3 מבטים / דוד מיכאלי / 1993
נטלי גוטמן / רכבת עוצרת
רכבת עוצרת, ענקים לא יורדים
הם נוסעים הביתה.
נכון, ארוך מדי, כל חיי
שבלשונכם הזרה שוטף שמי, הזוכרים אותי?
איך שהגעתי בשנות התשעים,
לפני רבין עליתי לדרגת המאיימת,
אהובה עד כלות ברחוב ז'סי כהן אימא לתינוקות,
עם יופיי, עם זונות טובות הלב שלרמון הזקן אימץ ככל חי, את ילדיי, צברים ועולים, נכים של המדינה,
שנהיה למשפחה בערבים, של לרמון הזקן.
ואנחנו רכבת הזיכרון. והאיום עליכם
מוחשי מדי איך שפרחתי מעוניי,
מנקה כלובים, מלצרית לילית רעבה, נכנסת ללמידה, לשנים, להיות מורה, ששירה תציל מפגיעה ממושכת מדי באלוהים אחרי השואה.
וגיניתם, כיניתם את שכלי את ליבי
במילת גנאי.
אליטה.
ואיבדתי זכויות לעיניים.
פסחו עליי רבים, חלשים מול סבלי, גורלי, אהבתי.
לא, אתם לא בחרתם לאהוב, באותה אהבה
סביב מדורת התרבות השקטה כאבותיי.
הזכרתם אותה כדי לפסוח עליי.
שילדותי נעלמה בארצות האל החי בין הפוסחים עליי,
והנה מוחות הבית שוטפים במטלית תלתליי רצפת זפת, להיפטר מראשי, ולהמית סופית בדור ילדינו הלא מנוצחים, אליטה של מגן דוד אדום מאבי
ומלרמון הזקן מחולון שהאכיל אותם
בדייסות השגחה
וזונות טובות הלב שהתחלקו איתי בבגדי ילדים.
ועלה היום, ואלוהים.
הנסוג מכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה