בובה
מאת: דבי
כץ
במרתף מצאו רק בובה סמרטוטית עם יד אחת קשורה בחוט אדום, זוג רגליים יחפות, ארוכות משהו, מחוברות לגוף ברפיפות, את הראש אפשר היה לסובב לכל הכיוונים, השיער היה בהיר ומאובק והשמלה הייתה פעם לבנה, אפילו קצת קרועה. כשלחצו לה על הבטן, לא נשמע קול, גם לא לחש, גם כשהפכו אותה. וכמה זמן היא מונחת שם? ואם הייתה שייכת פעם? היו עוד הרבה שאלות שנשארו בלי תשובה. וכן, היו לה עיניים כחולות.
בדיוק עכשיו הלו"ז שלי מלא, מלא, ממש גולש על גדותיו. בת-שבע דוחקת בי לקבל את המשימה. מספיק לשבת בבית ולשקוע באלבומים ישנים וזיכרונות מרים. היא מכינה דייסה לתינוקת, הדייסה גולשת, נשרפת...הריח מזכיר ילדות אבודה, מוסד לילדים זקנים, בית-חולים, ריח מחלות, תה שחור, מדים, גדרות, גבולות, שלג, זאבים משוטטים, מידרון, תהום. ולינוצ'קה שנעלמה. לינוצ'קה שסחבה איתה לכל מקום עגלת בובה מרופטת, אבל בלי הבובה. וכן, היו לה עיניים כחולות.
אני תמיד מתחיל בתחנת רכבת. נבלע בהמון הגודש את הספסלים והמסדרונות הארוכים. הכל מתחיל ונגמר בתחנת רכבת. גם החלומות. הרמקול מכריז בקול צורם על רכבות נכנסות ויוצאות, הפעם בעברית, הנשמעת לי משום מה כשפה זרה. שפה זרה אבל באורח-פלא, מובנת. כאן אני מרגיש כמו בבית. אנשים נכנסים ויוצאים...נכנסים ויוצאים... יוצאים – אדום, נכנסים – ירוק. תרמילים, צרורות שנארזו בחיפזון, מזוודות בצבע חום מתקלף, כובעים, מטפחות-ראש, הכל מרחף במין ערפל כחלחל, הקור נושב פנימה דרך חלונות פעורים. לפעמים, דרך המהומה והצעקות, נשמעים צלילי פסנתר מרוחקים...
"כוס-תה?" –מלצרית חיננית, ארוזה במדים שחורים וסרט לבן,
כמו מתנה מכתובת לא ידועה, מביאה לי כוס-תה בספל חרסינה לבן, תה שחור. היא לא
שואלת "אדוני רוצה עוגייה?" -כן, לא, אני לא רוצה עוגייה, אבל אוהב
ששואלים אותי אם אני רוצה עוגייה...עוגייה בטעם של בית שהיה... "רוצה קצת דבש
עם קינמון? מתאים לתה שחור..." מעניין,
מה היא יודעת על תה שחור, אולי מנסה להפגין קצת יותר מאדיבות. "אתה כל-כך
כזה...כזה... עושה רושם שלא רגיל לנסוע ברכבות...רציתי להציע עוגייה אבל חשבתי,
איש כזה, מעיר אחרת, שמסתובב במקומות חשובים..."
"כן, היו מקומות, לא כאן, שם, רחוק, איפה שהרכבות..."
"אה, אדוני, אתה מחכה לרכבת? יש לך כרטיס? עוד מעט סוגרים את
הקופה"
"לא, תודה, אני לא קונה כרטיס, לא עוזב כל-כך מהר, אני נשאר
בינתיים, יש לי פגישה".
ושוב צלילי פסנתר מהדהדים. ניזכרתי. לינוצ'קה הייתה מקשקשת על הפסנתר ובשנה האזרחית החדשה עשתה לנו בבית ממש קונצרט. אני לא אהבתי לנגן, רק להקשיב...ושוב ריח של דייסה שרופה.
אני נשאר לשבת במקומי והמלצרית, קצת בחוסר חשק, זזה הלאה. מאחורי העיתון היומי אני צופה, דרוך, עוקב, בולש. זה יכול להימשך שעות, לרגע לא מאבד ריכוז, גם אם המחשבה נודדת לגלקסיה אחרת, מעורפלת, שם החודשים והשבועות זולגים, מתמוססים באיטיות שיכולה להוציא אותך מדעתך, בתוך השלג השחור, בידיים חשופות. בת-שבע צודקת, כמעט מהרגע הראשון הייתי מקצוען, סוג של שורד.
ואז הוא מופיע. איש אפור, בלי שום קו או סימן ייחודי, עטוף היטב במעיל צמר, שמגיע לו עד הברכיים, בודק כל יוצא ונכנס בעיניים שדומות לחרוזים שחורים, המשייטות מצד לצד בזריזות יוצאת דופן. הפעם מגיעה חיילת במדים, חיוורת, קטנטונת, נכנסת בירוק. הוא אוחז בה ובמזוודה שלה, מוביל את שתיהן לאי-שם. אני משרטט בראש מפה של כניסות ויציאות, בדרך-כלל בתחנות-רכבת של ערים מרכזיות, וזאת כמעט תמיד מישהי מאד צעירה, לפעמים במדים, לפעמים אני מנחש, סטודנטית, תלמידת-תיכון, או סתם משוטטת. ככה זה נמשך כבר כמה זמן וככל שהזמן עובר הוא נעשה יותר ויותר מוכר, לא רק בסטטוס של חשוד, כמושא של חקירה מתמשכת, אלא כמי שהגיח מתוך עבר לגמרי מטושטש, עבר שהיה אולי משותף לשנינו, בסוג של עולם מקביל, שהלך ושקע בתהום של שיכחה קטיפתית ומנחמת.
ואני שואל את עצמי, איך יסתיים כל זה? בשדירה אפילה? בצליל צורם של פסנתר? בנפילה אקראית על פסי הרכבת? באושר קטן? בכוס תה עם פרוסה של לימון?
בשעת-ערב מאוחרת, בחדר האורחים הצפוף שלנו, בת-שבע מקפלת כביסה, התינוקת ישנה בחדר הילדים עם דלת חצי פתוחה וכך אפשר לשמוע את הנשימות שלה, ואני מתקתק את הדו"ח היומי. בת-שבע מזמזמת לעצמה שיר שאני לא מכיר. ההסקה פועלת היטב אבל לי קר, יושב עטוף במעיל הגשם של בת-שבע...בחוץ מטפטף...
אותו מסע לא הסתיים אף פעם. אמא ולינוצ'קה נעלמו ביער, ביחד עם זאבים
משוטטים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה