מה תופסות הצפרדעים? / מהו משקלו של ענן / פרק רביעי על זן / דוד מיכאלי

 

 צילום: אריה קוץ / גנו של נרקיס / קוסאמה יאיואי / יפן 

מהו משקלו של ענן?

ובעוד חבריי מתבוננים באמנות ושותים תה ביפן הנה פוסט מספר ארבע על חידות סתומות, על שירה בקיצור, על חתימה ועל ספק  

עולם האבק

נעלם לקול בכיו

של השואב

בפרקים הקודמים סיפרתי על הזן כגישה ולא כשיטה, על ''תוכנות'' ההתנהגות הבסיסיות ועל רגעי העירות הספורים של הנוכחות המלאה. בפרק זה אגע ברפרוף באמנות העשייה של הממשי המאפיינת את עולם הזן. בעשייה זו כל פעולה מתבצעת בבחירה ובכוונה מלאה. אין עבודה ''נחותה'' או ''נחשבת'' והמושג ''כל עבודה מכבדת את בעליה'' נטען במשמעות מוחלטת של אחריות ומחויבות. 

בחניכה וטיפול משתמשים בעשייה ככלי להוצאה, או ''שליפה'' כמו שנהוג לומר לפעמים, מדפוס פעולה מוטה או תבנית חשיבה מקובעת הגורמת למצוקה. ה''שליפה'' היא שחרורו של החניך מהטוטליטאריות של תבנית התפיסה (ראו פרק שני "לישון ולהתעורר"), והבנת יחסיות תפיסה בכלל. בזאת זוכה המחפש לחופש תפיסתי.

זן מציע את הפריצה מתוך התפיסה ולא תפיסה חלופית. לפיכך זן אינו עוסק באישיות, ברקע, בהיסטוריה ובבעיות אפשריות שמהווים את השדות הרגילים לטיפול בבני אדם. כל תפיסה אחרת לאחר הפריצה נתונה לבחירתו החופשית של הפועל. הטיפול והחניכה אינם עוסקים בתפיסה הבעייתית או בתפיסה כלשהי, אלא בפעולה עצמה.

מהי הפעולה שלפעמים קוראים לה "הפעולה המטורפת'' של הזן? ראשית נבחין בין שני מצבים של פעולה: האחד, פעולה מתוכננת ומבוקרת כמו שרטוט או ניווט. המצב השני הוא פעולה מתפרצת כמו התעטשות שהיא מעבר לפיקוחנו.

תבנית ההתנהגות הרגילה שלנו אומרת או זה או זה. ואני מוכרח להתוודות בפניכם שכאשר בת זוגי שהיא מורת הזן הקשוחה והפרטית שלי שואלת אותי לפתע שאלה בזמן נהיגה, אני מאט משום שאני חושב - כמו כל גבר שמכבד את עצמו ומסוגל לעשות רק דבר אחד - וזוכה כמובן מיד ללגלוג הגון. וגם לכמה צפירות.

אבל ישנה אפשרות נוספת: התרגול העילאי הוא לבצע את השחרור המטורף אבל להישאר בהכרה ערה חסרת פעולה. שם מצליחות עינינו הפקוחות לראות, בלי לקרוס לתוך עצמן, בלי שהכרתנו תיסחף, תתמוטט לתוכה, את ההתהוות עצמה, את עצמנו כחלקי הפעולה ואת העשייה בו בזמן. אנו גולשים על גל הפעולה במקום להיסחף ולטבוע. זהו שיווי משקל מושלם. במובן זה אנו נוגעים במהות החיפוש המיסטי של אמני הטנטרה, הטאו, הסוּפיזם, השאמאניזם, החסידות ובליבת החיפוש של כל אמן באשר הוא מאז תחילת הזמן.

בלימוד זה אנו רוכשים את הידע לאפשר לפעולה להתחיל, לחלוף דרכנו ולהסתיים מבלי שנפריע או נוסיף דברים משלנו. כלומר הטלת עצמנו במודע אל תוך תוהו, ולמנוע במודע שהדחפים שלנו או הכרתנו הכפייתית ישתלטו על האירועים.

היצירה מתחוללת בו-זמנית עם העשייה ויש לזהות את הרגע המוזר שבו המקום בו האבחנה בין פועל לנפעל או שולט ונשלט מתמוססת. כאשר היחסיות נעלמת אני אחד עם התופעה, החרב, המכחול, הנייר, העולם. אנחנו מייצרים ביטוי פרטי ביותר המבוסס על כל ''חבילת חיינו'' עד לרגע זה. אולם, כמעשה נס, הביטוי הפרטי ביותר הזה, הנקודתי, עובר מימד: הוא אמיתי, כלל אנושי ואינסופי.

קצב הדברים מערסל אותי או אני אותו, הדברים נעשים מעצמם ועם זאת הם בידינו, משום שהפכנו לרבי-אמנים בתרגולם. אנחנו נוכל למצוא איכות זאת בנהיגה, בבחישה של כוס תה, בחתימה על מסמך או בהתגרדות. תארו לעצמכם שהייתם יכולים לצייר כך. בעשייה זו אני פועל ללא הרהור וללא בחינה. אני פשוט יודע. אנחנו מחוברים.

הדרך היא לבחור ולתרגל פעולה. עלי לזהות אותה, להכיר בה, להפוך אותה ל''חוקית'' בעיני ולגייס מיומנות זו אל הביצוע. יש לנתק כל קשר למטרה ולביקורת חיצונית או עצמית. זהו הקונג-פו שלי. מיומנות עשייה. תרגול המיומנות הוא האמצעי שדרכו אגיע להבנה וזו גם סירת ההצלה שלי כאשר העולם סביבי יתמוטט.

מקרה בוחן 

אני רוצה להתעכב מעט על כמה טכניקות ומושגים מסורתיים בלימוד זן. הראשון הוא מושג ה''קואן''. הקואן הוא אחד הכלים המפורסמים ביותר של מורי הזן. מילולית ''אירוע פתוח'' ומשמעותו "מקרה בוחן". זהו משפט, חידה או אמרה שהמורה מציג לתלמיד כחידה תפיסתית. הקואן הוא מלכודת מנטאלית שהדרך להתייחס אליה כראוי היא ממישור אחר לחלוטין. יותר מכך: הקואן מפעיל אצל הנשאל הבשל את התשובה ללא מאמץ.

קואנים קלאסיים הם למשל "מהו קולה של מחיאת כף יד אחת?". לכו תשברו את הראש. אין צליל. יש מראה או תחושה. סטירה פשוטה יכולה להיות אחת הדרכים לענות, כמובן אם השואל אינו גדול מדי. או "מהו צבעו של הרעם?". התשובה הקלאסית היא: הקשב ושמע. אבל כתשובה של צליל אפשר גם לגהק. ברוח הזן אפשר להשאיר זאת ללא מילים, ברוח המאמר אסביר: הדוגמה הגסה הזאת אינה זילות של העניין או של השואל, אבל זו בהחלט דרך לענות שלא במילים. המחווה ההחלטית ללא עוררין מהווה סימוכין ברורים לישירות של המשיב, מנקבת את דפוסי השליטה, והחיברוּת ויוצרת מרחב ריק וערות לזמן קצר. הטוטאליות של המחווה המגוחכת והפראית הזאת זהה לסיפור החרב מהפרק הקודם. המכשירים שונים אבל הרוח היא אחת.

איך תעצור את המכונית שאתה רואה מבעד לחלון? איך נעצור את המחשבות? מהו משקלו של הענן? מה ההבדל בין ברווז? מי היו החשמונאים ומדוע? איפה המפתחות של הצוללת? לא לחשוב! או שיש לך את זה או שאין לך את זה, אבל זהו, שאפשר להגיע לשם. נאמר וגם נכתב: ''הנה אשמיע לך מילים מטורפות. אתה הקשב להן הקשבה מטורפת''. ממש לא פשוט להחליק אל שדה ביטוי אחר שאינו מילים ועם זאת אין פשוט מזה. מוזר לא?

הקואן הראשון שהבנתי ממש, היה בחורף של שנת 1978 במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, עם חבר טוב שלי ששמו סרג'יו, שהיום גר בטמפה שבפלורידה (לא להתבלבל עם טמפקס, כך היה אומר). בבית הדפוס שהיה שם, ושהיום נחשב למוזיאוני, עיצבנו מאותיות העופרת שהיו מסודרות במגירות עץ גדולות בשולחן משופע, מודעות קטנות, מטורפות ומפורטות, כמו "פתיחה חגיגית של מכבסה באולם הסטודיו של החוג לצילום" (נא להביא בגדים מלוכלכים), "קורס לקללות אנגליות בכיתת הטיפוגרפיה" או הודעה על "החלפת בגדים כיתתית בחדר המזכירות". המודעות היו מאוד רשמיות וחסרות היגיון לחלוטין. בנוסף בכל מודעה הודגשו שתי מלים בקווים שחורים ועבים. להדגשות לא היה שום קשר לתוכן והאנשים שקראו את המודעות שברו את הראש גם על התוכן המופרך וגם על מה לעזאזל פשר ההדגשה שהיתה קומפוזיציונית בלבד.

זו היתה הנקודה שבה הבנתי שניתן לקרוא את המודעה כתמונה, ללא קשר לתוכן הכתוב ומיד נרתמתי במרץ לייצר מודעות מוזרות משלי כמו התראות על פרות מעופפות עם הדגשות מנותקות שקישטו את המודעות כמו פרחים במחברת כיתה א'. הסופר הבריטי רודיארד קיפלינג אמר כי המילים הן הסַם החזק ביותר ובאמת על ידי ציור לומדים לחרוג ממשמעות מילולית ולהשתמש במשמעות תמונתית כחלופה של הבעה. המונופול של תפיסה מילולית נשבר. ועל כך, בפרק הבא.