כשאני יוצא למדבר אני מרגיש שאני הולך למות
פורסם ב-NRG מעריב, יוני 2006
''אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה'', כך מתחיל השיר הנפלא של דליה רביקוביץ ז''ל וממשיך ''רק אלוהים יכול להציל אותו''. ההמשך המאולתר שלנו, אנשי הטיפול בשטח, הוא: אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה האם הוא נשאר אדם.
תארו לעצמכם שמוציאים אתכם החוצה מתוך התרבות הרגילה ונהלי החיים הרגילים שלכם. אתם במדבר עכשיו. כל מה שיש לכם, ויהיה לכם בכלל בימים הנוראים והנפלאים האלה הוא תרמיל מרופט שבו אתם סוחבים מים, מעט ציוד ומזון. והתרמיל כבד. תארו לעצמכם שעזבו אתכם ואתם צריכים למצוא את הדרך לבד ימים רבים במדבר הגדול הנפרש לפניכם והוא צופן בתוכו איום וצימאון, בדידות, קושי ללכת, מאמצים גדולים, סכנות ואובדן דרך.
תארו לעצמכם שאין מי שישמע אתכם ואת קובלנתכם. שלמדבר לא אכפת ממי שנכנס אליו ועושה רושם שלפעמים גם לצוות לא אכפת. תארו לעצמכם שהיחיד שאפשר לפנות אליו לעזרה הוא אתם עצמכם ובסופו של דבר אתם עושים זאת מכיוון שאין מישהו אחר ומכיוון שגם שום דיבוק פנימי לא יצלח ואז קורה דבר מופלא: אנחנו גדלים.
בדרך אל אחד מהמסעות האלה, כאשר ראינו את קצה מצוק ההעתקים נחשף לאיטו אל קרני השמש הראשונות, אמר לי אורן גור, חבר יקר, פסיכולוג: כל פעם שאני יוצא להישרדות אני מרגיש שאני הולך למות. אין הגדרה יותר מדויקת מזו. בכל פעם שאני עומד לצאת למדבר גם אני מרגיש שאני הולך למות.
הקבוצה נמנמה ברפיון. ילדים-גברים שניסיון החיים, דֶמון האכזבות, הנטישה, ההתעללות וההונאה שנצברו בהם הקשו את פניהם ועיצבו בהם תווים מרדניים, חשדניים ומתעלמים. נשימתם של רבים מהם מתוחה וקצרה, מוכנה להתפרצות. ציוד שטח ותרמילים מפוזרים ביניהם.
מי האנשים האלה שאנחנו יוצאים איתם? במה נפגוש בשטח? מה יהיו המצבים שנעבור אותם ביחד? אגרופים, סכינים, אבנים, זעם, אימה, אלו יהיו חלק מהווילונות שנחצה בדרך אל רגעי הבנה נדירים. המדבר עושה דברים גדולים ואנחנו המיילדים.
נוער בסיכון הוא ביטוי לאובדן עצם נשמתה של החברה האורבנית ההולכת וכובשת את מקצבי הטבע והקהילה לטובת קוד סגור של בטון וכסף. התוצאה היא חיי נפש חסרים ומכירת הרגישוּת לתועלות עסקיות עטופות בדימויים חסרי תום. התגובה היא דפוסי ניתוק, התמכרות, תוקפנות. דפוסים ומקצבים של הטבע צופנים במפגש איתם יכולות של עזרה לריפוי רגשי ושיקום. זה מה שעושה המדבר.
בתוך מרחב זה אנחנו פועלים כאשר אנחנו מציבים את המשתתפים מול עוצמתו של הטבע ומביאים אותם אל תחושה של יראה מול המוחלט ובו בזמן אל נוכחות וערך עצמיים ובלשונו של עמנואל קאנט על הפגישה עם הנשגב: ''אם כי אי-יכולתנו להתמודד עם הטבע מוליכה אותנו להכרה באפסותנו הפיזית, בו בזמן היא מעלה בנו יכולת שיפוט עצמי כנבדלים ובעלי עליונות על הטבע, יכולת זו היא בסיס לבניית קיום עצמי אחר לחלוטין". בתוך המרחב הזה אנחנו מציבים את הנערים במגע ישיר עם הטבע וגם מול עצמם, כהזדמנות נדירה לפגוש את עצמם, אולי לראשונה, בחלון הזדמנויות שיוביל לשינוי כיוון המבט ואולי אף לתחילת ריפוי.
את עקרונות העבודה שלנו אפשר לתמצת בקצרה לארבעה קווים מנחים: א. איננו מתייחסים לרקע או להיסטוריה של האנשים המגיעים אלינו. ב. אנו מטילים את עצמנו עם אורחינו למצב המחייב פעולה ועשייה. ג. אין חלופות. ד. המשתתפים מונעים על ידי המצב עצמו להחלטה עצמאית שאינה תלויית הרגלים.
השטח עצמו מכתיב טכניקות וכלים התנהגותיים כמו יציאה מתוך סדר מוכר אל טריטוריה אחרת בה תתבצע העשייה, המזון הוא בסיסי וצנוע מאוד, ישנה פעולה פיזית מתמשכת של הליכה וקיים גם מרכיב של שינון חוקי השטח. כלים נוספים הם התבודדות, מגע ישיר עם הטבע, התכנסות קבוצתית לארוחה, לינה או ביצוע משימה, קבלת הנחייה הנתפסת כתמיכה והגשת עזרה.
החניכים חווים ''מצוות'' כמו טבילה, טיפול עצמי, אחריות על האשפה שהם מייצרים, נשיאת מים ובחירה של דרך, ולבסוף הם חווים עם המדריכים שיחות אישיות, שאלות ותשובות.
הטיפול בשטח עוסק בפריצה מתוך דפוסים ולא בתפיסה הבעייתית או בתפיסה כלשהי. הוא אינו עוסק באישיות, ברקע ובהיסטוריה, שמהווים את השדות הרגילים לטיפול, אלא בפעולה ובחירה.
אפשרות הבחירה החופשית מוגשת שוב ושוב למשתתף. ההישרדות בשטח, העצמאות והיעדר שיפוט מסייעים לבחירת ההחלטה החיובית והנכונה בטבעיות. המשתתף צובר ניסיון של בחירות ''חיוביות''. כיצד תלך ישר בשביל מתפתל בהר? שואלת חידת זן. התלמיד מחקה פעולה של עלייה במדרון. זהו הדבר הנכון. בלי לחשוב על ישר ועקום הוא מבצע עשייה. זן הוא בסך הכל מונח של שפה רחוקה המצביע על מצב הוויה שלמה ומלאה שאינה מופרעת או חסרה. מראש ההר למעלה אנו מסתכלים בהשתאות למטה: האומנם אנחנו עלינו זאת?
שיחות ותשובות הנראות חסרות פשר על הנייר הופכות להיות בעלות משמעות כאשר הן ארוגות לתוך מצב מתמשך, לתוך רוח קבוצה המתעצבת בשטח ועם רוח הפרט העוברת תהליכים של התמודדות וגילוי. רוח המדריך עונה על מצב השואל. גוון הקול, שפת הגוף, מחוות. שאלה פשוטה כמו ''האם יש עוד הרבה? (ק''מ)'' מקיפה שלל משמעויות כגון ''נמאס לי ללכת'', ''אני עייף'', ''אני רעב'', ''קשה לי'', ''אני פוחד'', ''ההר הזה גדול עלי'', וכו'. שאלה מסוג זה יכולה להיענות בתשובה יבשה כגון: ''המון'', ''תסתכל'', ''כמה שיש יש'', ''לא אענה לך'' ואפילו שתיקה. תשובות אלו עוטות גוונים שונים בהתאמה למצב. דחיפות, הומור, נזיפה, התעלמות. ברור הוא שעל הנייר דיאלוג דל זה מאכזב. אולם בשטח אלו הנחיות אל המתרגל להתעמת עם עצמו בתנאי אמת קשים ללא אפשרות של התחמקות.
משל זן מספר כי פוגעת בך סירה בנהר. אם יש בסירה אדם, הנך נמלא כעס רב. אם הסירה ריקה, אין על מי לכעוס. באותו אופן אינך מבטא תוקפנות כלפי השמש או כועס על הסלע. למדבר לא אכפת ממך, מהותו היא תום ואינך יכול להגיש לו חשבון. האפשרות להגיע אל הנואשוּת לבדה בצורה מאובטחת ללא מושא האשמה כלשהו או הרסנות סביבתית, מאפשרת חצייה של קו שממנו יכולה להתחיל צמיחה. ה''טירוף'' של עבודת השטח גדול מהטירוף של המשתתף.
למשל כאשר אנו משאירים מישהו לבדו בתרגיל. על שאלה כמו ''מה אעשה לבד?'' התשובה ''תרקוד!'' הנה מפתיעה, מופרכת שבעתיים על רקע נופי המדבר הקשים, מעלה חיוך ומראה לשואל את פחדיו. המַראה הזאת גם מנחה אותו להשתמש בחומר הלימודי שקיבל להישרדות. השיא הוא שיש כאלו הרוקדים. גם להבין את הביקורת, גם לקבל את המצב וגם לבחור להצטרף לבדיחה! בעיני זו הארה.
הסדנה עוצבה לראשונה כרצף פעילויות שטח על ידי ניר גור - לשעבר מנהל בי''ס שדה עין-גדי, משוגע לדבר ומאסטר של שטח. אופי פעולות אלו, סדרן ומקצבן הזכיר לי משהו שהכרתי היטב: האימון המיוחד של אמנויות הלחימה במזרח הרחוק.
האימון המיוחד מבוסס על סדרה של תרגולים אשר ההצטברות שלהם מובילה לפריצה מנטאלית בשתי רמות: האחת, רמת המאמץ המצטבר עד שהמשתתף מוותר על היצמדות להרגליו והופך להיות אחד עם השטח והפעולה. השנייה, רצף פעולות מתוכנן ומתפתח עד לשיא הסיום. האין זאת אהבה?
עשיתי אימונים מפרכים רבים מסוג זה והנה כאן במדבר מצאתי את אותו אופי של עבודה ואותן המטרות: עשייה מאומצת, יציאה מדפוסי הרגל, זרימה עם תנאי מציאות משתנים, יכולת ריכוז או שמירה על עצמי יציב מול סערות רגש, תרגול ההחלטה לחיוב או לשלילה, ויתור על התנגדויות ופחדים והכרה או חוויה ללא מילים בידיעה שמעבר ובנשגב.
זהו דגם מובנה הפועל ביעילות רבה וכל משתתף רואה לעצמו חובה לעבור את הדגם בשלמותו על אף הקשיים של רצון נחלש, עייפות, כאבי פרקים, שפשפות, שלפוחיות, ושרירים שהגיעו לקצה יכולתם. דרך העשייה אנחנו לומדים לחוות גם את ''הזמן הגדול'' של הסדנה כמכלול וגם את ''הזמן הקטן'' של הרגע הפרטי הבודד.
משתתף שצלח את האימון המיוחד או את סדרת המדבר מרגיש שעשה דבר ענק, שפרץ גבולות יכולת ושהוא שייך לקהל מיוחד ומצומצם שעשה את ''זה''. כוחות חדשים מתגלים וטכניקות של עבודה ופעולה מקבלות ליטוש. זהו מאמץ גדול ואימון נפשי חזק מאוד. מופיעות תובנות: המשתתף מבין את השטח, את עצמו, את יכולותיו, פחדיו, חווה תחושת חופש חריגה, תחושת שקט חריגה.
כפר הנגמלים מלכישוע היה הניסיון הראשון להעביר סדנה זו לנוער בסיכון (1995). מנהל הכפר דאז, בני פישר, הימר על הניסיון. השבוע הסתיים בתחושת הישג והתעלות, ובהתרגשות גדולה לחניכים ולמטפלים. סדנת המדבר הפכה לטיפול שטח קבוע ולסוג של חניכה. בעקבותיהם הצטרפו לתמונה מוסדות חסות הנוער של משרד הרווחה וגופים נוספים העוסקים בנוער בסיכון. הנחינו מאז סדנאות רבות בנות שבוע. באפריל 2006 יצאנו לראשונה לסדנה בת שישה שבועות רצופים לאורך ארבע מאות קילומטרים סוערים במדבר.
כל אחד חצה סף כלשהו של פחד. כל אחד גמר משימה גדולה, מאומצת וארוכת טווח. כל אחד מבטא הערכה וכל אחד חווה אמון. אלו הם קווי חציה שנדרש זמן ארוך להגיע אליהם בטיפול רגיל והמדבר והסדנה מהווים במה, זרז ומעבדה.
בכל פעם שאני מסיים סדנה עם קבוצה בשטח אני רוצה לבכות משום שאכן נגעתי במוות או במוחלט. אני מוצף במה שנושאים עימם המשתתפים: בכעס, בכאב, בדיכוי, וגם בשמחה ובשחרור. אני מכיל את הלחץ ואת ההימור המטורף ללכת איתם על הקצה של התהום בגובהי ענק או על הקצה של התהום הפנימית שאת עומקה קשה לאמוד, ולשרוד בביטחון מתוך האמונה באדם ובנפש האנושית.
נפלתם ממטוס באמצע הלילה. האם תישארו בני אדם? רק אחרי שגמרתם להתלונן ולכעוס ולהאשים את כל העולם, התשובה היא כן. אחרת תמותו נפשית או פיזית. אנחנו בני אדם. ואנחנו מוצאים את הדרך.
