יום רביעי, 14 באוקטובר 2009

בְּדָיָה/ שי גטריידה / סיפור קצר

צילום: איציק פטיש

מסתובב פה סיפור על האחד שייבא לארץ ציפור
ציפור שֵש קולות, נטול מין,
קטן מעורֵב, הציפור, גדול מזרזיר,
ציפור בעל צבע נדיר

מישהו עם קשרים בצִיפַּארי, מומחה לבעלי חיים, ווטרינר או משהו כזה
קיבל את הזיכיון וייבא את הציפור מדרום אמריקה.
שום דבר מיוחד. קיווה אולי לאיזשהו מוניטין, להשלמת הכנסה, כסף קטן מן הצד.
איש אינו זוכר עכשיו מי התחיל בכל העניין.
עובדת העושה מידי יום לניקיון הכלובים ולהאכלת הציפורים;
מבקר שהתלונן שהתצוגות לא משתנות, בכל פעם שבא אותם המראות;
אולי חבר הנהלה שחש צורך להקדים ולרענן ידיעה בדבר תרומתו למוסד,
לפני שמישהו ילחש על אוזנו של מישהו ש - "אנחנו סוחבים כאן
משְׂרַת הנהלה שלא ממש תורמת למאזן הקבוצה, עדיף בלי שמות,
אתה יודע, ושיישאר בינינו".
אז לא זוכרים.
אבל יום אחד דובר בציפארי על שעמום.

בימים הראשונים נשמעה המילה רק פה ושם.
מדי יום מתאספים בחדר, מאחורי הדלת עליה מודבק השלט:
צוות בלבד
אין מעבר!
החל בשעה עשר ועד עשר עשרים וחמש הפסקת משמרת.
על שולחן עץ צבוע בסופרלאק אדום, פניו פגומים משימוש,
שקית לחם פרוס, מגש נירוסטה עליו דחוקות בצפיפות צלחות עם
ביצים קשות, טונה בשמן צמחי, גבינה לבנה 5%, ירקות חתוכים.
מאפרה גדושה על גרורותיה. כוסות פלסטיק לשימוש חד-פעמי,
בדלי סיגריות צפים בהן בשלוליות הקפה והתה. צחנת אפר טבק רטוב.
שם דובר על שעמום.
וגם -
עובד שנכנס למשרד בשעות העבודה.
ביקש מהמזכירה - עסוקה עד מעל לראש בהעברת שיחות ובתיאום פגישות.
אין לה זמן לנשום. ביקש שתעשה לו, אם אפשר, רק טובה קטנטנה.
שתשלח עבורו, בעניין פרטי, פקס לחברת הביטוח.
פנה אליה בדחילו "הנה המספר רשום מעבר לדף".
והיא קראה: "עדיין לא קיבלתי מכם את הצעת המחיר שהבטחתם לשלוח, כבר עבר שבוע !
אם זאת רמת השרות שאתם נותנים אז לא צריך טובות, אפנה למתחרֵה".
ועד שהפקס עבר סוף-סוף במכונה, והעובד לחוץ להסתלק משם, שלא יעירו לו על ביטול שעת עבודה,
המזכירה, שופעת רצון טוב ונכונות לשיתוף פעולה "...לא זה באמת כלום, רק להבא
תשתדל לבוא בשעה לא כל כך לחוצה..." התעקשה לשדך אל המקור את אישור המסירה.
ובחלל שביניהם זיעה שלו, ריח טיגון חביתות, והזבל הדבוק בחריצי המגפיים פוגשים את
הווניל-תפוז על מייק-אפ; ציפורני פלסטיק מנצנצות על תחת מכווץ. מתוכשטת שכמותה.
אז, בחלל הזה מי מהם צירף בזהירות את המילים שעמום, או משעמם
למשפט מרוצף ב- "כזה" וב"נראה לי" וב"כאילו" ומאובטח בסימן שאלה המתנגן בסיומו.

מה שקרה בהמשך מזכיר לי סצנה מסרט שראיתי כשהייתי ילד.
הסצנה ממחישה איך מופעלת פצצת אטום:
רואים חדר שרצפתו מכוסה במלכודות עכברים.
מלכודות שעל הקפיצים הדרוכים שלהן מונחים כדורי פינג פונג לבנים.
המון המון מלכודות דרוכות בהמון המון כדורי פינג פונג.
ואז מישהו שעומד מחוץ לחדר משליך לתוכו כדור.
הכדור פוגע במלכודת, מפעיל אותה ומנתר הלאה.
המלכודת שהופעלה מזניקה כדור הנוחת על מלכודת שנייה.
זאת מצליפה בכדור המונח עליה ומשגרת אותו אל מרחבי החדר.
תוך זמן קצר המנגנון הזה מפעיל עוד ועוד מלכודות וערבוביה פרועה
של כדורי פינג פונג קופצניים תוססת לה בחלל החדר.

נדמה שבמין דרך שכזו החלו המילים "משעמם" ו-"שעמום"
לקפוץ ולנתר מתוך פִּיות ומקורים במרחבי הציפארי.
לא שלפני כן לא אמרו אותן, לא שלפני כן לא נשמעו קיטוּרים;
על חדגוניות העבודה, על כך שבית הציפורים הזה קופא על שמריו,
ניהולו כושל, הוא רדום, אין בו התחדשות.
הנה כעת התברר שאף ביחסי הציפורים, בינן לבין עצמן, ניכר חוסר ההתלהבות מפעם.
לא שומעים רינת חיזור נרגשת, לא מבחינים אצלן בתכונה העסקנית שבניית קן כרוכה בה.
זה זמן רב שזנבות הטווסים הזכרים לא נפרשו למניפות הרהב המזמינות את הנקבות.
צבעי נוצות התוכיים דהו, הן נושרות, מגלות תחתן בשר ורדרד מדולדל שאיננו מעורר כל חשק.
אפילו הבְּרֵכִיות לא יורדות לשחות בבריכתן. חדלו מַשַטי הזוגות חדי הפניות הנהדרות - מושלמות בתיאומן .
ותקופה שלא דווח, מכל מרחבי הציפארי, על הטלת ביצה. ולו יחידה.

"הנה", אמרו העוקבים אחרי המילים המנתרות,
"מרגישים שקורה משהו. כללי לגמרי, אבל אמיתי. פנימי. חזק. ניכר שלא מוכוון מן החוץ. כלל וכלל לא".
המילים שעמום ומשעמם על הטיותיהן.
עד כה כאשר נשמעו, איש לא התייחס אליהן ביֵתר רצינות.
ואילו כעת, כבמין פתאום מתנפלות עליך ומנקרות בתוכך,
חודרות ולוקחות ממך ללא הסכמה, בכוח, דבר מה שהוא פרטי, משלך.
ומשהדהודן בך חדל אתה נותר אבוד, מרוקן, משומש, מובס.
קופצות מִפִּיות עובדים ומפיות מבקרים.
מפיות מגונדרים ומפיות פשוטים. פיות בעלי מעמד ופיות נחותים.
פיות מביני עניין ופיות של הדיוטות. קופצות, מתְרבות וחיש קל נצמדות אליהן הטיות יצירתיות.
כלהק קִרְקַסִי של זרזירים הן נורות מן הפִּיות העושים באזור כלובי התוכיים,
וכבר בִּכְעין השראה טלפתית מחוללות דבר בַּפִּיות הנשענים על המעקה שמסביב לבריכת הפינגווינים.
בו זמנית עושות דרכן מכיכר העורבים, אל פיותיהם של המציצים לביתני הקוקיות.
הגיעו הדברים לידי כך שבמכתב תלונה – אחד מרבים שהתקבלו באותה תקופה אצל ההנהלה –
הצהירה מתלוננת ששמעה טווס לבן צורח "שממה, שממה".
נשמתה כמעט פרחה.
המתלוננת דרשה ואף קיבלה את כספה בחזרה, אולם קודם –
כדי למנוע אפקט של מערבולת ויציאת העניינים מכלל שליטה –
החתימו אותה על התחייבות לשמירת דיסקרטיות בפרשה.

בערך באותו הזמן, ביחד עם ההתרחשויות שתוארו, קנו להן שביתה בציפארי תופעות מסתוריות נוספות.
השוהים מעברה החיצון של הגדר לא יכלו בשום אופן לחוש או להבחין בהן.
אולם אך נכנסת בשער, המאבטח עדיין מפשפש בחפציך, מסתורין שכזה- לא יכולת להתעלם מהן.
האוויר בתחומי הציפארי נעשה סמיך וכבד כל כך עד שתנועת האנשים, סתם הליכה, נדמתה
לתנועתו של אמודאי הצועד בנעלי עופרת, על קרקעית הים.
האור הלך ודעך עד שבשעה שבע וחמישים בבוקר מוכרחים היו להדליק את פנסי החוצות.
בשעה שמונה ושלושים בבוקר, האפלה הייתה כבדה דיה שאנשים לא הבחינו במונח לפניהם והיו הולכים ונתקלים זה בזה,
בגדרות ובגזעי העצים, ואף נכשלים במהמורות הנקרות בשבילים.
כל זה כאמור קרה מבפנים לחומת הציפארי.
בחוץ עולם כמנהגו נהג, לא הבחנת בדבר מה מיוחד.

ביום הרביעי לערבוביה הזאת, יום ראשון בשבוע, בין השעות אחת-עשרה לאחת, ישיבה קבועה של הצוות המוביל.
איתותי חרדה, התפרקות, בהלה, מצוקה גדולה.
הוכרזה ישיבת חירום.
המנכ"ל נטל את השליטה.
דיברו ודנו בנסיבות השעמום, אך ביחס לתובנות התגלעו פערים ומחלוקות.
החליטו לוותר על ניסוח מסקנות.
מינו ועדת היגוי.
הטילו על הועדה להיכנס בעבי הקורה ולהציע פתרון לבעיה.
לצורך טיפול יעיל בפרשה, לציון חשיבות העניין ומתוך הכרה במאמץ הנדרש- העניקו ליו"ר הוועדה תקציב למזכירה.
כחלוף שנים עשר שבועות ובתום ארבע ישיבות, התקבלה החלטה.
השעמום בציפארי מתחיל בציפור - לכן בציפור יתוקן.
מצורפת חוות דעתו של מומחה לעניין.
המומחה מציע לייבא ציפור יוצאת מהכלל. ציפור שתהיה חדשנית, מעניינת, יפה.
ציפור בגודל בינוני, קטנה מעורֵב, גדולה מזרזיר, ציפור בעלת צבע נדיר.
ציפור שֵש קולות – כך נכתב במקור – בדרום אמריקה חיה ציפור שכזאת.
בנוסף, הנבחרת נטולת מין, אי אפשר (ההדגשה במקור) שיתעוררו איזה שהן בעיות אקולוגיות בעתיד.
והמומחה במחווה של מקצועיות– תמורת תשלום מתאים של ההוצאות ההכרחיות -
מקבל על עצמו לנסוע לצידו השני של העולם, לאתר, לצוד ולהביא את הציפור המיוחדת לכאן.
קמפיין מיוחד - כולל הענקת בונוסים, זכויות פנסיה וקיצור משך משמרת - יוקדש לשלהב את העובדים לעבוד למענה.
מעתה יצטרכו, בנוסף לטיפול הרגיל, לדגדג, לבדר ולשמח אותה.
ציפור שש קולות שמחה - תקרקר ותצחק, תצרח, תצעק ותצווח. לפעמים אולי אפילו תשיר -
הו, היא תהיה האטרקציה הכי טובה בעיר.
באמצעות קמפיין הכולל מבצעים, הטבות, מתנות ונקודות זיכוי על ביקורים חוזרים, חבר מביא חבר וכו', יפנו אל הלקוחות.
שמחות משפחתיות, אירועי השקת מוצר, , Party After Party כל אלה בחסות ציפור שש קולות,
מי יכול לסרב להצעה שכזאת ?
שיכורי אטרקציה, בלי להבחין בין מי ובין מה, יגלשו בהמונים אל שערי הציפארי.
יפתחו את הארנק.
זו התחזית.
וזו הדרך לתיקון המאזן.

אז ככה.
מסתובב פה סיפור על האחד שייבא לארץ ציפור
ציפור שֵש קולות, נטול מין,
קטן מעורֵב, הציפור, גדול מזרזיר,
ציפור בעל צבע נדיר.

ליל סערה אחד, לילה שחור, צליפות רוח, מטחי ברד, סופת ברקים איומה.
תשתיות העיר הוכו, פְּאות העיר רתחו, השמים השליכו תבערה.
האנשים נסגרו בבתים, קולות שקטים לחשו מילים... סדום ועמורה.
בלילה ההוא האי-אפשר התרחש. בין רעם לרעם, הציפור התעבר.
חשמל באוויר, נתז אור, גרגר קרח, איך וממה - תעלומה.
המומחים קובעים בדיעבד, שבתנאים כאלה, מופעל המנגנון שלה.
ציפור שש קולות נטול מין התעבר.
בין ברק לרעם חמק מן הכלוב, נמלט לחופשי.
מאז הוא פעיל בשני הצדדים, מתרבה המון, יולד עותקים,
טורף לו גברים ונשים מכל הסוגים.
זה סוד גדול, אין פתרון, אסור לגלות,
לא רב עוד הזמן, עומדים אנו לכלות...

חברות כוח אדם ואנחנו

raav / david michaeli / tlv 2002


ביום שלישי, 13.10, בערב הגיעו מאות פעילות ופעילים, אזרחים ישראלים ומהגרי עבודה, לעמוד שוב ביחד נגד איום הגירוש, יחד נגד ציד האדם ורדיפת העובדים והילדים (ראו קטע מהדיווח ב"הארץ" בתמונה המצורפת). ההפגנה כונסה בהתראה קצרה מאוד בעקבות האיומים החדשים שפיזר שר הפנים, אלי ישי, לגרש מייד בתחילת נובמבר את כל הילדים שבכוחו לגרש כעת, כל הילדים שאינם תלמידי בית ספר. ערב ההפגנה נודע שוועדת השרים שכונסה על-ידי נתניהו מתכוונת לגרש את כל הילדים עם תום שנת הלימודים.עוד בסוף השבוע יצאנו במבצע תלייה של תמונות הילדים בכל רחבי תל אביב, כדי לתת פנים ומשמעות אנושית לכוונות של ישי, לרעיון הלא-אנושי לגרש מכאן מאות ילדים שנולדו, גדלו והתחנכו במקום הזה, ואין להם בית אחר בעולם. ביום שלישי הגיעו עשרות מהילדים להפגין יחד עם הוריהם (לרוב אמהותיהם בלבד, כי אבות רבים גורשו כבר מהארץ) והפעילים שהצטרפו אליהם, לעמוד יחד איתם על זכותם לחיות במקום הזה, בחברה הזו, שהם בשר מבשרה. הם באו לתבוע את מה שמגיע להם, זכותם הטבעית כילדים ישראלים - אזרחות ישראלית.על זה צריך להיאבק היום – שלא יצודו בני אדם ברחובות ולא יגרשו ילדים שזו מולדתם. מולנו קואליציית המגרשים, שר האוצר שטייניץ, שר המשפטים נאמן ושר הפנים ישי ועושי דברם. אנחנו לא עוצרים ולא מוותרים - על אף עובד שנרדף ברחובות, על אף ילד שעומד בסכנת גירוש. שום "דיל" ושום פשרה בעניין הזה לא ייתכנו. ישנו פתרון אחד: לשים קץ ל"דלת המסתובבת", לגירוש מאות ואלפי בני אדם שמתרחש במקביל להבאתם של עשרות אלפי אחרים, תוך שחברות כוח האדם עושות הון על גביית "דמי התיווך" מהעובדים, בניגוד לחוק ותוך קריצת עין של השלטונות, סחטנות מאפיונרית לכל דבר. **כל עוד הקבלנים מרוויחים מהגירוש, עושי דברם בממשלה ימשיכו לרדוף, לגרש ולאיים גם על הילדים. אנחנו מתכוונים לגרום לעסק הזה להפוך ללא-רווחי.לכל מי שממשיכים להגיע ולתמוך ולתת את הנשמה בשביל המאבק החברתי החיוני הזה, לכל החברות והחברים בהתחברות-תראבוט ובכלל בקואליציה ההולכת וגדלה, הנאבקת בגירוש הילדים והעובדים – תודה! לכל מי שעומדות איתנו ולפנינו, שותפות למאבק הזה, ומובילות את המאבק הזה מאז ראשית יולי – תודה! ההתעוררות הזו היא אות ומופת לכל מי שמאמינה בשינוי חברתי, כל מי שיש לה תקווה לעתיד טוב יותר במקום הזה, חיים טובים יותר, משותפים, לכולנו. אלעד0523-511311

יום חמישי, 8 באוקטובר 2009

עשב / דבי / רגע כליל שלמות / תשובה לסטפאן מלארמה


tygertext 32-33 / david michaeli / tlv 2005



רגע כליל שלמות

הרי זה סימן
בקול הפעמון העולה
ברגע של פירכוס הזמן.

עד צאת הנשמה חיכיתי
והנר כבה.
ידעתי בלי לומר דבר:
חיכיתי, יחידה
לרוח רפאים שתְשלֵחַ רִיצוּדֵיה
על פני תכלת השמים של סטאפן מלארמה.

מצח בוער הנחתי על אבן
שתצנן ייסור בֵיין כלאיים
שתרגיע עליצות פרועה.

יד הנִיחה על המפתן הזמנה.
אגרת. דומיה למשתה.

"הנך מוזמנת להרים כוסית הספד לזכרו
של תאופיל גוטייה.
נא להגיע אל שנת 1873."

המילים נמסות, נעלמות,
רגליי רועדות:
עלי לעבור אל הנצח
להניף רגל אל אוויר –
שם חבצלות על אגלי-טל צומחות
תחת תיקרה נעלמת:
השמים לובשים מלכות אפלה;

יש דבר הנשאר בגורל סטפאן, הלא?!
רייח חבצלות ענוג!!!
לא הודפת אותו גם לא את החלום.

הלא תשמע המייה כבירה של קולות דוממים?

כורעת ברך, הרוח לופפת את גופי.
מחבקת את מורך ליבי
נידפת עם שבריריות הקיום
ונצמדת אל נחשוליי חללים מצועפים.

משם מגיחַ הנמר, בפסיעתו הלוחשת –
הנמר של ויליאם בלייק.
הוא נשכב בתוכי מתעצל:
יודעת שייבתר את קרביי בְמחִי מלתעה:
מבעית ופראי בלפיתתו:
ושמא לא אצליח לגבור על היאוש החברבר הזה
והוא יהפוך תוכי ככברה?!

והנה אני באה.
צללי רפאים, צללי אלוהים
וראשי סחרחר.

נשף בכוסות הספד לכל.
נשף הלום יין, הלום תוגה.
ההיכל זוהר
הידיים נושאות ברכה, שיר, קינה:
פיוט סולח מפלח הגורל לעד.

עליי לשוב בטרם הירח שוקע.
מרכבה רתומה לאלומת-אור ממתינה
לאוושת השמלה הצחורה
המותירה שובל של אשליה.

מי זה החומד לצון?
המנער את מוחי טְרוּף השיגעון?
האמנם שמעו המלאכים
הגמגום, הייחול לאוֹת?!

אני מרכינה ראש בלאות, קדה קידה.
מסע אל הנצח וחזרה
- והרי זהו חסד
זהו רגע כליל שלמות.

יום רביעי, 7 באוקטובר 2009

אגור בלדיג / פרק 6 אחרון וקורע לב במיוחד

pen / david michaeli / 1982



אגור שיף AGUR SCHIFF

6. ימים אחרונים ב"לדיג האוס" (6 באוקטובר 2009)



ועכשיו גם הספירה לאחור עומדת להיגמר, ועוד רגע יעלה מטוס השמיימה, יקח אותי איתו לתל אביב, יחזיר אותי הביתה, לילד שלי ולילדה שלי ולאשה שלי (היתי צריך לשלוח להם גלויה, פעם אחת לפחות, לזכר ימי הדואר שנעלמו ואינם!) לכלבות הנושרות, לקמטים שבקיר, לצליעת המיטה, לאסלה המעט עמוקה יותר, לשיחות טלפון מרירות עם ראש המחלקה לאמנויות המסך, לריב בלתי פוסק עם הנוף שבקצה השביל, ולתשבץ "הארץ". הו, חיי המיוזעים, היפים, המתבלים מעט מעט, המתכסים באבק קיריית שאול, הנה אני חוזר אליכם כאילו מעולם לא עזבתי.
אבל "לדיג האוס" הוא אי בודד, שפיץ לבן שצף לו באחו הירוק, מוקף בחורשות ניו אינגלנד מחליפות צבעים, מחויך ושלוו, כמו פרצופו של האדם הראשון. זה אי של אשליות. בשביל חבורת הצעירים בני העשרים ותשע, אלה הן אשליות של חופש מוחלט ותהילת נצח. לעולם הם יסתובבו ברחבי העולם, נוודי קריירה מלקקי דבש, ידלגו ממילגה למענק ומהקראה פומבית להדרכת סדנאות, עוד ספר, עוד שיר, עוד סיפור, וכך ימשיכו ויתגלגלו להם בתוך נחשול המלים הזה שמציף את המאה העשרים ואחת ad infinitum.
לבני החמישים וארבע (מוזר, יש כאן רק אחד כזה) זוהי כמובן אשליה מסוג אחר לגמרי. כמעט. האשליה של אפורי השיער קשורה ביכולתם היחסית לשכנע את עצמם שהטעם המתוק נשאר על הלשון. כלומר, שהזיכרונות – כן זיכרונות "לדיג האוס" – יכולים למלא את מקומם של החופש המוחלט ותהילת הנצח. הצרה היא שכל מי שלעס פעם "בזוקה" יודע שהטעם לא נשאר. ובעצם, גם לא הצבע הוורוד. מה שנשאר זאת חתיכת גומי קשה שדבוקה לתחתית הכסא.
לואיזה קוסטה גומס, נסעה מזמן, שבוע אחריה עזב אותנו ג'יימס מקלינדון (הוא השאיר לי את המחזה שלו, Salvation , שאותו אולי אתרגם לעברית. האם הוא סומך עלי? איך אפשר לתרגם שודד בנק אירי-אמריקני השוכב על ערש דווי, צייר אגרופוב, וכומר שבא לתת מחילה לגוסס אבל בעיקר מרחם על עצמו? זוהי קומדיה אגב. ומאד מאד מצחיקה ) ועכשיו תורו של יאצק דנל, המשורר הכוכב מוורשה (שספרו "ללה" יצא בשנה שעברה בעברית וזכה להצלחה גדולה) ואחריו אגור שיף, ויום אחר כך – אדווארד גובין סופר שכותב סיפורי פנטזיה מתוחכמים, מתרגם מצרפתית, ומומחה גדול למדע בדיוני, ספרות פנטסטית וסרטי זוועה.
השבועיים הבאים באמת יהיו קשים ביותר למשוררת הגרמניה/שוויצרית, נורה גומרינגר, חברתי הטובה כל כך, ולאליסון אמנד, הסופרת השנונה, שאני לא יודע מה היא חושבת עלי אבל את אדווארד היא בוודאי אוהבת מאד, ולגברת גליידה נאמוקאסה, שמידי פעם יוצאת איתי לטיולי אופניים איטיים להחריד (היא באופן עקרוני רוכבת כשהיא נעולה בנעלי עקב ולבושה בחליפה הסקסית ביותר שהביאה מקמפלה) ומנהלת איתי שיחות תמוהות, בקצב של שני משפטים לקילומטר.
אתמול בבוקר, ישבתי עם נורה בבית הקפה ההוא בהאדסון, זה שמרוהט בכורסאות משוק הפשפשים. היא ישבה מול החלון הגדול. בחוץ היה רחוב ריק ושמיי סתיו צלולים. אני היתי מול הפנים האפל, המרופד בכבדות, המקושט במראות. ישב שם רק אדם אחד שלגם תה וחיטט בעיתון הבוקר. ניסיתי להסביר לנורה איך נראים הדברים מהצד שלי. אני לא חושב שהיא הבינה. אני לא חושב שיכלה להבין. אחר כך המשכנו בשיחה כששוטטנו בפארק הקטן שמעל לנהר. פתאום הופיעה מעבר לעצים דוברה עצומה שנגררה על ידי ספינת גרר קטנטונת. הדוברה הייתה חסרת אונים. עצובה. כמו לוויתן מובס שמובל אל השבי. על ספינת הגרר היה צריח גבוה, צבוע באדום. היא הייתה גאוותנית כל כך, הספינה הקטנטנה הזאת, ולגמרי בוטחת בדרכה.

יום שני, 5 באוקטובר 2009

בית / ח.מ.

סיימתי ארוחה שאני בישלתי
עכשיו החיים נראים יותר טוב:
דג אפוי בתנור, שעועית ירוקה, אורז
אפשר לקנח עם קובית שוקולד מריר-תפוז
יש גם בשבילך

אריה ביפן אוקטובר 2009 / טושיקו הוריוצ'י המוזיאון הפתוח הקונה



photos: Arie Kutz

For almost twenty years the Japanese artist Toshiko Horiuchi is hand knitting children's playgrounds.
This one is her latest at the Hakone Open Air Museum made of dyed nylon braid croche`.

אגור בלדיג

מלים
כל כך כבדות
כשמחליטים
לשאת אותן
במקום לתת להן
להתערבב עם האוויר

יום ראשון, 4 באוקטובר 2009

אגור בלדיג / 5 / בולשיט

drafted shadows / tlv 2002




5. בולשיט (28 בספטמבר 09)




אז עכשיו כולנו יושבים בחדר אורחים, כלומר לא ממש יושבים אלא רובצים בתנוחות משונות שמאפשרות להחזיק לפ-טופ על ברך אחת, ספל תה על ברך אחרת, וביסקוויט ביד-הלא -מקלידה, ובעצם לא ממש כולנו כאן אלא רק נורה (המשוררת), ג'יימס (המחזאי), אגור (המתחזה הישראלי), וכמובן אליסון (הניו-יורקית), שמנסה להבעיר אש באח. אלא שהאש לא נתפסת בבולי העץ הלחים, ואליסון קורעת בזעם עיתונים ודוחפת אותם לתוך הערימה. היא מתחילה מה"ניו יורק טיימס בוק רוויו", עוברת לעיתוני סוף השבוע, ולאט לאט מתחילה להזיע ולהתפשט. אבל אליסון לא מוותרת. אליסון לעולם לא מוותרת. היא שואלת אותי, רק לשם הקנטה כמובן, האם לא למדתי בצבא להדליק מדורות. אותי זה לא מצחיק. אם היא רוצה להתחשבן איתי על עזה, אחזיר לה, במחילה, עם דרזדן וברלין ואזכיר לה באותה הזדמנות גם את הנפלם על הג'ונגלים של ויאטנם.
ואם זה באמת מעניין אותה, אז שתדע שאני לא גדלתי בבית אחוזה שבו ישבו מול האח ולגמו ברנדי. אצלנו היו מדליקים ערימה של כיסאות, ארגזי תפוזים וקרשי בניין, פעם אחת בשנה, על חוף הים, ובמקרה הטוב שותים "טמפו". במקרה הפחות טוב זה היה מיץ פטל ממכלי קלקר. יש לזה בכלל שם באנגלית? ובזמן שהם, המתבוללים האלה, צרבו להם מרשמלוס ודקלמו המנונים של רעות ואחווה אנגלוסקסית, הייתי אני עסוק בהבערת היטלרים ואייכמנים ונאצרים, ובהפיכת תפוחי אדמה לגושי פחם. וכל זה לזכר הצורר אדריאנוס, ימח שמו, אם היא דווקא רוצה לדעת.
אבל תוך כדי צפייה באליסון המחטטת בלהבות כמו מכשפה, אני נזכר פתאום במראה של חוף תל אביב המכוסה במדורות מתוך אשנב המטוס שחוזר מלונדון... או שאולי זה אותו חוף ואותן מדורות בסרטו של כריס מרקר, "הצד השלישי של המטבע"? תעתועי הזיכרון.
נחזור ל"לדיג האוס". בחוץ כמעט יורד גשם, והעשן עולה מהארובה אל שמי לילה מעוננים, ושם למעלה, מציץ מדי פעם ירח פחוס של כמעט סוכות.
עכשיו גם יאצק (האציל) מגיע לכאן, וגם אדווארד (המתרגם) עם הלפ-טופ שלו, וכל החבורה בעצם כאן. לא רגע. גליידה (האוגנדית) לא כאן. אבל זה בסדר היא אף פעם לא כאן. היא כותבת ספר. היא צריכה להספיק בזמן ל"פרס פנגווין אפריקה." או ל"הרווארד פלאושיפ לאמני העולם השלישי" או לפרס "בוקר אינטרנשיונל". או ל"סופר האפריקני הצעיר הבולט של השנה". או משהו, לא חשוב מה, איזשהו פרס או מילגה שהיא בטח תקבל. ככה זה.
וגם לואיזה (הליסבונאית) חסרה. כן, לואיזה. אבל היא כבר מזמן בליסבון ואנחנו בשבילה רק זיכרון רחוק.
פעם, לפני קצת יותר משבועיים, כשרק נפגשנו, הינו, לואיזה ואני , עוינים זה לזה. כעבור שבוע גילינו שיש לנו את כל הסיבות בעולם להיות חברים טובים. שנינו נולדנו באמצע שנות החמישים בארצות קטנות לחוף הים. להם היה סאלאזאר, לנו היה בן גוריון. בגרנו בעולם מלא תקווה מהפכנית, וגם אם לא היינו בדיוק ילדי פרחים בעצמנו – כלומר הינו בערך בכיתה ח' כג'ימי הנדריקס התפרע על הבמה בוודסטוק – הרי לפחות עוד הספקנו ללכת פה ושם יחפים ברחובות, ולעשן קצת נאפאס. ועכשיו, תראו אותנו, לא מסוגלים לשלוח אס.אמ. אס. בלי משקפי קריאה, הולכים לאיבוד בין ראוטרים פייסבוקים, ומספרי קוד. הו, כמה שאנחנו בזים לצעירים האמביציוזים האלה שמקיפים אותנו, החסרים את מידת הרחמים ואת הרוך ואת הלחלוחית בעיניים, כמה שאנחנו מקנאים בהם, כמה שאנחנו מתגעגעים לגעגועים, לפינות המאובקות של חיינו, לילדים שהשארנו בבית, לזיכרונות. אז מה את אומרת לואיזה? אה כן, שכחתי. ולשנינו יש בנים בני תשע עשרה שביזבזו את מיטב כספינו על בובות דינוזאורים וקלפי "מג'יק". איזה עולם קטן. אגב, גילינו את העובדה המדהימה הזאת באחר צהריים אחד, כשרכבנו על האופניים ליד ששת הפרים שמעבר לגדר המחושמלת.
אני לא רוצה לסטות מהנושא, אבל ששת הפרים הצעירים האלה בכל זאת ראויים להירשם בספר הזיכרונות שלי. כי הרי אני הכרתי והוקרתי אותם עוד לפני שביצעו את הבריחה הקבוצתית, הנועזת שלהם. עוד לפני שחצו את היער, (טוב, אולי בכל זאת חורשה) והגיעו לכאן, כן, דווקא לכאן ל"לדיג האוס". אגב, המילה "בריחה" לא ממש מתאימה לטיול שלוו כזה, נינוח ואיטי. וכמובן, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי למה החליטו להגיע דווקא הנה. אני מודה שלרגע השלתי את עצמי שהיה להם עניין בנו, בסופרים, באופן אישי. מין פרויקט "אמץ סופר" כזה. אבל לא. זה העשב הכל כך יפה שמקיף אותנו. העשב שכמעט, היתי אומר, מעורר תאבון.
בכל מקרה, חבורת הפרים הצעירים הזאת באמת עשתה רושם עצום על כל הסביבה. (לא לחינם המילה ל"הצקה" באנגלית היא to bully.) בפעם הראשונה שמעתי עליהם מפי רוז. היא עצרה לידינו כשרכבנו ברחוב לטר אס, והזהירה אותנו. "פרים עלולים לעשות שטויות לפעמים," אמרה.
אחר כך בלילה, אחרי ארוחת הערב, חזרה האוגנדית מבוהלת אל שולחן האוכל ואמרה בלחש, "יש שם חיה בחוץ וזה לא צבי." יצאנו החוצה בשורה זהירה: מחזאי, משוררת, אציל, ניו-יורקית, מתחזה, ליסבונאית ומתרגם, על קצות האצבעות ובשקט בשקט. על השביל, מתחת עץ התפוחים רבץ לו פר, הביט בנו בעיני עגל, והמשיך ללעוס.
"הי, אבל אנחנו מכירים את הפר הזה," אמרתי ללסבונאית.
"בטח," אמרה , "זה ההוא, מהשישיה ההיא, הם כולם שחורים ורק לו יש ראש לבן."
למחרת השכם בבוקר, פגשתי אותם שוב, את כל החבורה, והם עמדו ולעסו, כאילו כל החיים לפניהם, ואפילו לא הפנו אלי מבט, ואחר כך, לאט לאט, פנו וירדו במורד הגבעה.
על השביל, ליד עץ התפוחים נשארה ערימת גללים עצומה, רכה וריחנית.
בולשיט. בולשיט אמיתי.