שלוש הערות וטרניות / דוד מיכאלי

 שלוש הערות וטרניות

 

הרצל בהסוואה, 1979, דוד מיכאלי

עדיין

עדיין רוקד בכיתה ג' במעגלי בן לוקח בת, ידית קלצ'ניקוב מצופה בלכה מעבירה בידו תחושה חמה של ביטחון. הוא לא התבגר האיש הזה. מורות עדיין כועסות עליו כי לא הכין שיעורים. את התרגילים במתמטיקה אינו מבין אבל את מספר הכדורים במחסנית בעלת צורת הקשת הוא יודע לספור היטב.  שלושים כדורים חסר אחד, כדי שהכדור הראשון יישלף בקלות, יחליק לתוך בית הבליעה ללא מעצור. שופף על ברכיו מחליף מחסנית, ידית הדריכה כל כך מותאמת לאגודל נמשכת בנקישה מחליקה. קו הלסת נושק למדרגת הקת החלקה, עץ מלוטש, האופק עטוף בכַּנפות הכוונת. הוא לא התבגר כלל מול גוויות צפות על מי התעלה החומים אבל דרכם הוא רואה את הילדה היפה של הכיתה. הוא כל כך מתבייש. הוא לא התבגר, לא התבגר כלל האיש הזה.

נשק יפהפה שטוח. הקימור החלק של ההדק הכהה. מוצלב על החזה, מחסניות מוצמדות עם סרט שחור. מדלת המשרד יורה במזכירה בתרגולת של טיהור חדר. בוקר טוב אומרת לו המזכירה הרוגה על הכסא המסתובב מחייכת, כל כך ביישן חושבת לעצמה בחביבות, הוא לא התבגר כלל, האיש. הזה. הוא מחכה לך בחדר ישיבות היא אומרת לו בחיבה. עם הרימון הוא מהסס. לא נשארו להם מספיק רימונים בפעם האחרונה. הוא לא התבגר כלל האיש הזה. פותח את הדלת ומחליק ימינה, עיניו צרורות ארוכים מעיפות נתזים מהבטון, לוכדות את המחבל, האיש הזה שם על כסא העור המהודר, טוהר טוהר טוהר, הוא לא התבגר כלל האיש הזה, יושב מקפיד שגבו לא יפנה אל הפתח, תמיד זוכר להסתכל אל הגובה, יש מישהו עם נשק למעלה על מדף הבטון, זה התקציר הוא אומר, מהדק את האפוד הכבד, אפשר להסביר באריכות על כוס קפה, הזבובים שבחוץ אינם נכנסים למקום הזה אבל הוא שומע אותם, מזמזמים מעל הגוויות ועוד מעט יבואו גם הכלבים, הוא לא התבגר כלל האיש הזה.

מונית! מונית? כאשר היא... עוצר לידו נגמ''ש, הציריות צורחות בתוך ענן אבק אדום, ארגזי תחמושת של מקלעי הדופן מקישים בפראות, על הדופן הקדמית מרוח חומר אפור, נזהר לא לגעת בו כאשר הוא עולה על דופן המתכת, הוא ראה את המוח הזה ניתז, פעמיים קפה הוא יורה במלצר מאחורי הדלפק, גם קרואסון שקדים, הוא יורה בלקוחות, בודק את הרחוב שעוברת בו תנועה כבדה של שריון, האספלט נכתש לאבק, בבית הוא יורה באשה בילדים ובכלב, בחדר השינה הוא מתכופף דרוך ליד נעלי הבית ומחליף מחסניות, מי שהחזיק קלצ'ניקוב חם לא ישכח זאת לעולם, כל הצעירים האלה עם האם 16 שלהם, הו, אבל הם בסדר. מקצוענים. הכל כל כך התפתח, מאז, הוא לא התבגר כלל האיש הזה.

ילדה קטנה רוקדת מולו במעגל. בחרי בי בחרי בי מתחנן ליבו, היא בוחרת, היא בוחרת בו, שערותיה כל כך עדינות, בסוכה מקושטת בחצר, מרבד פרחים סגולים מאווש תחת בוגונוויליה פראית ענקית, ריח של עכברים, אפלה מסביב, נשיקות ילדים כה עמוקות, בוסר מתוק, בוסר עמוק, בוא נלך כבר אומרת אשתו חסרת סבלנות, הוא ניגש לבוש אפוד קרב, הוא לא התבגר כלל האיש הזה.

מחר יום הולדתך החמישים היא אומרת לו בחיבה מרוחקת כאשר קעריות המרק מתנפצות מהצרורות הארוכים הנברשת נעלמת לחושך מואר בפצצות תאורה, טוהר! טוהר! טוהר! ילדיו קופצים בחדר הסמוך מול משחקי הקרב הממוחשבים הוא לא התבגר כלל האיש הזה. לא.

 

דלת מדבר, 1977, דוד מיכאלי

דלת מדבר

 

דלת מדבר - צבעי מים ופסי מתכת. גודל: 50 על 70. יצירה לקורס קומפוזיציה של יורם רוזוב, בצלאל, 1977. מקור ההשראה הוא הטפונים (בשורוק) – סדרות החללים הקטנים שנפערו באבן החול האדומה בקירות נחל הכתובות. באותה שנה לקחתי לשם את מרטין ואביבה הלכנו מקצה בקעת הירח במורד נחל הכתובות דרך אבן חול אדמדמה וורודה, וממנה לסלע מטמורפי שחור ואל קניון גרניט אדום, עד למפגש עם ערוץ החווארה-חנכייה. שם פנינו מזרחה יורדים במדרגות הגרניט והחול עד טאבה. כשאני מסתכל עכשיו במפה אני המום ממה שיכולנו לעשות אז.

ארבע שנים לפני כן בספטמבר 1973 הלכנו בבקעת הירח, ראש השנה, רגע לפני המלחמה. היינו דורון אורבך, ניצן מיכאלי, שאולי לב, יפה אינגבר, אורי הרמן וחברתו, ורמי סידון ולפי זיכרוני גם מוש סביר, או שמא היה זה טיול אחר?

בזיכרוני המאובק מוש הוביל אותנו אל במת הר שולחן שהייתה שטוחה ומכוסה מאובנים ימיים, ומשם כנראה מערבה, כנראה אל קניון ההפתעות ואל "מלך הדייקים" כארבעים מטרים של סלע מטמורפי כהה, בליטת בקע מסיבית בבטן סלע החול. אולי צפון מערבית מתמיל'ת חווארה שבוואדי סורה. כאמור, ייתכן שזה היה טיול אחר.

קשה לי להאמין שהרחקנו עד אזור וואדי אל-ביותי אם כי המישור הגדול יכול להתאים לתמונה בזיכרוני הנמוג. אך, וזאת אני זוכר היטב, בדרך חזרה, המים תמו, על מרחב של גלי חול לוהטים, רועדים, ראינו במרחק מאתנו גוש סלע מרובע, בודד במישור החם. תשושים הלכנו אליו בתקווה לצל. צנחנו לצדו. גובהו כשבעה או שמונה מטרים, צלעו כעשרה מטרים. ניצן זחל לצדו השני של הסלע ומצא סדק שדרכו נכנסנו מופתעים לחלל פנימי מוצל וקריר שבו המתנו שרועים על רצפת חול עד שפנה היום ואז המשכנו. מאוחר יותר פגשנו את איתן צדוק שסיפר שהיה באותו זמן במצב דומה עם עוד שני חברים אולי בתמיל'ת חווארה המזרחית יותר? או אולי בתמיל'ת טאבה?

חודש לאחר מכן בחולות סיני על שפת הים לפני מעוז בודפשט, כדור של צלף פגע ברקתו וחלף את ראשו של רמי סידון כאשר התיישב לרגע.  

הצבע החם, האדום, גווני השחור, לאחר המסה ראשונית הנחתי באצבעותיי את הצבע על גיליון נייר 270 גר'. כדי לדמות את פעולת הרוח והמים המעצבת את הסלע, שפכתי עליו עוד מים וערסלתי בזהירות את הגיליון, אוחז אותו בשתי ידי, מספיג את נימיו, עד שהופיע מרקם הסלע שדמה לזיכרוני, ספק חללים, ספק שקעים בצל אבן החול. הצעד הבא נוצר מעצמו. מסגרת מלבנית של פסי מתכת. רוקנתי בחטף שארית קופסת נס-קפה גדולה, שלולית קפה כהה התפשטה לאיטה בכיור. חתכתי בכוח את הקופסה לאורכה ושיטחתי אותה ליריעה של פח על רצפת המטבח של הדירה השכורה שבקומה השלישית בבית שברחוב ארלוזרוב 16 ברחביה המתוקה. היה לילה. חתכתי בסכין חיתוך וסרגל מתכת את יריעת הפח. אני זוכר בתוך ידיי את השינוי בתנועת הסכין המאומצת, המחריקה ונשחקת על חיבורי הרצפות. את פסי המתכת הצמדתי בסרט דבק דו-צדדי ששאלתי מאחד מעמיתיי לדירה. השמות שעולים בזיכרוני מדירה זו הם מיקי גרובר אודי נדיב ונילי גולדמן, נחמה סביר, דגניה וג'וד עם העיניים הפראיות. האוויר היה נהדר. בחדר הגדול שלי היו ארבעה חלונות צרפתיים, שפנו מזרחה ודרכם נשקף סיגלון נהדר ועוד שני חלונות שפנו דרומה. מלבנים נהדרים. בבוקר סאן הרחוב משירת ציפורים.

את העבודה ארזתי בשנת 1980 ולקחתי אותה לאאכן כמתנה לגודרון ואהרון שאירחו אותי בעבודתי כמעצב אורח בדיסלדורף. איני יודע היכן היא היום.

 

תודה לאיציק בריקנר על שיחתנו. לדורון אורבך על דיוק השמות. ליואב עוזיאל על סיפור הלחימה.

 

סיני, 1974, הסבת קציני חי''ר לשריון, צלם לא ידוע

פוסט אוקטובר

סיני, כנראה ינואר פברואר 1974, צלם לא ידוע, הסבת קציני חי''ר מתנדבים לשריון, כנראה ההסבה השנייה שהייתה. משמאל יוני מפקד ההסבה שהגיע למלחמה מאמסטרדם עם השיער הארוך. למטה, משה פלד, פצי, לא משנה מה תעשה העיקר שיהיה באצילות, היה אומר, יוני נתניהו, בנדל, בר-חיים, עודד מבארי, איציק בריקנר צל קנה התותח על פניו, מעליו אני, על התותח יוסי, מתחתיו און, יאיר קידן, ועוד רבים וטובים שאיני זוכר את שמותיהם. מסג''מים שנטשנו את ביה''ס לקצינים בחיפוש אחר לחימה, ועד אל''מים, מבני עשרים ועד ארבעים ויותר. לנו, הרגלים, הטנקים היו סוסים ואנחנו הדהרנו אותם בששון פרוע על מישורי סיני. אהבתי לנמנם בסל צריח תוך כדי הנסיעות במישורים הגדולים, להזות ולהתבונן בשמיים המתערבלים מעלי עם סיבוב הצריח. לעיתים צפו שם גופות. חריקות השרשרת, המוזיקה העל-קולית של הפגז, גלי סינוס בהולים ממשיכים להתרוצץ בקירות המתכת, רתע הסדן הכבד, צליל המתכת של התרמיל הנופל. מחושי הקנים נעים בקשת מחפשת על קווי אופק. האבק עדיין עלי. משום מה בר-חיים ויוסי הבוגרים ממני, פרשו עלי, מתבגר בסרבל, את חסותם. בר-חיים היה מקפיד להתקלח, להתגלח ולהחליף בגדים לפני ניקוי הטנק, ואז עסקנו בניקוי, בגירוז, ולעיתים בפירוק והרכבה של ששים וארבעה הברגים של גלגל ההינע הסופי. המספר המיסטי של ספר התמורות הסיני. זה אחרת כשאתה נקי, היה אומר. כשגילה בשיחה שאני מכיר את תיאודורה ובליסריוס הביזנטיים, פער את פיו ועיניו. רכשתי מעמד כלשהו בשיח האינטלקטואלי. בלילות חופשותיו אהב וויסקי ושיחה. זה נשמע כה בשל. היום, ילד מקשיש כמוני, לו יכולתי להעביר אתו ביחד שעות ערב עם כוס אובן או טליסקר ולדבר שירה, לתת לרפאים לחלוף על מישורי הזיכרון. משהו בזיכרון זווית חיוכו המעקים מזכיר לי היום את אורי לוטן. הם הגזימו, אמר, עיניו מרצינות, ביושבנו על מדרגות הפריקסט בחוליות הג'ידי, אם בפעם הבאה אצטרך להילחם על אפריקה – לא אגיע. יום אחד יוסי המחייך תמיד כרך את ידו על כתפי. איך חיי האהבה שלך? שאל. למה? שאלתי במבוכה של ביישנות ואשמה של מחדל. אנחנו דואגים לך, אמר. אתה רציני מדי. מאז ליוותה אותי שאלתו במרווחי הזמן המייסרים שנמתחו בעתידים שבין שפתיים לשפתיים, בין גוף מתוק לגוף מתוק. לו יכולתי לשבת גם אתו ולתת לו את ספרי. בקוליסים של הזיכרון, מרחב גבעות סיני מתעקם בחריצי הזמן, נוגע במרחב גבעות מנג'וריה. בקדח חור התולעת שבין המרחבים הוולס מתנגן, מתנגן, מתנגן. באלבום הנסגר בולים, תמונות, אותיות, דפים ריקים.