופן סביל או לקחת את המושכות בידינו. משום שזוהי זכותנו כיוצרים וכאמנים של חיינו על האדמה הזאת. זוהי משמעות המושג להיות ''ער''. זהו הקשב, זהו הכלי ששמו תשומת הלב או הכוונה, והכלי הזה הופך אותנו לאמנים. בסין יש אפילו אסכולה של תרגול אמנות קרב שנקראת ''ש'ינג-יי'' ובתרגום חופשי ''עיצוב הכוונה''.

היה לי מורה, מר טסוטומו אושימה, איש נמוך, קפיצי וראש שיטת קראטה של שוטוקאן, שנהג לומר כי האנושיות שלנו היא לפעול בניגוד לאינסטינקטים שלנו. ובאמת צריך כנראה להיות קצת פסיכי כדי להיכנס למאמצים מטורפים כאלה של אימונים לאורך שנים. אבל אנחנו האמנים היוצרים של החיים שלנו על משמעותם.

זכות אמן זו היא המתנה של האיכות האנושית. היכולת לפעול בניגוד לדחפים ולאינטרסים של הרבדים הקדומים מתוך החלטה מודעת.

אבל גם המקום המיוחד הזה הוא תבנית ודפוס ואני אץ כרגיל להתחבא בתוך המסגרת המגוננת של ההרגל והסדר הקיים, שיכול להיות ישר או הפוך, טוב או רע. העיקר שיהיה סדר.

נשאלת השאלה מדוע אני עושה זאת? ובכן, הסדר מאפשר לי לצפות קדימה ואחורה. הוא מאפשר לי לתכנן, להחנות את המכונית בלילה ולישון ביודעי שבבוקר אוכל לנסוע איתה לעבודה. כל עולמנו נבנה על הנחת העבודה של ''אם-אז''. על מנת לתפוס את היקום או הקיום שהם רבי פנים ואין סופיים, מתהווים ומשתנים, אנו, בני האנוש, בגאונות רבה, פורסים על הנוף רשת באמצעות האמנות, החשיבה והעשייה.

לצורך העניין זהו חלון עבודה. ממש כמו המנתח שמבצע את עבודתו בתוך חלון של סדינים המכסים את המטופל ומשאירים רק את החלק המבוקש חשוף, או הקואורדינאטות במפה שמאפשרים לנו לקרוא משבצות נבחרות, או הגדרות של ניסוי במעבדה, או החלונות במחשב שמאפשרים לעבוד על קובץ בודד בלי לראות את כל תוכן הדיסק. בתוך מסגרת תוחמת אנו מחפשים את דרכנו בשטח קטן ומוגדר שניתן לטפל בו ולתפוס אותו מבלי שנלך לאיבוד ומבלי שנוכרע תחת  הבלתי נתפס של השלם המתפתל הגדול.

עם זאת, זוהי מלכודת אינטלקטואלית. מוסכמות והרגלים הופכים לדפוסים מוחלטים שאנו נמים בתוכם ומורישים אותם הלאה.

לקשור חתול

יש סיפור על רבי - ואני כותב בכוונה רבי כי במקום אחר זה יכול להיות שאמאן או מאסטר או גורו או רישי - בודהיסטי גדול שבכל פעם שהיה הולך לקרוא איזו סוּטרה קדושה בטקס היומי, היה החתול האהוב שלו מטייל לו דווקא על הספר. כל אחד שיש לו חתול מכיר את התופעה המעצבנת והמצחיקה הזאת. אז הוא קשר אותו בחוץ בכל יום בשעה האמורה כדי שלא יפריע. התלמידים והחסידים שעברו אצלו ידעו שכאשר מתחילים את הטקס היומי צריך לקשור את החתול. חלפו שנים, המאסטר מת, החתול מת, ובדור שאחריו כבר הפנימו: אין תפילה בלי לקשור חתול. התלמידים מתו, התפילה נשכחה והספרים התפוררו. אבל במנזר המשיכו לקיים את מה שנשאר מהטקס היומי: לקשור חתול.

המשמעות אבדה ונותרה שארית זניחה של סממן טקסי. זהו דבר מאוד אנושי משום שסדר דברים קבוע מעניק לנו נחמה וביטחון למרות שלאורך זמן זה הופך לקצת נוירוטי, כמו למולל אצבעות או לפַתֵח טיק בעין או להתגרד, לעשן מתוך הרגל וכו'. יש סיפור על איש שקראו לו צ'ואנג-טסה, או דזה בהגייה של היום, שאמר בערך ככה: הרשת קיימת עבור הדגים. (הנה הרשת שלנו!) כשתפסת את הדג אפשר לשכוח את הרשת. הכסא קיים עבור הישיבה. אם ישבת אפשר לשכוח את הכסא. המילים קיימות עבור המשמעות. אם תפסת את המשמעות אפשר לשכוח את המילים. ואז היה נאנח ואומר, האם יש כאן מישהו ששכח את המילים כדי שאוכל להחליף איתו מילה? ויטגנשטיין אמר דבר דומה כשהתייחס למילים כאל סולם לתפוס משמעות ואז, משתפסת, אפשר לשכוח מהסולם.

אבל לפני שאנחנו שוכחים מהסולם עלינו להשתמש בו. כי אין קיצורי דרך. אין אפשרות לבטל את המלכודת האינטלקטואלית של הסדר והדפוסים אלא רק לעבור דרכה. מכשירי ההתבוננות והאינטלקט הם הגירוש שאי אפשר בלעדיו מגן העדן. זהו גירוש הכרחי ונחוץ, כי גם פיטר פן הופך בשלב כלשהו להיות מפגר לגבי גילו. זה היסוד לניתוח, לשיפוט, לניכור והפיצול מתוך העצמי כמתבונן, משום שאני לא יותר עצמי שלם עם עצמי אלא אני מתבונן בעצמי. זהו גם המקום שאליו אני כאינטלקטואל יכול לברוח ממעורבות ואחריות בחסות חשיבה והגות. אתם מבינים, ההתבוננות מביאה אותנו למקום קשה מאוד: מכיוון שאנו כבר רואים, האם נהיה מוכנים לקחת אחריות או להתעלם? ויש מחיר לכל החלטה.

הפיצול מתוך עצמי כמתבונן הוא סדק קבוע אשר הכאב המלווה אותו בונה את היצירה. בהיותנו ערים, והרי זהו עניינו של ה''זן'', הבנת הסדר מאפשרת לנו לזהות את הגבולות החדשים שמהם ניתן לפרוץ. ועל זה בפרק השלישי (עי''ה).