מה תופסות הצפרדעים? / רק קצת תשומת לב / פרק שלישי על זן / דוד מיכאלי

 

צילום: אריה קוץ / סתיו / יפן / 2024

רק קצת תשומת לב

 

ובעוד חבריי אוכלים סושי מצוין ורואים ארכיטקטורה ביפן, הנה פוסט מספר שלוש עם אפרסקים, אצבעות וזונות.  

 

קורץ לעצמי

פני פורצים בחיוך

בתוך המראה

בפרקים הקודמים שרטטנו מעט את גבולות ארץ השינה של הדפוסים והתבניות. מה הוא, אם כן, הדרכון אל מה שמעבר? לשם כך נשוב אל מושג ה''ער'' ומושג תשומת הלב, שהזכרנו בפרקים הקודמים.

תכונת ה"ער" הינה פרטית. אין אפשרות להעיר מישהו. זהו דבר פנימי. אישי. נכון, לאור פעולתו של המורה מישהו יכול להתעורר, אך לא לאור כוונת המורה. מדובר על הפעולה כפעולה ולא על מטרתה או תוצאתה. מסופר על מורה הזן ריאון שראה את פרחי האפרסק והבין. מורה הזן קיוגן שמע את צליל הרעף מכה בעץ הבמבוק והבין. רגעים קטנים של מאה אחוז נוכחות. הבעיה אצלנו במערב היא שאנחנו נוטים לערב את מושג הער עם מושג המואר ואת זה עם מושג המשיח וזה לא זה.  

יש לי חבר שבילדותו פגש נזיר זן. הנזיר הסביר לו מהו זן: אתה יושב על שפת הים ביום חם מאוד ואתה מזיע ויש לך ביד גלידה קרה. אתה מניח את הגלידה על הראש ומרגיש את הטפטוף הקר. הטיפות הקרות על גופך החם זה זן. מאה אחוזים של כאן ועכשיו. ''... אז גבול הצורה החי יתבטא כאיכות מדהימה...'', כתב וו יו-הסיאנג (כתבי המופת של הטאיג'י צ'ואן, רוח הדברים, שיר 2 פסוק 5). כמה מוזר  שבחורף מבינים את הסיפור פחות ובקיץ מבינים אותו יותר.

יש סיפור שמופיע בספר של יעקב רז על מורה זן קשוח שחי לפני המון זמן ובכל פעם ששאלו אותו משהו הוא הרים אצבע. כולם קיבלו את התשובה כדבר חוכמה ואכן הוא הצליח, אפילו בסיפור, להעביר מסר ברור של חוּמרה ועוצמה ושיקוף של השואל. לאותו נזיר היה שוליה חצוף. יום אחד כששאל אותו המורה משהו הרים מולו השוליה אצבע. המורה קיצץ לו מיד את האצבע בחרב. בימים ההם היו השוליות נתונים למרות מוחלטת עד מוות של המאסטרים שלהם כמו בגילדות ימי הביניים של אירופה. השוליה ברח, המורה קרא לו. כשהסתובב אליו זקף מולו המורה אצבע. השוליה הבין. לפחות ככה מסופר.  

במסורת הזן קוראים לזה ''לצאת מהבאר''. אלדוס הקסלי קרא לזה לצאת מהבקבוק או הצנצנת. מסכות, תבניות והתניות שנופלות בשעת חירום ולחץ ומפנות מקום או מרחב למימד אחר של קשר. ללא מילים,  זפנימי ומוחלט כמוות, חסר שיפוט, מהמם בעוצמתו ומותיר חותם מעצב. במקרה זה החרב פתחה את החלון. במקרה אחר זהו צליל רעף נופל או נשירתו השקטה של הפרח. שוב, מאה אחוז נוכחות שמשמעה ערות ושינוי היחסים בינך לסביבתך.

המחוות יכולות להיות זהות אבל תלוי מי הוא המבצע את המחווה. על כך מסופר סיפור על שני נזירים שענו תשובה זהה על אותו קואן. קואן הוא קושיה תפיסתית הנהוגה בלימודי הזן וארחיב עליה בפרק הבא. בכל אופן אחד נתקבל והשני נדחה. כשנדרש ראש המנזר לעניין ענה בפשטות: אחד יודע ואחד לא.

נאמר כי כאשר איש פשוט זוכה להארה הוא הופך לחכם. כשאיש חכם זוכה בהארה הוא הופך לפשוט. יש סיפור על יפני אחד שלקח לו עשר שנים עד שנפל לו האסימון. הוא עזב את המנזר ועבר לעיר הגדולה. שם עבר לגור בבית זונות משום שהיה דלפון, אז גילה את חדוות המין ורווה רוב נחת. הוא נחשב למורה זן מעולה. הוא קיבל את החיים במלואם, ואהב את מה שהוא עשה.

לאור התפרקות או הסטת זרם המציאות הרגילה מישהו יכול להתעורר. אבל פעולה המכוונת אל מישהו במטרה להעירו עושה דבר אחר. היא יוצרת חסיד או מתנגד. לפיכך, עם כל הכוונות הטובות אין מה להשקיע בהערה. כולנו ערים למשל כלפי פעולת ההשתנה ונוכחים בה באופן מלא. חלקנו ער כלפי כסף, חלקנו כלפי מגע גופני, חלקנו כלפי כוח שליטה ועוצמה, חלקנו כלפי רחמים עצמיים, חלקנו כלפי יופי. כל אחד המכיר את העֵרוּת בשדה המועדף שלו מתלונן מרה על האחרים הישנים. הוא מנסה לפקוח את עיניהם אל השדה שלו. חבל על הזמן. מי שירצה יהיה ער גם ללא הדחיפה.

ערות כלפי שדה ספציפי, או כלפי כל העולם, היא חלקה מולדת וחלקה נרכשת. ערות נרכשת היא תכונה מתפתחת הנובעת מהעובדה של כמה זמן פעולה פרטי חווית עד לרגע של שחרור מדיכוי תבניתי. לכן יושבים לבד בהתבוננות. מה שמוגדר כ"ביטול אגו" פילוסופי או תיאולוגי הוא למעשה הנחיה שמטרתה ביטול או שיתוק הדפוס השליט ושבזאת מאפשר לדבר חדש או אחר או מכוסה לבוא לידי ביטוי או להתחזק. כאשר אומרים היפטר מהאגו, אנחנו מיד מחפשים מין תוספתן או רגל שלישית שאפשר לחתוך אותה ולזרוק. אבל זהו דבר בלתי אפשרי כמובן, אפילו אם היה כזה איבר. המשמעות האמיתית היא שנה את כיוון ההתבוננות. והוא אכן ניתן לשינוי.

כאשר אני מתבונן אל תוך עצמי כל הזמן, אני רואה את עצמי ולא שום דבר אחר. באופן זה כל תופעה ומציאות שיתקיימו בנוכחותי, יקבלו את גוון וצורת העצמי שלי על פי השלכותיי. אני במלכודת, כיון שהפלט והקלט שלי מובנה ונוצר על בסיס ההתבוננות שלי, המופנית אל עצמי ומייצרת כל הזמן את יחסיי אל העולם. אבל כאשר אני מפנה את ההתבוננות שלי החוצה אל העולם, העצמי שלי הופך יחסי לדברים אחרים. כלומר הוא מפסיק להיות מוחלט, וכמובן באופן יחסי הוא קטן. יתרה מזאת, אם מספיק מעניין שם בחוץ, כמו שכולנו יודעים, אנו ממש נעלמים כיוון שההתבוננות שלנו מרותקת כולה להרפתקה או לְמה שלא יהיה.

התחושה וביטויה כמחשבה או רעיון אינם גחמה פרטית אלא ביטוי חיצוני של תופעה או סביבה שאנו מעניקים לה גוון של אישיותנו. למעשה אני מופעל. כאשר אני מצליח לפעול וליצור ללא הענקת גוון אפשר ליצור קשר באמצעות כלי זה. ניתן לעשות זאת באמצעות תשומת הלב. אלה דברים פשוטים ומסובכים בו זמנית וצריך לתרגל אותם ולשנן אותם הרבה מאוד. על פי מסורות המזרח בלימודי אמנויות קרב, קליגרפיה וכו', ניתן לתרגל תשומת לב כמכשיר פעיל באופן עקבי ורציף בכל תנאי ולא רק בתנאי חירום (זוהי משמעות הער), מה שמאפשר הן להתוות נתיבים חדשים וקישורים אחרים, והן לקיים פעולה כאשר ההתבוננות שלי אינה כפותה.  

הקישורים הם היכולת לנוע בין מישורי התפיסה ושדות התפיסה השונים והבנת יחסיותם. ניתן למצוא את זה בהומור, באסוציאציה, בהיקש, בתובנה הפתאומית, בחלום, במטאפורה, במגע. כל אלו הם דרכונים, שערים ופתחי מילוט בתוך מסגרות הדפוס השולט ואלו הם כלי העבודה של הליצנים הגדולים, הקוסמים, הגאונים ורבי האמנים בכל תרבות וכמובן גם בעולם הזן.

הזכרתי כאן את המילים לפעול ופעולה. אלו מושגי מפתח בעולם הזן משום שבעולם זה אין אמירה שהיא מנותקת מהמתווך של עולם החומר אלא משתמשת בו ברצון, בקבלה ובהכרה מלאה, כדבר שהוא לכשעצמו, וכמרכבה אל השלמות. אין דיבור ללא עשייה. וחבר מירושלים ציטט לי פעם את המשפט: ''כל האומר: רק תורה יש לי, גם תורה אין לו''. ואם תרצו: ''אם אין לחם אין תורה''. וישעיהו לייבוביץ כותב על עשיית המצוות על פי תפיסת הרמב''ם: ''במובן האֶמוני העמוק ביותר יש למצוות משמעות מיסטית שאליה ראוי כל אדם לחתור בתהליך הַכְוונה תודעתי להשגת השלמות הנפשית העליונה''.

העשייה היא הקובעת: בישול, גינון, זוגיות, תיקון אופנועים, קַשתוּת, סידור פרחים, ניקוי שירותים, קבצנות, ציור, שירה, אכילה וכמובן לא נשכח יציאות. מאה אחוזים משמעותיים ופועמים של כאן ועכשיו.

השורה התחתונה היא המעשה המושלם ואם אפשר שייעשה מעצמו מבלי שהאינטלקט שלנו יהיה מעורב. אבל שיתבונן. שיהיה מודע. בסינית: וו-ווי. עשייה ללא עשייה. איכות זו של עשייה מלווה בחיוך המפורסם של רבי האמנים וגם בחיוכו של חתול צ'שייר הנעלם של עליזה מארץ הפלאות. אבל על כך בפרק הרביעי.