iron butterfly / david michaeli / tlv 1993
שי גטריידה על "אדמת אנוש" מאת אנטואן דה סנט אכזופרי/ תרגום משה מרום/ספריית הפועלים ת"א 1968.
"האדמה, יש בה כדי ללמדנו על עצמנו יותר מכל הספרים. משום שהיא עומדת איתן כנגדנו. האדם מגלה עצמו שעה שהוא מתמודד מול המכשול. ואולם לשם כך נחוץ לו כלי עבודה. האיכר, שעה שהוא חורש, קורע אט אט סודות אחדים מן הטבע, והאמת שהוא מחלץ הינה חובקת עולם. כך גם המטוס, כלי עבודתם של קווי האוויר, מערב את האדם בכל הבעיות הנושנות".
"אדמת אנוש" מביא את סיפורה של קבוצת אנשים שבחרה לחקור את "...כל אותן בעיות ישנות" באמצעות המטוס. הזמן הוא שנות העשרים של המאה הקודמת, האנשים הם טייסים אזרחיים. המטוסים חלקם עדיין פתוחים, כך ש "במטוסים החשופים, במזג אוויר רע, היו גוחנים מחוץ למגן הרוח על מנת להיטיב לראות, וצליפות הרוח היו שורקות ממושכות באוזניים".
"הפרוייקט" של אותם טייסים אזרחיים - מעשה טוויה. פתחו את השמים וטוו את רשת קווי התעופה. "כמה חברים ביניהם מרמוז, יסדו את הקו הצרפתי קזבלאנקה-דקאר, החוצה את הסהרה המרדנית.... כאשר נפתח הקו של אמריקה, הוטל על מרמוז, שתמיד נמנה על החלוצים ללמוד את קטע בואנוס איירס-סנטיאגו, ולאחר שבנה גשר מעל הסהרה, לבנות גשר מעל לאנדים... ומשנחקרו האנדים, היה צריך לאלף את הלילה, ואחרי שהלילה אולף היטב ניסה מרמוז את האוקיאנוס. והדואר, החל מ-1931, הובל לראשונה, בארבעה ימים מטולוז לבואנוס איירס".
נטלו מחרשה מסוג חדש והמריאו לפתוח תלמים בקרקע בתולית. שדות שמיים ראשוניים דלילים או סמיכים. מוכי סופות ברקים או צלולים כבדולח, קפואים או לוהטים. סוערים-מתנחשלים או דמומים. אדמת אנוש. המסה האיתנה מאיתנו. המכשול שאנחנו צריכים להתגבר עליו כדי לגלות דבר על עצמנו. לחלץ פיסת אמת חובקת עולם.
אדמת השמיים מעל הפירנאים, בין צרפת וספרד, אינה כאדמת השמיים לעת לילה, ואין אדמת שמי הסהרה "המרדנית" כאדמת שמי האוקיינוס.
אני מוצא שהדבר שעליו סנט אכזפרי כותב הוא התשוקה של אותם טייסים להיות בני אדם. חיים. רוצה, אמור ערניים, ערים. ניגודו של החי הוא פקיד המכס שבקושי התעורר. על ספסל האוטובוס המסיע לעבודה בשדה התעופה, בשעה שלוש לפנות בוקר, מתיישב הטייס בינו לבין פקידים נוספים ובאפו עולה ריח "...עובש של פקידות מאובקת, של משרד ישן ששוקעים בו חייו של אדם". כך או כך, לבסוף, חיי אדם שוקעים. אך חיים מתוך השתוקקות אליהם - החיים עצמם – עד כמה שאפשר וכל כמה שאפשר, הופכת אותם מעניין של הרגל סר טעם ליצירה אישית, חד- פעמית. יצירה משמעותית, שאיכותה ויופיה קורנים ממנה. התשוקה מתממשת בבחירתם של מבקשי החיים להאמין, לפעול, לחוש, להרגיש, לזכור, להבין, ללמוד וללמד, באחת מסביבות החיים היותר קיצוניות אליהן, בזמן ההוא, יכול אדם רכוב על כנף מכונה ללכת . גם אם "מפעם לפעם, לעד יינון זכרו, אחד מהם לא שב".
הקצה מתהווה בנקודה בה המגבלות האנושיות – מנטאליות, פסיכולוגיות, פיזיולוגיות – בשילוב מגבלות המכונה, מתרכבות עם תנאי המרחב: העלייה לשמים במנועים ש..."תכופות היו בוגדים בנו באחת, ללא הודעה מוקדמת, ברעש גדול של כלי חרסינה מתנפצים. וקצרה ידך למול רכסי הסלע של ספרד..." וגם: "יפה מאוד לנווט לפי המצפן, בספרד, מעל לים העננים, אלגנטי מאוד, אבל...אבל זכור: מתחת לים העננים...הנצח".
המרחב על פניו המגוונים, עוצמותיו, עצמאי, איננו מחויב כלפי האדם, איננו סר למרותו, לא כפוף להגיונותיו. המרחב מכיל צירופי כוחות שאדם לא יכול להם. לכן, כמקום מפגש, המרחב תמיד תובעני. אף עלול להיות אלים, קשוח, לא מסביר פנים, בלתי מתחשב, כיליוני באחת. אבל הוא גם יכול להיות המקום בו אדם מתגבר, שורד, ואז זוכה לקרוע "...סודות אחדים מן הטבע, והאמת שהוא מחלץ הינה חובקת עולם".
הידע עובר בין הטייסים באופן המוכר והרגיל של מחקר, דיווח, שיח רעים, שיח עמיתים, הרצאות, שיעורים. הסודות וכל שאיננו מילולי נלחש בפרץ צחוק פתאומי; "הבטתי בְּבירי... והרהבתי עוז לשאול אותו אם טיסתו הייתה קשה. בירי לא שמע, מצחו קמוט, רכן על צלחתו....לבסוף הרים בירי את ראשו, נראה כשומע אותי...ולפתע פרץ בצחוק צלול...הוא לא הוסיף כל הסבר לניצחונו, הרכין ראשו וחזר ללעוס בשקט שהשתרר".
הטייס גיומא, בדרכו השונה, ממיר את הסודות וכל שאיננו הגיוני, לסיפור אגדה, ובדרך זו יוצר סיפור המרגיע את פחדי חברו העומד לצאת לטיסה בנתיב מסוכן.
מעשה גבורה מסופר כאן. ומעשה גבורה הוא בסופו של דבר מעשה אישי, של אדם מסוים הנקרא בשם. ואכן במחווה של אהבה, רעות ואנושיות קורא המחבר בשמות חבריו ועמיתיו לדרך, אותם הוא רואה גם כמוריו. נדמה לי שהאמת היא שבסיפור גבורה אין רגעים הירואיים. מה שלאחר מעשה נתפס בעיננו כהירואי הוא מעשה התמודדות אחרון. התאמצות סופית. מעשה הטלת כל יכולותיו של המתמודד למאבק על מיצוי מתוכו של עוד טיפת אנושיות. המעשה האישי מעניק מתנה לאנושות כולה. ממנו זוכה אף היא בשימור פניה האנושיות. קיימת גם הגבורה שבמעשה העבודה היומיומית, הרגילה, המחויבת, הלא נסוגה. כזו הנעשית במשך שנים על ידי איש ואשתו המשכימים בשעה שלוש לפנות בוקר. האישה ערכה את השולחן, הניחה דבר מאכל וספל קפה. יחדיו הם אוכלים ושותים. רווח השתיקה שביניהם עוטף עוד פרידה. היא מתפללת שינתן לה להזדקן איתו, הוא מבקש לשוב ולראות ולו עוד פעם את פניה, לגעת ולו עוד פעם בגופה. אבל תורו לטוס היום, להעביר בני אדם ודואר אל מעבר לרכס המסוכן. לפגוש בסופת הציקלון, איש עדיין לא זיהה את טבעה של זו המתחוללת כעת, דווקא היום מתפשטת, מתרחבת וחורגת מתחומה הרגיל. גבורת המעשה הבלתי פוסק. מעשה איחוי הרשת.
פתאום, ואינני זוכר באיזה הקשר, נזכרתי בַּספר. גם בְּאחר. הזיכרון הבקיע מבור שהוא מאוד עמוק. אבל עכשיו ידעתי שהספר הזה שייך למשפחת הספרים שאני רוצה שיהיו איתי, אצלי, בספריה שלי. הייתה פרידה ארוכה, יותר או פחות, אבל הנה הסתיימה ומעכשיו נשארים יחד. הייתי רוצה להגיד מה המכנה המשותף הגנטי של משפחת הספרים עמם אני מבקש להתגורר, אבל לא בטוח שאני יכול. אולי מצטרפים למשפחה ספרים שחלק ממני כבר יודע ששוכן בם, אולי ספרים שאני כבר יודע ששוכנים בתוכי. אולי ספרים מגלים-מכסים. הם ואני יודעים שהם ואני, פיסות מוזאיקה ביצירת ענק, מורכבת, אינסופית. אין להביט בה ואין להכיל אותה. קשה להגיד עליה דברים, גם לא פשוט להחליף חוויות אודותיה. אבל גם אין אפשרות אחרת. ולכן צריך וכדאי להתאמץ. מכאן שההבקעה - מן השכוח אל הנזכר - לא הייתה סתמית, אף לא מקרית, כי אם מזומנת לעת הבשלה, הבשלת ידיעה אודות הסוד הצפון בספר הזה.
אישה, סיני אוגוסט 2009.צילום: ארי אברהמי 
