כתוב בהורוסקופ...
מאת: דבי כץ
המדרגות
הצרות מטפסות למעלה מתוך חצר ככה מוזנחת, הענפים הערומים של הסיגלון נוגעים לא
נוגעים במעקה החלוד, ואני נוגעת לא נוגעת, ודלת הברזל הכחולה נעולה.
N קפץ
למאפייה לקנות פיתות, אצל השכנים משפצים וחתיכת סיד מקולף עפה לי לתוך העין, ואצלי
בהורוסקופ כתוב שיש לי חוש ליופי והרמוניה, ככה, יופי והרמוניה, ו- N,
אפילו שהוא איש מדעי בהחלט, מאמין במזלות, ואיזה מזל שהאשה הבהירה במסגרת מתה
בדיוק, אבל ככה בדיוק, כשהופיעה הזאת'י מהטלוויזיה...
המרפאה
שתולה על ראש בניין מעוקם בקצה השוק, ובדרך צריך להידחף בין אנשים ממהרים עם סלים
ועגלות. למטה יש מאפייה של פיתות וכעכים, אבל מי יכול לאכול בייגל'ה כשהחסק'ה שלו
זזה כל הזמן...חסק'ה מכוסה חלודה זאת המצאה שלי, N חושב
שיותר מתאים לדבר על "ספינת החיים", לפעמים הוא אוהב להשתמש בביטויים,
ככה, מגונדרים. לא חושבת שהוא כל כך מצליח לעקוב מתי הגל מזנק גבוה ומתי צונח
למטה...ובדיוק עכשיו החסק'ה ממש תקועה בבוץ...
N מקבל
את הפציינטים שלו על-יד שולחן כתיבה גדול בצבע חום קצת משופשף, מעל
השולחן צופה, בשחור-לבן, תמונה של זיגמונד פרוייד, ועל השולחן ערבובייה של דפים,
ספרים, כלי כתיבה, וגם אשה וילד במסגרת כסף מעוטרת. זה צילום של אשה צעירה ובהירה,
על כתפה נשען ראש של ילד קטן ומתולתל. אני מסתכלת באשה הבהירה ושואלת את עצמי, איך
זה שבגיל כל-כך צעיר, נראית לי 40 בערך, נגמרו החיים הבהירים האלה, והילד המתולתל
הזה, עם פנים של מלאך ועיניים תמימות, איך הוא הגיע לכאן...
N ניגש למטבחון להכין כוס תה. אני מקרבת את ראשי אל האשה בצילום, כלכך בהירה, עם שיער רך ופנים ככה חלקות ונקיות, בטח מאנגליה, רופאה או משהו, אולי מורה לאנגלית, איך מתה ככה פתאום, עם היופי הדוקר שלה, וכמה נעים יהיה להרגיש את האצבעות הקרות שלה, את השפתיים הקרות, את הבטן הקרה, את כפות הרגליים היחפות, והילד המתולתל, המחותל, החתול...
אחרי
חודשיים N עובר לדירה של זאת'י מהטלוויזיה, שהיא חצי
מהגיל שלו ושיכול להיות אבא שלה. ואחרי שלושה חודשים הם מתחתנים בחוג מצומצם, כמו
שאומרים, ואם כבר מדברים על זה, אין פה איזה עסק חשוד של צרות-עין או קנאה. הוא אף
פעם לא היה הטיפוס שלי. קצת מקריח, ממושקף, לא גבוה, ואיך שהוא מתלבש ברשלנות ככה
לא מפריע לי במיוחד, אבל כשאני מסתכלת על הנעלי-ספורט המגושמות שלו, תמיד נדמה
שהגרביים המסתתרות שם בפנים לא עברו כביסה כבר כמה זמן. לא שיש ריח או משהו, אבל
הרגשה כזאת'י של גרביים לא מכובסות. והחיוך שלו. חיוך כזה, חצי עקום, חצי מזמין,
חיוך שחשבתי פעם, שבא ככה מתוך טוב-לב, חיוך של אבא, ואפילו שנתקעתי איתו כל-כך
הרבה זמן, איך יכולתי לעזוב את האשה שבתוך המסגרת, שנשארת פה לבדה כל לילה, עם
השולחן ועם התיקים ועם זיגמוינד פרוייד על הקיר, והילד על הכתף, וצריך לשמור על
המתולתל, המחותל, החתול הקטן, תולי, תולי, תולי-תול, תו...
N חוזר
עם כוס תה. אני לא אומרת "לא, תודה" אבל לא שותה, מקסימום מחזיקה את
הכוס בין האצבעות, להתחמם כאילו, אומרת ש-קר, אומרת ש-חם, הכוס לא נקייה, קצת
דביקה, מי יודע מי הדביק פה את השפתיים שלו, אומרת תודה, ואף פעם לא שותה...
אני
תמיד מגיעה מוקדם. אז בקיץ אפשר לשבת על ספסל בחצר, מתחת לסיגלון. בחורף אני עולה
לגזוזטרא, המחוברת לחדר ההמתנה, משם אפשר להשקיף לחצר. אדון מבוגר מתכונן להפליג
למכולת עם מקל ההליכה שלו, תוק-תוק דופק המקל במרצפות המצולקות, תוק-תוק. ממול,
במרפסת – אשה בחלוק ומטפחת חובטת מזרונים ישנים. תוק-תוק מקל הליכה, הך-הך מזרון
ישן. ילדים חובשי-כיפות ומסולסלי-פיאות רודפים במעגל אחרי חתול בלתי-נראה, חתול,
חתלתול, תולי-תול, מושיטים לי לשון אדומה, ככה, מלמטה למעלה. ריח-בישולים מגיע
מהחצר, אשה צעירה יוצאת לתלות כביסה.
קר מאד בחוץ. אני עוצמת עיניים כדי להתרכז במנטרה הסודית שלי, יופי והרמוניה...יופי והרמוניה...והתמונה מתפזרת באור הכחול, מקל תוק-תוק, מזרון הך-הך, ילד רודף חתול רודף ילד רודף חתול, מרפסת תלוייה, כביסה רטובה, סיגלון נוגע לא נוגע, נוגעת לא נוגעת...
אוקטובר, 2021
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה