באותם ימים התפרנסתי למחייתי מעבודה בבית הוצאת ספרים בשם מפעלים אוניברסיטאיים. ההוצאה שכנה בבניין מתפורר בפינת שדרות יהודית בשכונת מונטיפיורי בין מוסכים. יוטה בצבע כתום מלוכלך ציפתה את הקירות שבהם היו תקועים מזגנים חלודים. מהתקרה תלו מאווררים מיושנים. הרצפה המתפרקת כוסתה בלינוליאום משופשף, ריח של חומרי פיתוח הציף מפעם לפעם את החדרים שחלונותיהם היו סגורים תמיד. ציוד מחשבים משוכלל שהתיישן במהירות הבהב על גבי שולחנות מאולתרים. המקום פעל במשך עשרים וארבע שעות מסביב לשעון בדרך כלל, והצטיין באוסף של אנשים אקסצנטריים, קוסמי מחשבים, משוררים ומהגרים שנטמעתי חיש קל בתוכם. מנהלי המוסד היו שני גברים מבוגרים, גדלי גוף, נתן עדן ומוטי מס. הם ישבו בחדר אפוף ניירות, מכשירי טלפון ישנים, חוטים מתפתלים לכל עבר ותמונה גדולה מאובקת במסגרת שטוקו, פיתוחי הגבס מצופים זהב מתקלף, עם דמויות מהרמון טורקי על הקיר. שם יצא לאור "ספר הדרך והסגולה" של דן דאור ויואב אריאל, הספר של אל-פארבי, עיתון ''זו הדרך" שקרא לזכויות אדם והתנגד לכיבוש, האינתיפאדה עדיין לא הייתה, והמון ספרי לימוד אנגלית. בין אנשי המחשבים היה מרטי בוקל, ידיד נפלא שבא מארצות הברית בעקבות אהבה למוזיקאית בולגריה נמרצת שמצאה את מקומה ברמת-גן, ניגנה בכינור ואהבה לבשל. הוא היה מומחה לעימוד גרפי. חזותו הייתה כשל מלך לב אדום. עגול, שבע ומרוצה: קרחת ורודה עטורה חוטי שיער דק לבן ישר, גבות עיגוליות, לחיים ורודות, וזקן ופאות לחיים של שערות דקות לבנות. הוא אהב לשתות דיאט קולה, לכרסם ראפלס צהובים משוננים של תירס מתובל בזמן שעבד על המחשב, לשיר שירי רוק ותיקים בזיופים, להיזכר בשירותו כחובש קרבי במלחמה של וייטנאם ולספר בדיחות של תלמידי תיכון ולשחק בפאקמן. מרטי, אמרתי לו יום אחד, כשעינינו כמעט נפלו החוצה לאחר שעות עבודה על המסך הקטן עם הסימנים הירוקים, מרטי, תעשה לי את הכרטיס הזה, הגשתי לו סקיצה של כרטיס "אזרח כוכב ארץ". הוא תיקן לי את האנגלית של המילים זכויות וחובות, ושלחנו להדפסה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה