בשוק פגשתי עורכת לשונית
כשישבתי בבית קפה
היא ישבה לצידי
מצידה השני
עיניה נטו לכחול
הייתי בפנים היא הייתה בחוץ
משענת הכיסא שלי נגעה בשלה
דף של זכוכית גבוהה ביניהם
ועליו היה כתוב באד שעלה מן המכונה:
התרצי?
קפה?
כן
היו מילים בקפה שלי
טחונות בחמיצות בינונית
עם טעמי שזיף וקרדמון
וגוון קל של גשם
כתוב ברווח כפול
דוכנים והולכים
אפשר לקרוא לאורך השורה
מלמעלה למטה וגם
מלמטה למעלה
עורכת, ללא שוליים
יש מילים בקפה שלי
לשוני, לשונך,
בראשית הייתה ה
מילה
ה הקריאה
פרח
בין המאה השמונה עשרה למאה התשע עשרה כתב משורר בריטי בשם קולרידג' את המשפט המדהים הבא: ''אם היה אדם עובר בחלומו בגן העדן ומקבל פרח להוכחה כי אכן היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח בידו - מה אז?'' (תרגום: י. ברונובסקי)
בשנת 1976 סיימתי מסע ביערות הגשם והמדבריות של אמריקה הדרומית, יקום של מבוכים אינסופיים ירוקים ורטובים. בחודש אוגוסט אותה שנה, יצאתי מהמטוס הממוזג בנמל התעופה בן גוריון אל החבטה הלחה והמהבילה של החום בישראל. בכיסי היה שורש ג'ינסנג שקיבלתי מאישה ארוכה ויפה בשמלת עור צבי אינדיאני. בימים שבאו לאחר מכן טוויתי מחדש את קשריי ועליתי ללמוד בירושלים של אבן.
יחד עם קדחת הנעורים פגשתי באותה עוצמה של קדחת שני ספרים שהופיעו לראשונה בתרגום עברי בשנים (75-76), שניהם של סופרים מהמרחב הלטינו-אמריקאי. רק עכשיו, כשאני כותב ממרחק כה רב, אני רואה בפליאה את הקשר בין היבשת הרחוקה שחזרתי ממנה לבין הסופרים שמצאתי בהם מורים. תצרף של פיסות מציאות.
הספר הראשון שנקרא ''גן השבילים המתפצלים'' הוא לקט מתוך ארבעה ספרים של בורחס שראו אור בשנות החמישים, ודרכו לימד אותי בסבלנות רבה סופר ששמו חורחה לואיס בורחס כי בקליידוסקופ המתהפך והמתנפץ של המציאות, רק התודעה הסקרנית של העצמי היוצר היא הדבר שיכול לשרוד ויותר מכך - לברוא ולעצב את תמונת המציאות עבור עצמי ועבור אחרים. השבילים המתפצלים מופיעים בסיפור דאואיסטי עתיק של לייה-דזה, ובורחס מעניק להם חיים חדשים במאה העשרים.
האיש הזה התבונן בתבל כולה כספרייה אחת אינסופית של צירופי מקרים שחש בה כבביתו וחזה את כיווניה. בספריו מצאתי הדים מוכרים של מיתולוגיות ואמגושים מהסהר הפורה לצד רוּניות סתומות וילל זאבים מהצפון הנורדי הקדום באירופה ועד למבוכים הסיניים, וגם יהדות נכספת. כל ההדים האלה שירתו ככלי משחק את התודעה הסקרנית של החוזה שהיה ספרן והלך ונתעוור לקראת סוף חייו כשהוא הולך ומצמצם את יריעת הביטוי שלו לשירה תמציתית.
הסופר השני, מה מוזר, דיבר על אותו הדבר: ראייה, עצירת העולם, סקרנות בתנאי אי ודאות. קרלוס קסטנדה הציג על מדפי הספרים את כרכים שתיים ושלוש בסדרה של פרחי ספרות אקזוטיים שהיכתה גלים ארוכים בעולם: ''מציאות נפרדת'' (1971) ו''מסע לאיכטלאן'' (1972). דון חואן מספר לקראת סוף הספר ''מסע לאיכטלאן'' כי לעולם לא מצא שוב את עיר מולדתו שהוא מנסה לשוב אליה בתום חניכותו. עבור הרואה שהוּזַר, כל מחוז חפץ יגלם בתוכו לעַד גם זרות. הוא ממשיך ללכת גם בידיעה שלעולם לא יגיע, אבל הוא הולך, הולך, מתבונן בדרך בהתפעלות, בתודה ובנשימה עצורה.
מעולם לא הגעתי חזרה אל רמת-גן של ילדותי ואל ישראל של נעוריי. אבל כמו מוריי הסופרים אני הולך בדרך על יערותיה, מדבריותיה ומרחביה האורבניים בעיניים קרועות לרווחה, המום מהתפעלות. לעתים אני מגשש בכיסי אחר הג'ינסנג, שורש החיים. בשנת 1821 כתב משורר בריטי בשם פרסי ביש שלי במאמר ''כתב הגנה על השירה'' כי כל השירים של העבר ההווה והעתיד הם אפיזודות או קטעים של שיר אחד אינסופי שנכתב על ידי כל המשוררים באשר הם עלי אדמות.
לעתים אני חולם שניתן פרח בידי.
דברים שחורגים בהיקפם מן הדברים שאנחנו פוגשים כאן בפרקטיקה של המאבק.
נראה שאנחנו מנהלים מאבק מאסף. אתם בחוף בצת, אנחנו בחוף הכרמל.
מאבק המאסף הזה הוא מאבק לחיים. כי אנחנו מוצאים את עצמנו חיים בתרבות שמתעסקת ב- "איך לחיות" וזונחת וקוברת את כל שאנחנו זקוקים לו כדי לחוש ולדעת שיש סיבה וטעם לחיינו.
אני לא זוכר מי מההוגים האמריקאים (וסלחו לי אם אינני מדייק, מעלה כרגע מהזיכרון) כתב שאדם זקוק לארץ בראשית כדי ללכת אליה לפגוש את הגדול ממנו ומן המפגש הזה לחזור אל עצמו, ללכת אל תוכו שלו.
אותו הוגה כתב שבזמן שבו כבר לא תיוותר לו לאדם ארץ בראשית כמקום מפלט, מקום להסתלק אליו מן התרבות, בזמן שכזה לא ירצה לחיות. ובכן, אנחנו כאן כבר חיים בזמן שכזה.
ארץ בראשית במובן הגיאוגרפי כבר אין לנו. אנחנו הולכים ונדחקים, נדחקים ומצטמצמים נפשית ורוחנית. אבל לא נכנעים. אין לנו ברירה. מה לא נלד ילדים?
נודדים בבקשנו ארצות בראשית אחרות. חזזיות שכמונו. מוצאים נישות להיאחז בהן. המאבק שלנו הוא מאבק לחיים אנושיים.
הצורה שהוא לובש כיום היא של מאבק שלנו כבני אנוש מול המדינה (מדינתנו) שבעקביות ובתהליך ארוך שנים מנשלת אותנו - שבחרנו להיות אזרחיה - מארצנו. זאת תחושתי הפרטית וכנראה שהיא משותפת עם בני אדם נוספים.
גדלתי בחופי אכזיב- בצת במחצית השנייה של שנות ה- 60.
היום כתושב חוף הכרמל אני נאבק על רצועת החוף שלנו כאן אבל לבי אתכם.
חלקים עצומים מעולם הזיכרונות, החוויות והדימויים שלי מושרשים בזמן ובמרחב ההוא. במרחב ובזמן ההם הונחו היסודות להתפתחות הגופנית, המנטאלית והנפשית שלי. היום אני יודע שהתפתחות בריאה ומאוזנת תובעת חוויות תנועתיות וחושיות וגירויים שרק ה – "חוץ" הזה יכול לספק. היעדרם של אלה ומציאת תחליפים להם מניחים את הבסיס ללידתן של כל מיני פתולוגיות. והרי בסופו של דבר אנחנו יצורים גופניים...
בכל פעם שפיסה כזו חדלה להתקיים משהו מת בתוכי ואז אני אומר לעצמי שזו הסיבה שנועדנו למות; ההזרה שלנו מאדמתנו מובנית בתהליך חיינו.
אבל האם תשובה זו מספקת? לא ממש...
אהיה אתכם ב - 15.10 ובינתיים, כמִנחה, שולח לכם סיפור על הזמן ההוא, זמן ילדות בחוף ובים ההוא. באהבה, שי גטריידה , עופר, shaiget@013.net
וזה הסיפור (מתוך "סוף-חורפית"):
פונה לטבול בים הנח ממערב.
ברֵכות מי הים שבין הסלעים היו נדמות בעיניו לגונות נרחבות.
ברווח שבין תחילת קיץ לשלהי סתיו, יורד אליהן מצויד במסכת צלילה וקנה נשימה, יוצא למסעות המסתיימים רק בשעות בין ערביים.
ובערביים ההם, כשהרוח הצפונית סוחפת את החוף, מצמררת כל פיסת גוף הנחשפת אל האוויר הנושב, היה הגוף משתוקק לשוב ולהיטבל להתכסות במים המלוחים-נעימים האוצרים את חמימות היום הזה, את חמימות אלה שלפניו, רק קריאות הוריו הממהרים לשוב הביתה בסוף יום עבודתם היו כופות אותו להגיח אל היבשה.
הדרך אל הים.
שחיקת הרגל היחפה בחול הזיפזיף הגס.
השריטות הקטנות הנסבלות. לפעמים דורכים על קוץ יבש. התנועה ברגל קלה, נחפזת, המרחיפה את הגוף, לחסוך את הכאב. אולם יש עוד לדלג על חַדודי הכורכר.
היה יורד לשם עם צהוב שיער אחד, לבלות את השעות שבהן הוריהם עסוקים בענייני עבודתם, שם בנצחם את השיממון האורב לאדישים היו מאושרים.
על הסלעים בקו המים התרוצצו הסרטנים, רחשו הזבובונים, נחו בקונכיותיהם החלזונות.
הם למדו כי הכיפה הסרוגה ניתקת בקלות ממצע הסלע שדבקה אליו, התבוננו כיצד כונסת עצמה בחיפזון לפנים קונכייתה, נדחקת להיסתר בנבכי הפיתולים, ורגע לאחר מכן, מששבו והניחוה על הסלע, זוחלת בתנועות קטנטנות להיאחז בו חזרה.
ואילו צלחית הים, בחושה מגע ולו קל ביותר, מיד נצמדת לסלע בכוח עצום, רק בלהב סכין יצליחו לנתקה. שושני הים האדומות צבען שזיף בשל, מפתות לנגיעה, מקצבי הגאות והשפל מאלצים את פעילותן. נוגע ללב גורלם של ברווזוני הים, יצורים זעירים המתאספים בהמונים, עגונים ברגל יחידה לקרשים הצפים בים, כמו ספינות מסע גאות מנווטות ביד בטוחה – ומתייבשים למוות בהתנגש לוחות העץ בשרטון היבשה.
וכן. מתחת לפני הים רבצו קיפודי הים ומלפפוני הים הרכרוכיים, שבהילכדם פולטים נוזל עכור, הדונגיוֹת הטועמות-מלטפות את האצבע המוגשת אליהן, חבצלת הים שאינה נענית למשחקי אצבע וחומקת זריזה אל נקבתה. ועמוק עוד יותר מנצנצים חופזים הסַרגוסים, רועים בשלווה בין כרי האצות, הערָסים שלפעמים העלו בפתיון על קרס, נזהרים שלא להידקר בקוץ הארס בעורפם, מובילים אותם אחר כבוד לרחוש בשמן במחבת.
ושם, מרגע שירדו למים שיחקו משחק של תחרות מי יתפוס ראשון את המפל.
פִּרצה בסלע שדרכה גלי הים שוטפים מן המרחב אל הלגונה פנימה. היושב בפרצה היה נאחז היטב בסלעים ומפקיר את גופו לשטף מי הגל המתפרץ או משתמש בתנופתם לגלישה מהירה אל לב הברכה, ובכלות התנופה מתהפך וחותר כנגד, לתפוס את המקום מחדש, מתמרן בין גופות קהל הילדים והאִמהות ההומים אתם.
אלה נאספו ממשכנותיהם בעיירה ובמושבים הסמוכים, אל המתת הטבעי הזה, לצנן את גופם, לרווח את נשמתם, לסעוד מתוך סלי פלסטיק תְפוחים שהניחו על החוף, לפני שיתקבצו אל התחנה קרושים ממלח, להמתין לאוטובוס שישיבם למעונות – "שני פעמים לטֶכְּשש"; ומונים מטבעות.
השאון הרב בברכה.
אלה רודפים, מים ניתזים לכל עבר, ואלה בורחים. זה עומד פשֹוק רגליים, ומולו במרחק מה, חברו שואף אוויר, דוחס לריאותיו ומיד טומן עצמו במים.
צולל, מגשש אל בין מְצָרי רגלי אחיו, מחליק בינן וכבר פורץ מן המים בשאגות שמחה לאחר שהבקיע דרך. ה
מנסים להעמיק לצלול חוזרים וחופן חול בידם, להוכחת עומק צלילתם, בהגיח ראשם מתוך המים, עוד עיניהם צרובות ואפם מנטף, שורקת נשימתם האחרונה.
אחות בכירה אוחזת את אחיה בעורפו חוזרת וטובלת אותו במים, מחזיקה אותו עד פקיעת האוויר מריאותיו, מה היא מנסה עליו.
מעורבבים קצת. נוגעים ומתחמקים. משתוקקים ונזהרים. יש שנתקל ומיד מגניב מבט מתנצל, ויש שאינה נרתעת להחציף פנים ולהישיר מבט בהתגרות. יש מי שמסנן איום. יש שפורץ את לשונו לקלל.
באוויר מתפזרות קריאותיה של אחת כְּבוּדה, הטובלת במים, חרדה לצאצאה המתרחק.
תחילה פוקדת עליו שישוב, ולמראה דמות העצמאי הקטן ובאין פתרון אחר וכמוצא אחרון משנה את גוון קריאתה לתחנון, שישמע היילוד בקולה ויחזור אל קרבתה.
עטיפות בדי שמלותיה דבוקות למשמניה, חזה הכבד קונה חיים משל עצמו ברטטו כבן לוויה לגוף המקונן את תחנוני הזעקותיה.
והיבחוש. לאחר שאטם אוזניו למשמע הקולות, והסב גבו שלא לראות, שמא תצמית את מבטו ותעורר בו אילוצי כיבוד ומוסרי כליות – כיוון שהחליט שבא הרגע הנכון לצאת ולדהור.
הנה מחזיר היבחוש את פניו אליה. כאילו הוכרע המאבק בידי סיב טבורי שקוף. בפנים מתכרכמים משגר התינוק, מהמרחק הבטוח, אָלות ושבועות להרגיעה, כדי שיוכל לזכות בכל זאת בהסכמתה.
אולם חששותיה אינם מתרוקנים, ביטחונה אינו מתמלא ומפני היבחוש המכורכמים זולגות דמעות שליש, זעקותיו כבר מגלגלות אל אמו קללות וכבר נהיות ליללות, עכשיו דווקא יצא מהמים, הנה הוא משאיר אותה, לא אכפת לו כלום.
הוא עוד יראה לה. היבחוש. ומיד כרגע הזה הולך הביתה.
והיא. מאיומיו דעתה מתבלבלת לגמרי. קיפאון ותדהמה אוחזים בה. כְּבוּדה. כמה לידות אחריה, טלטלות חיים חוצות ארצות, עד שבא לעולם בן הזקונים הנעווה.
מאיפה נתרגשה עליה הצרה החדשה הזאת. מה פתאום ילך התינוק לבד הביתה אל העיירה. רגלו יחפה. רק בגד ים לגופו. איפה נשמע.
הנה בשנית הוא שואף להפליג בלעדיה לדרך שאם יתמיד בה, ינוע בשממת שטחי בור, דרך פרדסים, שדות תירס ותלתן. יחמוק ממבטי החקלאים, יצטרך לעקוף שני מושבים שלא נעים לחצות דרכם – כי על תושבי העיירה פוקחים בהם חשד – עד שיימצא נתיב לקצר אל השיכונים שעל הגבעה.
המסע הזה גרוע בעיניה מהאפשרות הקודמת שנטל לעצמו בהפליגו אל מרחבי הלגונה, שבלגונה לכל הפחות מתאפשר לה לצפות בו מחוף מבטח.
בכוחות שעייפו לשאת את הגוף הכבד מושכת עצמה אל סל הפיקניק שהביאה, לשלות ממנו איזה פיתוי שיבלום את הסורר, כבר כלה מרצו במאבקים, שכך זעמו, הוא מבקש אפשרות לשוב אל חוג אמו, מתפייס, מתרצה, מרפה ממלחמותיו, אך אינו מבטיח דבר למחר.
ובשבתות.
משעת בוקר מוקדמת היה יוצא לשחיות ארוכות, עמוק לתוך הים, להיכן ששייטו סירות המפרש הקלות, חורשות על פני המים נתיבים קצרי חיים.
כשפיריות צבעוניות משייטות אנה ואנה, עוצרות לשנייה, חגות על עומדן ואחר פונות לנתיב אחר.
שעות של חגיגה שובבה נכונות להן עד הסתלקות השמש.
רחיפת המפרשיות הקלות. מהירות, במפרש קצר מתוח בזווית חדה. נחושות לכאורה על מגמתן המתחלפת בפירואט לא צפוי, משתתפים בו גוף השייט וגוף הסירה.
השייט, ידו האחת על המפרש והאחרת על מוט ההגה.
לפני רגע היה גופו מאזן בשכיבה החוצה, בשרירים מאומצים אל מעבר לגוף הסירה, רחוק ככל האפשר, כמעט חותך את המים, ובהרף עין אחד, בזריזות מיומנת ובתנועה המתאימה עצמה אל גוף הסירה העולה אל הרוח, מחליק את המנור שמעל ראשו, עובר אל הדופן הנגדית, מותח את המפרש מתיחה מחודשת וההגה מייצב את החרטום לכיוון הרצוי. עוד הרוח, לא רפה לרגע לחצה, והשייט כבר מוצא את שיווי המשקל החדש. נשלם העקלתון ורצה לה המפרשית ברוח ההיא לאגפי ים אחרים. ושייט אחד ניגש בסירתו, חולף במהירות בסמוך, מושיט יד, דג את הילד השוחה במשיכה מיומנת אל סיפון המפרשית הזעירה להפליג אתו – ומרעיד מצינת המים שעל גופו, לבו רחב.
משרד האדריכלים היפני SANNA בשיתוף עם משרד ניר- קוץ הישראלי
נבחרו לתכנן את הקמפוס החדש של בצלאל במרכז העיר ירושלים
הוועד המנהל של בצלאל החליט לאמץ את המלצת הוועדה לבחירת ארכיטקט לתכנונו של הקמפוס החדש של בצלאל במגרש הרוסים בירושלים. הוועדה בראשותו של יו"ר חבר הנאמנים הרצל חבס, פרופ' חנוך גוטפרוינד נשיא האוניברסיטה העברית לשעבר, חברת הועד המנהל האדריכלית אורנה אנג'ל, ראש המחלקה לארכיטקטורה של בצלאל האדריכל יובל יסקי ופרופ' ארנון צוקרמן נשיא בצלאל, המליצה בפני הוועד המנהל על בחירה בהרכב משרד הארכיטקטים היפני SANNA (Sejima + Nishizawa and Associates) ומשרד ניר-קוץ הישראלי.
סטודיו SANNA, זוכה פרס פריצקר לשנת 2010, נחשב לאחד המשרדים החדשניים הפועלים כיום בעולם, ושני האדריכלים המובילים אותו- ס'גימה ונישיזאווה נחשבים לדמויות מפתח בשיח האדריכלי העכשווי. בין הבניינים שתכננו השניים: בניין רולקס Rolex Learning Center בלוזאן, מרכז אקדמי שכבר קנה לעצמו שם של פנינה ארכיטקטונית, ובניין ה- New museum of contemporary art במנהטן. סג'ימה שימשה גם כאוצרת הראשית של הביאנלה האחרונה לאדריכלות בוונציה.
ההחלטה לשנות את הבחירה במשרד המתכנן נבעה משיקולים שונים, ובראשם הנחיות עירוניות ששינוין גרר שינוי תכנוני מהותי. האקדמיה בצלאל הגיעה למסקנה כי ההתקשרות עם משרד "סטודיו" הגרמני שנבחר במקור, מיצתה את עצמה ואין מקום להמשך ההתקשרות בין הצדדים. לאור הניסיון הקודם ומתוך הבנה כי הנסיבות הנוכחיות אודות גודלו של הפרוייקט השתנו, הגיעה האקדמיה למסקנה שיש לבחור אדריכל חדש על בסיס כישוריו המקצועיים והניסיון המוכח שלו, אדריכל שיוכל להתמודד במשימה המורכבת והמיוחדת של בניית קמפוס לאקדמיה לאמנות ועיצוב במרכז ירושלים. בה בעת האילוצים החדשים והזמן שעבר הביאו לחשיבה מחודשת ולבחינה מחדש של התפישה בבסיס תכנון הקמפוס החדש.
בצלאל בוחנת בימים אלה את האפשרות לבנות במגרש הרוסים עצמו בניין מעט קטן יותר, ובמקביל לעשות שימוש בבניינים היסטוריים הנמצאים בקרבת מקום. באופן כזה יתרחש שינוי אורבני אמיתי במרכז העיר.
יש לציין כי בשנתיים האחרונות פועלת האקדמיה בבניין ברחוב יפו 23 בסמוך למגרש הרוסים בירושלים, שם מתקיימים לימוד התואר השני בעיצוב אורבאני, ושם תיפתח השנה התכנית החדשה לתואר שני (MA )במדיניות ותיאוריה של האמנויות. כמו כן מתקיימים במקום לימודי החוץ של האקדמיה ופועלת הגלריה "בצלאל יפו 23".
ארנון צוקרמן,נשיא בצלאל: " אני שמח על הבחירה במשרד SANNA יחד עם המשרד הישראלי ניר-קוץ לתכנון הקמפוס החדש. אני משוכנע כי הם יבטיחו את התוצאה הטובה ביותר לפרויקט איכותי ומורכב של תכנון אקדמיה לאמנות בלב ליבה של ירושלים, וסקרן מאוד- כמו רבים אחרים, ללא ספק- לראות את התוצאות".
הסביבה היא הטיפול
ראיון עם דוד מיכאלי על התוכנית הבינתחומית לטיפול ולניהול באמצעות השטח
מאת: אורית ענבר
"...המסע שלנו מתחיל בחושך ונגמר בחושך. מסענו יכול להיות רק פרטי ומעברינו בטריטוריות בוערות או קפואות במדבר או ברמות ההר הוא אמיתי ומטאפורי כאחד. גרגר החול וההר הגדול הם אמיתיים. אני הוא זה האמיתי. תבניות רוחנו הן מטאפורות. מעברנו באמת מעצב את התבניות: מבטל, בונה, מקשר, מחבר, מאיר." (דוד מיכאלי)
לקראת שנת הלימודים הקרובה ביקשנו מדוד מיכאלי* מנהל התכנית הבינתחומית לטיפול ולניהול באמצעות שטח בסמינר הקיבוצים לספר על התכנית ומטרותיה, מי קהל היעד שלה, מדוע כדאי ללמוד אותה דווקא בסמינר ומהן אפשרויות התעסוקה בתום הלימודים.
מהו בעצם טיפול באמצעות שטח ולמי הוא מיועד?
טיפול שטח הוא כניסה של המטפל והמטופל לחוויה משותפת לזמן קצוב בתנאי סביבה ייחודיים. מדובר ביצירת הזדמנות למפגש עצמי בליוויו של המטפל כשותף לעשייה וכהורה מפרש. התמודדות עם תנאי השטח היא מרכיב חשוב. ככל שהשטח קיצוני יותר, כמו מדבר למשל, הפעולות הנדרשות בעטיו והחוויה בעקבות כך אינטנסיביות יותר וחלון ההזדמנויות למפנה בפרשנות הפנימית של המטופל גדול יותר. במובן זה הסביבה היא הטיפול והיא נוגעת במכלול של היבטים: פיזיולוגיים, נוירולוגיים, נפשיים ורוחניים. טיפול השטח מיועד לכל אדם מכיוון שהוא אינו מתייחס להיסטוריה ולתיוג אלא רק לנוכחות המטופל בשטח ולתהליך הפנימי שהוא עובר וחווה, יחד עם נכונותו של המטפל, למפגש בלתי אמצעי. זהו כלי עבודה עתיק יומין בתרבות האנושית שאנו פוגשים אותו במסעות צלייניים בתרבויות המערב והמזרח, קהילות אבוריג'יניות ובנרטיבים של חניכה. כלי זה מופיע בימינו מחדש במסעות וריצות אתגר. אנו מצפים ממטפל באמצעות שטח, לנהל ולהוביל את עצמו ואת האדם או הקהילה המטופלת, למסע של שינוי רגשי המתרחש ברמות שונות: אישית, חברתית וסביבתית.
מהי מטרת התכנית?
התוכנית מבקשת להכשיר מטפלים, אשר מוכנים ליטול על עצמם כלי טיפולי, לא טריוויאלי, לעיתים מאתגר פיסית, המזמין אותם להיכנס לסביבה בה הם ומטופליהם נחשפים לאותם תנאי שטח. התכנית מזמינה להרחיב את טווח החוויה הרגשית המזומנת למטפלים, תוך שהיא מגדילה את יכולת הקשב הטיפולי ואת ההתנסויות המעודדות לצמיחה ושינוי אצל שני הצדדים בדיאדה הטיפולית.
התכנית חולקת את מירב הידע המעשי והתיאורטי בדגש על מנהיגות, ניהול משברים, יחסי אנוש ותפיסה סביבתית, שצברנו במסעות הארוכים של השנים האחרונות ושל סמינרי ההישרדות החל משנת 1995 במדבר יהודה ובנגב, מייסדי התכנית מביאים עמם ניסיון מעשי עם קהלים שונים ומגוונים. אנחנו רוצים לתת בסיס של ידע ללוחמים חברתיים, מנהיגים קהילתיים, אמני שטח ומטפלים שרוצים להתפתח ב"חדר טיפולים" פתוח ללא קירות, נתון לשינוי ונטול מגבלות של זמן טיפול מקובל. מטרה נוספת של התכנית היא תרומתה להתמקצעות ולבטיחות בשטח ומניסיוננו אנו יודעים עד כמה הידע המשולב חסר.
מדוע התכנית נקראת בינתחומית?
כפי שאמרתי, "הסביבה היא הטיפול" ובכדי להבין כיצד להשתמש בה, נדרשת התמחות בידע מדיסציפלינות שונות ויכולת לשלב ביניהן. הזירה הגיאוגרפית והטיפולית משלימות אחת את השנייה בהתערבויות הפרטניות והקבוצתיות. לצורך מפגש מורכב זה, נדרש ידע בינתחומי המשלב תרבות, סביבה, ניהול וטיפול כתפיסה כוללת.
מה כוללת תכנית הלימודים?
התכנית משלבת נושאים תיאורטיים הנלמדים בכתה, והתנסות בשטח. אחת לשנה יוצאים לקמפוס נודד בן 4 ימים במדבר, במשך השנה מבצעים פרקטיקום על קבוצות טיפוליות בשטח, ומקיימים מפגשים בקבוצות עיבוד על מקרים מהשטח. בשנה השנייה אנו מרחיבים את הנחיית הקבוצות בהיבטים של טראומה ופוסט טראומה.
הם נושאי הלימוד בתכנית?
הנושאים כוללים: טיפול שטח, פילוסופיה בתנאי קיצון, הנחיית קבוצות, מרחב ותהליכים גיאוגרפיים, מבואות לפסיכולוגיה, היבטים קרימינולוגיים, ניהול משברים, מודלים לקבלת החלטות, ארגון שטח, תזונה, כתיבה תצפיתית, תיעוד, דחק וסביבה, אירועי הישרדות, התערבויות במצבי דחק, טראומה ופוסט טראומה, התנסות בשטח, פרקטיקום, הצגת מקרים.
למי מיועדת התכנית?
התכנית מיועדת למי שמבקש להכשיר את עצמו לתחום טיפולי ייחודי, ולהשתלם במנהיגות, בניהול משברים, ביחסי אנוש ובתפיסה סביבתית. בין המקצועות הרלבנטיים נמנים עובדים סוציאליים; מטפלים ומדריכים בחינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי; בוגרי מדעי ההתנהגות ואנשי מקצועות הטיפול העוסקים בטיפול בטראומה המעוניינים להרחיב את סל הכלים הטיפוליים שברשותם. מדובר במיוחד באנשי שטח ואתגר, ארגוני סיוע, קציני מבחן, מדריכי מטיילים. אנחנו פוגשים בין הסטודנטים מגוון של גילאים, תארים וניסיון ובעינינו זה תמהיל נכון ומפרה.
האם ללומדים בתכנית צריך להיות ניסיון קודם או רקע בתחום?
רצוי, אבל לא חובה שללומדים בתכנית תהיה היכרות כלשהי עם אוכלוסיות קצה, אוריינטציה וחיבור לשטח ורקע בסיסי בתחומי מדעי ההתנהגות. אנו מאמינים בניסיון החיים שאנשים מביאים איתם. מי שעבר התנסויות בתנאי קיצון שיכולות להיות גופניות, חברתיות, סביבתיות מביא איתו ניסיון מוטמע חשוב והוא מחזיק לתפיסתנו בפוטנציאל לסייע ולהוביל את אלו הזקוקים לעזרה. אני מקווה מאוד שהתכנית תסייע לאדם כזה "ליילד" את הידע וללטש אותו.
האם יש הבדל בין נשים לגברים בתכנית?
הדבר היחיד שקובע הוא עמידה בחובות התכנית ללא הבדל מגדרי. אבל השאלה מהותית ונוגעת להרכב המטפלים בשטח. הגישה שלנו היא צוות טיפולי משלים - כשלם הגדול מסך חלקיו, ולא מטפל בודד, כאשר לנוכחות הנשית יש תפקיד חשוב. כיום לומדות בתכנית 6 נשים.
במה שונה התכנית הבינתחומית לטיפול ולניהול באמצעות שטח מתכניות תרפיה בטבע ו-ODT ?
התכנית שונה מתכניות אחרות משום שזו התכנית היחידה בארץ שנוגעת במגוון התחומים שציינתי, משלבת באופן אינטגרטיבי בין תחומי הידע השונים, ומציעה לתלמידיה חוויות שטח בתנאי קיצון באופן בלתי אמצעי. זוהי גם התכנית היחידה שבוגריה מקבלים תעודה של מטפל מוסמך באמצעות שטח. למיטב הבנתי בתכניות השונות של תרפיה בטבע ו ODT הפעילות לרוב היא סדנאית ומקומית דרך משימות מונחות, דמיון מודרך וכו', ובהתאמה מוביל הסדנה הוא מנחה או מדריך ואינו מטפל.
מכיוון שאנו עוסקים במצבי אמת ובקשיים של אתגר גוף ונפש ומכוונים למפגשים אנושיים בלתי אמצעיים, איננו יכולים ללמד שיטה סגורה התקפה רק לתנאים מסוימים, אלא ללמד מנהיגות טיפולית וניהולית היכולה להיות מיושמת בזירות שונות ובמצבים משתנים. מבחינה זו התכנית היא מעין סדנת מנהיגות וקבלת החלטות באיכות גבוהה. כפי שאמר נח גרינבוים (מפקח ארצי בקידום נוער ומחלוצי משתתפי הסדנאות במדבר), התכנית מסיטה את המוקד משיטה או תבנית אל מנהל ומטפל השטח. קבלת ההחלטות ורגישותו של המטפל לשינויים בזירה ובקבוצה היא בעלת השפעה, חשיבות ואחריות טיפולית, בטיחותית ואתית.
בנוסף אנו שואפים לקיים את הפרמטרים הסביבתיים של התיירות האקולוגית כפי שנקבע באיגוד העולמי לתיירות אקולוגית. אנו מובילים תחום של טיפול חווייתי שבו "הסביבה היא הטיפול" יחד עם "המפגש הוא הטיפול". כדאי לציין שאת המילה "חוויה" טבע א.ד.גורדון והיא מורכבת מהמילים חיים והוויה. אנחנו גאים ללכת בעקבותיו.
האם יש חומר כתוב בעברית על הפילוסופיה והתפיסה של טיפול באמצעות השטח?
חומר כתוב בעברית ישנו בספרים שכתבתי: "זמן המדבר" מציג היבטים של פילוסופיה עם טיפים להישרדות בארץ, "גלות מסע בחירה – טיפול דרך שטח" מציג פילוסופיה, כלים תפיסתיים, כלים לטיפול שטח, היסטוריה של טיפול שטח בארץ וסיכומי מסעות, "מכת חום" שנכתב לזכרו של בן אורן מראש פינה, מציג יחסי גוף וסביבה בתנאי דחק. בנוסף יש את מחקרו של יחזקאל כהן (פייסא) ודר' שלמה רומי "מסעות הישרדות: עקרונות, דרכי יישום והשפעתם על הערכה עצמית ומסוגלות אישית של נוער מנותק בישראל", את מחקרה של פרופ' רחל לב – חיזוק תחושת יכולת בקרב מתבגרים בסיכון - מחקר פעולה, ואת ספרו של נח גרינבוים ודר' ראובן ברנס הי
ספר לנו על מקרה היכול להדגים את התועלת הרבה שבטיפול באמצעות השטח
זכור לי מקרה במדבר יהודה שבו בחניון חשוף לרוח וגשם לאחר לילה קר וקשה, אחד המטופלים שהפגין ניתוק וניכור אגרסיבי מתחילת המסע, סירב להמשיך. השארנו אותו עם מדריך בהשגחה לזמן בלתי מוגבל והם נשארו יממה שלמה ביחד. בסימולציית "נטישה" מבוקרת זו הנער חווה חוויה הורית חיובית עמוקה, "בנה" עם המדריך מרחב בית זמני, ביטא את עצמו בשיחות עם המדריך, הכיר את נחישות המערכת (מדריכיו וצוות השטח), חווה זמן שקט לעצמו, הכיר את יכולתו להיות במרחב זר פתוח וגדול, חווה אי-שיפוט והיעדר ביקורת חיצונית. הוא חזר והצטרף לקבוצה מרצונו עם חווית הצלחה של הכרה וקשר ועם פן התנהגותי חדש ומתקשר. טיפול השטח מאפשר את הכלת המצב, ואת הבניית המענה כולל טווחי זמן שנראים בלתי מוגבלים ביחס לחדר טיפולים רגיל.
מי הם המרצים בתכנית?
יש לנו צוות נהדר של למעלה מעשרה מרצים, חלקם אנשי צוות שביל. רון בן דור שהוא מנחה קבוצות ופסיכותרפיסט, ניר גור איש ההישרדות ומייסד סדנאות ההישרדות בארץ, ישראל אלטמן, שהוא מאמן הנבחרת הפאראלימפית בים, דר' יקירה לוי מומחית לנערות בסיכון, עמית שריג לשעבר מנהל הוסטל טבריה, שאול לב מומחה לניהול משברים, שי גטריידה מרכז פעילות שטח בצוות שביל, לימור שלח מנהלת מגזר המעונות הממשלתיים - ענ''ב, עיינה סופר שהיא אנתרופולוגית, דר' לאה ויטנברג מהמחלקה לגיאוגרפיה באונ. חיפה שגם רצה מרתון, ענת רפאל פסיכותרפיסטית באמנות, יעל טל מטפלת שטח, דר' זהר רובינשטיין מניהול מצבי חירום ואסון באונ. ת''א, דר' אהרן אלכסנדרוביץ סגן מנהל מחלקה פנימית באיכילוב ונעמי זווארו שמלמדת בביה''ס למטפלים של משרד הרווחה, ואני כמובן בנושאי טיפול שטח, מעט פילוסופיה ועוד. אנו מקווים שיהיה לנו זמן ומקום גם למרצים אורחים נוספים.
בהנחה שאני מתעניין בנושא מדוע כדאי לי ללמוד את התחום דווקא בסמינר הקיבוצים?
כפי שאמרתי קודם, זו התכנית היחידה בארץ שבוגריה מקבלים תעודה של מטפל מוסמך באמצעות שטח והיא נמצאת בסמינר הקיבוצים. שנית, על דלתות השירותים בסמינר הקיבוצים כתוב חלוצים וחלוצות במקום נשים וגברים - איכשהו סמינר הקיבוצים מצליח לקיים רוח חלוצית פעילה ודגש על האנושי, יחד עם מגוון גדול משלים ומעשיר של תכניות חינוך וטיפול. שלישית, הקמפוס נמצא בתל אביב – במרכז הארץ ונוח לגישה מכל מקום. רביעית, זהו כנראה אחד הקמפוסים הירוקים היפים ביותר בארץ והוא גם אינטימי וקטן. חמישית, ארוחות הצהריים בקפטריה טובות מאוד ובמחיר מצוין. ששית, המון אנשים צעירים ויפים עם תחושת חזון.
איזה תעודה מקבלים בסיום הלימודים?
מי שסיים את כל חובותיו בתכנית יקבל "תעודת מטפל מוסמך באמצעות שטח" של סמינר הקיבוצים. תעודה זו היא דרגה ראשונה מתוך 3 דרגות כאשר הדרגה הבאה היא "תעודת מטפל בכיר באמצעות שטח" המחייבת מינימום של 4 שנות ניסיון, ולאחריה "תעודת מטפל מומחה באמצעות שטח" המחייבת מינימום של 10 שנות ניסיון.
מי הם השותפים ו/או נותני החסויות של התכנית?
נכון להיום התכנית בשיתוף עם הגופים הבאים: "עמותת ענ''ב", "עמותת נתן לסיוע הומניטרי בינלאומי"," דרך לוטן", "נירים בשכונות" יחד עם פניאל קריצ'מן, "עמותת תימורה" לנוער דתי מנותק, כפר הנוער "מנוף". יש חשיבות גדולה לחיבורים האלה ואנו פתוחים לשיתופי פעולה עם גופים נוספים. כדאי לומר כמה מילים על גופים אלו:
"ענ''ב" (עידוד נוער במצוקה) היא איגוד ללא כוונות רווח המנהל 22 מעונות חסות הנוער במשרד הרווחה. העמותה שותפה ותומכת עיקרית בתכנית ורואה בפעילות השטח והמסעות הטיפוליים והאבחוניים כלי מוביל להשגת השפעה ותוצאות טיפוליות. תפקידי בעמותה הוא לרכז ולפתח את פעילות השטח כאשר הגוף המבצע הוא "צוות שביל" שייסדתי אותו בשנת 2009 וחלק גדול מהמרצים בתכנית הם חברי הצוות. בין המשתתפים בפעילות בשנים האחרונות מעונות צופיה, מסילה, מגן נוף הרים, בית הנער, הוסטל טבריה, בית אשל ועוד. השנה הוצאנו קרוב ל 50 קב' טיפוליות סגורות של שרותי המבחן לנוער ומבוגרים, חלק גדול מהפרקטיקום של התכנית נעשה בקבוצות טיפוליות אלו.
"נתן לסיוע הומניטרי בינלאומי" על שמו של אייבי נתן, רואה בתכנית חלק ממסלול ההכשרה של מתנדביה והסטודנטים בתכנית זכאים להשתתף בהכשרותיה הספציפיות.
"דרך לוטן" היא מרכז מדברי בערבה למסעות עם נוער בסיכון שהוקמה לזכרו של לוטן סלבין ז''ל ממושב חצבה שנהרג במלחמת שלום הגליל השנייה. דרך לוטן מתמחים במסעות משותפים עם יחידות צבאיות ותומכים בתכנית באמצעות מלגת לימודים. בשנת הלימודים הקרובה נשלב אותם גם בתכנית הפרקטיקום של התכנית.
"נירים בשכונות" יחד עם פניאל קריצ'מן – מטפלים בנוער מנותק בשכונות באמצעות חונכות ופעילויות שטח. פניאל קריצ'מן הוא אב שכול שעל שם בנו ניר קריצ'מן ז''ל שנהרג במבצע "חומת מגן" הוקם כפר הנוער נירים. נירים בשכונות ופניאל תומכים בתכנית באמצעות 2 מלגות לימוד מלאות ואנחנו אסירי תודה על כך.
מה הסיכוי של בוגרי התכנית למצוא עבודה בתום הלימודים?
נפח פעילות השטח עולה בהתמדה בשדות החינוך, הטיפול והניהול. בכל מקרה, כלי קבלת ההחלטות והמנהיגות של בוגר התכנית מתאימים לעולמות תוכן עכשוויים רבים כמו טיפול, קהילות במשבר, ניהול סיכונים, ניהול סביבתי ועוד, ויכולים להעשיר גם תחומים שאינם קשורים ישירות לשטח. יוזמתו של הבוגר היא חשובה ביותר: אם בתור מוביל נושא שטח וסביבה במוסד או במסגרת בה הוא מועסק, אם בתור עצמאי המוביל מסעות טיפוליים קבוצתיים או פרטניים או אם בתור מתנדב באזורי מצוקה בעולם. נראה לי שהחשיפה לכל הגופים המעורבים בצורה זו או אחרת בתכנית, כלומר, עמותות העוסקות בנוער במצוקה, גופי סיוע הומניטרי, משרדי ממשלה בתכניות שונות כמו התכנית הארצית להתמודדות עם אלימות באמצעות שטח ואתגר, מגוון קהלים וקהילות, מומחי טראומה, מציעה אופק תעסוקה מעניין ומורכב בארץ וכנראה גם בעולם.
האם יש מלגות לסטודנטים?
לטובת הסטודנטים יש כיום חמש מלגות לימוד לפי ההתפלגות הבאה: שתי מלגות מטעם סמינר הקיבוצים, שתי מלגות ע''ש ניר קריצ'מן, מלגה אחת של דרך לוטן. כל המלגות כיום תפוסות לטובת סטודנטים בתכנית. אנו פועלים להשגת מלגות לימוד נוספות לסיוע לסטודנטים מתקשים.
מה הם תנאי הקבלה?
תנאי הקבלה הם אוריינטציה וחיבור לשטח, הכרות כלשהי עם אוכלוסיות בסיכון. תואר אקדמי רצוי אבל עדיין אינו הכרחי. עם זאת מרכיב ניסיון החיים הוא משמעותי. לכן תנאי מרכזי בקבלה לתכנית היא הצלחה בראיון הקבלה.
מה דרישות התכנית?
ראשית כל נחישות ללמוד שטח חדש זה. שנית, קריאת ספרות רקע רבה מתחומים שונים (בעברית, לשמחת רוב הסטודנטים) במטרה להעשיר את תמונת העולם של הסטודנט. וכמובן, נוכחות מלאה בשיעורים (לפחות ב-80% בכל אחד מהקורסים), הגשת עבודות כנדרש, עמידה בבחינות, השתתפות בסמינריונים בשטח כולל הליכה עם ציוד, התמודדות עם מאמץ ותנאי אקלים, לינה מתחת לכיפת השמיים, סימולציות שטח, מילוי דו''חות וסיכומים וביצוע פרקטיקום.
מתי מתקיימים הלימודים?
הלימודים מתחילים השנה ב 10 לנובמבר 2011 ויתקיימו בימי ה' בין השעות 19:15-12:00 כאשר חלק מהשיעורים יהיו משותפים לשני המחזורים.
לגבי שכר לימוד והרשמה, אנא בצעו זאת דרך מערכת ההרשמה של סמינר הקיבוצים. הגעה לראיון קבלה מחייבת תשלום דמי רישום. דבר נוסף שכדאי לדעת הוא שבוגרי הקורס זכאים להצטרף למסע טיפולי במדבר-התנסות בתנאי אמת, ללא תוספת תשלום, על בסיס מקום פנוי, ובהתאם לשיקולי מנהל המסע.
ושאלה לסיום, מדוע אתה מצטט את הסופרת אורסולה לה גווין בפרסומי התכנית?
אורסולה לה גווין היא סופרת שאני מעריך ואוהב. הספר שנמצא ברשימת הקריאה של הסטודנטים הוא "צד שמאל של החושך" והציטוט הוא: "...בהיותי יחיד ובודד, שומה עלי להאזין ולדבר. היחסים שאקשור לבסוף, אם אקשור, אינם בלתי אישיים ולא פוליטיים בלבד: לא 'אנו' ו'הם'; לא 'אני' ו'זה'; כי אם 'אני' ו'אתה'. לא יחסים פוליטיים, לא יחסים פרגמטיים, כי אם מיסטיים..." זה ספר טוב מאוד ועמוק עם חווית סביבה מטופלת בקפדנות ובכישרון רב. בעיניי המשפט מבטא את תמצית הטיפול ואת המצב שאנחנו שואפים אליו בטיפול השטח וזה באמת קסם ששווה להתאמץ עבורו.
*דוד מיכאלי, MPH(מוסמך בבריאות הציבור בניהול מצבי חירום ואסון), BDs בצלאל, מנהל התכנית הבינתחומית לטיפול ולניהול באמצעות שטח בסמינר הקיבוצים, מרכז ומפתח תכניות שטח עמותת ענ''ב, מייסד ומנהל צוות שביל לטיפול שטח.
