כמו הקרחונים המצטמצמים ונעלמים מול התחממות הפלנטה, הולכת המדינה ומצטמצמת, מתפרקת מנכסיה ותחומי אחריותה מול התפתחותו של מושג הפרט ושחרורו מן המסגרת המסורתית של לאום לטובת הרפתקת הרשת הגדולה של אזרח העולם. ימי הביניים של שידוד המערכות הזה מנוצלים כסדק בידי פיראטיות מודרנית שדפוסי חשיבתם של מוביליה חגים במטריצות הילדותיות של חמדנות, ראווה ופחד. תקיפים חמדנים אלו נתפסים כמודל חיקוי ויוצרים במדינה פסיכוזה בירוקראטית קנאית המעתיקה ומיישמת את אותם דפוסים.
כאשר מדינה מוותרת על נפשות
אזרחיה היא מבצעת תהליך התאבדותי ומוותרת על נפשה שלה. כאשר מדינה פורצת או פורטת
את ביטויי ריבונותה כמו גבול ומוסדות היא מבצעת תהליך התאבדותי.
מדינה אינה יכולה לוותר על אחריותה. מדינה אינה יכולה לחשוב כאדם פרטי וכתאגיד בעל אינטרסים פרטיים אחרת היא הופכת לארגון פשע ושליחיה החיילים, השוטרים, הסוהרים, השופטים הופכים לפושעים בשליחותה. מדינה צריכה להיות צודקת משום שזו הגנתה הטובה ביותר. מדינה שמוותרת על ערכים מוסריים לטובת עסקיים הופכת למדינה מנמקת מדוע היא עושה את מה שהיא עושה. זהו נמק ממאיר ומתפשט שכל אדם חש אותו גם אם אין לו מילים משלו לביטוי.
המדינה מייצגת מוסר, ערכים, אתיקה, סולידאריות ורוח. אסור לוותר על החוק המוסרי שמסמלת המדינה ואת זה עושה ההפרטה שיצאה מכלל שליטה בהטלת ספק, בנפנוף של רווחיות ובפיתוי של מישהו-אחר-יעשה-את-העבודה-המלוכלכת וחלק ממהות ערפדית זללנית של הון הניזונה מבני אדם ורואה בהם ובמדינה רק משאבים לניצול.
המדינה היא מעשה אמנות אנושי-ארגוני ואמנות אמיתית איננה יכולה להיות עסקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה