מה תופסות הצפרדעים? / כיצד תלך ישר בשביל מתפתל בהר? / פרק ששי על זן / דוד מיכאלי

 

צילום: דניס זורע / נזיר זן אופטימי חולף מאחורי גדר / יפן / 2024

כיצד תלך ישר בשביל מתפתל בהר?

ובעוד חבריי נוסעים בין הרים ועמקים ברכבת ביפן, הנה פוסט ששי על קפה, פרדס, פר ודגים. 

חלב מתערבל

ענן חולף על פני

קפה של בוקר

לימוד אמיתי הוא עבודה קשה ולימוד זן בפרט. לאחר מסע ארוך של חמישה פוסטים על גישה אנושית אחת הנה פרק סיום. הקשיבו לצלילו.

חידת זן אורתודוכסית שואלת: כיצד תלך ישר בשביל מתפתל בהר? התלמיד עונה במשחק. הוא מחקה עליה בשביל מתפתל עם תנועות הגוף וסיבובי השביל. זהו הדבר הנכון. כל אחד שעלה מעלה בהר אי פעם בחייו יודע שאחרי זמן מה הוא פשוט עולה. בלי לחשוב על ישר ועקום הוא מבצע עשייה. מראש ההר, מלמעלה, מוחים את הזיעה, אנו מסתכלים בהשתאות בשביל המתפתל רחוק מתחתינו: האומנם אנחנו עלינו זאת?

נהוג לומר בלימוד זן וזה מתאים לכל לימוד:

בתחילה עמקים הם עמקים והרים הם הרים,

לאחר מכן עמקים הם הרים והרים הם עמקים.

לבסוף שוב, הרים הם הרים ועמקים הם עמקים.

מה הסיפור כאן? בהתחלה אני רואה ומקבל את הדברים כפי שהם: אני רואה הר, אני שוכח הר. או אמא שותה קפה ונותנת לי לטעום וזה מר ומתוק ושחור ביחד ואני שוכח ורץ לשחק בחוץ. אחרי כן, עם ההתבגרות וההבשלה, באה התכונה לראות את הדברים כסמלים וייצוגים של שאיפותיי ופחדי: ההר הוא הניצחון, ההר הוא הכישלון. או, אני שותה קפה שהמלצרית הכינה לי בדיוק לפי ההוראות שלי וזה מראה שאני בעל השליטה. הקפה אינו קפה יותר. הוא טעון במשמעות שבחרתי והפך לסמל ומכשיר שליטה לקבלת יחס. ואז, לבסוף, בגיל מבוגר, לבדי, הדברים הם רק מה שהם: יש הר, הדרך עולה. יש עמק, הדרך יורדת. או, קפה קטן אחרי הצהריים גורם לי להתעורר ואני אוהב את המר והמתוק ביחד, אין משמעות וזה נפלא, ואני אומר תודה על כך שיש לי אפשרות ליהנות מכך ומחיי שנותרו.

ישנם כתבי זן המתארים את שלבי תפיסת המציאות כך: שדה הדברים, שדה המחשבה, השדה שבו לא קיים ניגוד בין הדברים למחשבה, השדה שבו דבר אינו נוגד דבר. (לעניין זה  ליואל הופמן יש הקדמה מלומדת ומצוינת בספרו ''לאן נעלמו הקולות''). הסיווג הזה מעניין מאוד משום שבמסורת היהודית שלנו אנו מוצאים את ה''פרדס'' שמורכב מהאותיות הראשונות של: פשט, רמז, דרש, סוד, והוא מקביל ותואם לחלוקה זו של הזן ומאפשר לי לבאר בשפה קצת יותר מוכרת.

הפשט הוא הדברים כפשוטם. המון דברים גלויים ולכל אחד יחס משלו. ענן, שמש, או: קומקום, טלוויזיה, שטיח, ארנק, מפתחות.

הרמז ובהתאמה שדה המחשבה הפחות גלוי, הוא הבנת היחס הרציף האחד והמשתנה שבין כל הדברים, ובאמת זה דורש הרבה מחשבה. החלל, השמים, הפורמט, או: חלל החדר המכיל וגם מעוצב בו זמנית באמצעות הפריטים השונים כפי שהונחו שם בתשומת לב או באקראי. מי שתופס את השלב הזה לפעמים נתקף פחד כי לכל דבר יש השלכה על הכל ופתאום אנחנו אחראים.

הדרש ובהתאמה השדה שבו אין ניגוד בין דברים למחשבה, הוא הבנה וניסוח היחס והדברים כנובעים אחד מתוך קיומו של השני והתפיסה כמייצרת אותם. עם זאת ההוגה עדיין נמצא כאן, מובדל בהתבוננותו ומשחק כתינוק להנאתו בכיווני הדברים. בדירה הריקה יופיעו חפצים - חפצים יגרמו להופעת דירה. ובמילים של ה''סונייאטה'' - אסכולת הריק שהשפיעה על הזן בודהיזם: נוכחות היא ריק, ריק הוא נוכחות.

סוד ובהתאמה השדה שבו דבר אינו נוגד דבר, זה המקום שבו הבנו, איני מובדל יותר בהתבוננותי מכיוון שהפסקתי להתבונן, להעריך ולשפוט וחזרתי לחיי. הדברים הם שוב דברים, היחס הוא יחס, ופלא שרוי בכל. ואני הולך עכשיו לאכול כי אני רעב וזה המעשה הנכון ופלא בפני עצמו. המתבונן מבחוץ חש את איכותה של הידיעה אבל אינו יכול להבינה. סוד.

התהליך הזה אינו קל כלל ועיקר והמדרש היהודי מתאר אותו ואת סכנותיו בחריפות רבה: ארבעה נכנסו לפרדס: אחד מת, אחד הציץ ונפגע - השתגע (ראו פרק 5, גוש הספק הגדול), אחד קיצץ בנטיעות - יצא כנגד האמונה ואחד נכנס בשלום ויצא בשלום. סיכוי של אחד לארבע. ומשחקים בתודעה צריכים להיערך בזהירות רבה.

יש מגילה במזרח הרחוק שזכתה לגרסאות רבות. היא נקראת ''איש תופס פר'' או ''אילופו של הפר'' והיא מסמלת את התודעה והתפיסה ומתארת בשירה וציור את עשרת שלבי הדרך להארה ושלמות תודעתית. השלב הראשון הוא חיפוש אחרי הפר הנעלם או התודעה הבלתי נראית. אט-אט היא נגלית והמחפש מצליח להבחין בה, לגשת אליה, לאלף אותה, לרכב עליה, לשחרר אותה, לתת לה להיות לצידו, להיות בלעדיה, להיעלם גם הוא. השלב האחרון נקרא חזרה אל השוק, כלומר חזרה אל העשייה הקיומית בבחירה, בהחלטה, בקבלה ובנטילת אחריות מלאה. והוא, החוזר, יכול להיות כל דבר: נווד, סוחר, קבצן, לוחם או מלומד. אולם כאמן של חיים נוכחותו, משקלו הסגולי, המשמעות שטען את חייו ויחסיו עם הסובב עתה, הם אחרים וגדולים לאין שיעור, ומשפיעים. קראתי אצל יענקל'ה על מתלמד זן אחד שלאחר שנות אימון רבות בא למורה שלו וביקש חברות רשמית כנזיר זן. תשובת המורה הייתה: האם הענן מבקש חברות בשמים? הבחור הסיר את בקשתו.

מכיוון שהזכרתי לפני כן את התינוק, אני רוצה להציג לפניכם מושג חשוב במילון הזן. ''גוש לא מעובד''.  זה החומר הגולמי לפני עיבודו וליטושו. במצב האנושי זהו התינוק השלם עם קיומו. בוכה כשהוא רעב, שבע רצון לאחר ההנקה, ישן כרצונו. אבל אז בא העולם ונכנס בו בעוצמה. הילד הרך לומד את הקשה והכואב והשורף. הוא מסיק מסקנות. הוא מתכונן והוא מצפה. לרע, לטוב, ובהתאמה מעצב את עצמו לנכון על פי סביבתו. זהו כבר חומר מעוצב על פי סביבתו.

ואז, אולי, מגיע היום שבו אותו תינוק בן שישים או שבעים, מתעייף מציפייה, כוננות ועיצוב בלתי פוסק והוא עוזב את העשייה הזאת. או שמא היא נושרת ממנו כעלי שלכת. למרבית הפלא לא קורה לו שום דבר רע. הוא פוגש את עצמו המקורי מחדש. שוב הוא ''גוש לא מעובד'', אבל כעת הוא מצדו השני של הנהר של ההתנסות.

עם שהביטוי והרגש בשלב זה הנם מיידיים כפעולת עולל (שימו לב למילה עולל הנגזרת מלעולל, לפעול! ובמקרה שלנו העולל הוא גם נפעל) הם מגיעים עם העומק המבוגר, הנפלא, המואצל, רב החסד של החמלה, ההבנה, הקבלה, וחשוב מכל, בניגוד לתחושות האשמה, הבושה והחטא הקדמון השכיחים במקומותינו, הם מגיעים עם תחושת המשחק וההנאה על עובדת חיינו, ועל יכולתנו הנלמדת והמתפתחת לחוש את עצמנו, את האחר ואת אינסוף התופעות. אז מחדש הרים הם רק הרים ועמקים הם רק עמקים.

מכיוון שהשתמשתי לפני כן במלים: ''עצמו המקורי'', עכשיו זו הזדמנות להציג מושג זן נוסף: ''הפנים המקוריות''. ישנו קואן השואל: מה הם הפנים המקוריות שלך לפני שנולדת? אולי תענו אתם לעצמכם על שאלה זו.

היה אחד ששמו גואו-אן. הוא זה שכתב את החיבור הפואטי ''אילופו של הפר'' וברוח הדברים שלו אסיים גם אני את הסדרה הזאת: זהו הסוף. רציתי רק להצביע על הירח. לא יודע מהיכן הגיעו כל הקשקושים האלה. מת העולם, נשרף הים, הדגים טיפסו על העצים. פעמיים קפה.