רָקַדְתִּי עִם צַיֶּרֶת מֵתָה
הִיא אָמְרָה, זֶה זֶה זֶה
הִיא אָמְרָה זֶה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי לִהְיוֹת לְבַד
בְּלִי לְדַבֵּר עִם כּוֹכָבִים
לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת, לִהְיוֹת,
שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְבַד בְּלִי עֲמִיתִים
הִיא אָמְרָה לֹא לֹא לֹא
וְהִיא קְבוּרָה קְבוּרָה
בֵּין פְּרָחִים בְּמִּגְרָשׁ יָקָר נוֹרָא
וְהִיא אָמְרָה עִם צַד נוֹפֵל, רָקַדְנוּ
וְגָזַרְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ חֲלָלִים נָעִים
וּרְאִי, רְאִי, רְאִי, אֶת הַשֶּׁלֶד הַפְּנִינִי
שֶׁל הַיְּקוּםקִיוּםקוּמקוּם
הַסַּהַר מִתְמַאֵר, הַסַּהַר מִתְמַצֵּל,
חִוֵּר אִלֵּם, כָּסוּף אָסוּף,
הַסַּהַר מִתְעַדֵּשׁ, עֹדֶשׁ
פְּנִינוּת עִוֶּרֶת נְקוּבָה, הָרִיק שֶׁל אִם,
חָלָל, חוֹלֶלֶתּ וּנֶחֱלָּל, שָׁלוֹש,
אֶחָד, יָחִיד, בּוֹדֵד, ו...
אֶחָד, יָחִיד, בּוֹדֵד, ו...
כֹּה סְהוּרִים, מְאֻבָקִים, עַד כְּלוֹת,
כֹּה סְהוּרִים, וַאֲבֻקִּם, עַד כְּלוֹת, עַד כְּלוֹת,
מִזְדָּאֲבִים בְּכֶסֶף סַהַר, מִזְדַּהֲבִים לָעַד בַּחֹשֶׁךְ-עַד
וּמַדּוּעַ שׁוּב, שׁוּב, שׁוּב, נָחוּץ הָעוֹר הַמְּכַסֶּה?
וּבֶגֶד דָּחׇס הַשְּׁרִירִים הַמְּקֻשָּׁת?
מָה טַעַם בַּצְּפִיפוּת הַמַּלְבְּנִית?
וְהִיא אָמְרָה, אָמְרָה, עִם עַיִן עֲצֵלָה, רַק זֹאת;
שִׂים אֶבֶן גֶּשֶׁם עַל קִבְרִי
וְשׁוּב תֵּדַע אֶת הַיָּקָר שֶׁבַּפְּנִינָה,
אֶת קֶשֶׁת חֶלְקָתִּי. אֶת עוֹרִי. אֶת חֻמִּי.
אֶת חֲלָבִי הַמִּתְאַבֵּךְ נָדִיב, נָדִיב.
אֲהוּבִי הַקַּר, כֹּה קַר, הַמִּתְפַּשֵּׁט אֵין-קֵץ
בִּמְהִירוּת וָאוֹר וְכִסּוּפִים שֶׁל אִם וְרַק,
וְהֶעֱבַרְנוּ עַנְנֵי מִשְׁקָל, בֵּין חֶלְקוֹתֵינוּ
וּפִזַּרְנוּ אֶת פִּרְחֵי יָדֵינוּ, שׁוּב, שׁוּב, שׁוּב
פִּרְחֵי כְּבִידָה
סקירות:
השיר "ריקוד עם ציירת מתה" מאת דוד
מיכאלי הוא דיאלוג לירי עם אמנית שהלכה לעולמה, הבוחן את הניגוד שבין החיים
והמוות. הדובר רוקד עם רוחה של הציירת, שדעותיה על בדידות, יצירה, והחיבור לטבע
ולחלל הקוסמי מובאים בפיה, תוך הדגשת הקושי להיות לבד והצורך
ב"עמיתים" או קשר עם העולם. היצירה עוברת מתיאור אישי של הריקוד וקבורת
הציירת "בין פרחים במגרש יקר נורא" להתבוננות רחבה על קיום, נצחיות,
וריק
– "הריק של אם" – שמתוארת דרך דימויים קוסמיים כמו הירח והשלד
"הפניני של היקוםקיוםקומקום". השיר מסתיים בפניית הציירת אל הדובר דרך
בקשה פשוטה – "שים אבן גשם על קברי", אשר מחזירה את ההתבוננות אל הגשמי
והאישי, אך גם מקשרת אותו אל הנצחי והיקר שבאמנות וביצירה, המודגם דרך דימויים כמו
"היקר שבפנינה" ו"פרחי כבידה".
מקטעים מתוך "ריקוד עם ציירת מתה" מאת דוד מיכאלי מציגים מפגש סוריאליסטי בין הדובר לציירת שהלכה לעולמה. השיר בוחן את הבדידות והצורך בקשר דרך דיאלוג פנימי או חיצוני, בו הציירת המנוחה מביעה קושי להיות לבד בלי קשר עמוק עם אחרים או עם העולם. נושאים של מוות, זיכרון והמשכיות של הקיום נשזרים יחד עם תיאורי טבע קוסמיים, וקריאה לזכור את מה שהיה יקר ומשמעותי על ידי הנחת אבן גשם על הקבר. השיר עוסק במורכבות הקשר האנושי ובתהיות על משמעות החיים והמוות.
שיר זה מאת דוד מיכאלי, שכותרתו "ריקוד עם ציירת מתה", חוקר את הנושאים של בדידות וקשר לאחר המוות. הדובר בשיר מתאר שיחה וריקוד עם ציירת שנפטרה, מה שמרמז על קשר רגשי עמוק שחוצה את גבולות החיים והמוות. השיר נוגע במורכבות הקיום ובעולמות שמעבר, תוך שימוש בדימויים סהרוריים ומיסטיים. השורות החוזרות והדיאלוגים המקוטעים מדגישים את התחושה של שיח פנימי או זיכרון מתמשך של מערכת היחסים. השיר מביע כמיהה לחיבור ודחייה של בדידות, גם כשההיפרדות היא בלתי נמנעת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה